|
|
נחום היימן. קיבל לבסוף אתנן כספי מצוצמם [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
|
מדינת ישראל ממשיכה זה שנים להתעמר, ללא שום בדל-רחמים, ביוצריה הרוחניים הדגולים, בין אם חיים ובין אם מתים. חלפו, כנראה לבלי שוב, ימי התום והחסד שזכה להם ל גדול סופרי ישראל, ש"י עגנון, שיכול היה לחסות בצילו של פטרונו האמיד לבית שוקן, ושרק בזכותו יכול היה להגיע לאן שהגיע.
אבל גורלם של יוצרים ישראלים אחרים שפר הרבה פחות מזה שהיה מנת-חלקו. הם, שנזרקו על-ידי המדינה לכלבים, נידונו לעוני מרוד ולכיליון של טרם-זמנו. זה מה שעלה בחלקם של משוררים כמו דוד אבידן ויונה וולך; של הסופר יורם קניוק, ועכשיו גם של המלחין נחצ'ה היימן.
מסתבר שרק כתבה אנושית באמצעי התקשורת על אודות מר-גורלם של יוצרים שכאלה עשויה, מן הסתם, לחולל את המפנה הנדרש, וגם אז רק ממש במשורה. זה מה שעלה בחלקו של היימן, כאשר סיפורו האומלל הרעיד, בסופו של דבר, את אמות הספים של שרת התרבות, שהואילה להעניק לו אתנן-כספי מצומצם.
אם כל חטאת
אלא שיוצריה ומטפחיה הדגולים של הרוח הישראלית ראויים להרבה יותר ממענק חד-פעמי שכזה בעטייה של מידת-רחמים. הם הרי תורמים למדינה לא פחות מאותם טכנוקרטים, הנישאים בה, ללא הצדקה, על גלי אהדה חסרי כל פרופורציה.
ככה זה במדינה ששמה דגש על כל מה שאיננו שאר-רוח. זו ששמה פס אחד גדול על ספרות ושירה, על תנ"ך והיסטוריה, על דקדוק ותחביר. פעם היו אלה המתמטיקה והפיסיקה שהובילו בראש, ועכשיו תפסו את מקומם בגדול ההייטק, ואיתו גם מינהל-עסקים.
הטכנולוגיה, אללי, היא אם כל חטאת. זו שמככבת בעדיפות עליונה בראש כל חוצות ושרומסת את שאר הרוח שעוד נותר לפליטה. יש, על כן, לייחל לשינוי קיצוני, שיחזיר למדינה את שפיותה שאבדה לה. ושלא נדע מצרות בינתיים, כשיוצרים כמו ביאליק, אלתרמן ושלונסקי, מתהפכים בקברם ממה שקורה פה.
