כאשר יהודי מזרח ומערב נפגשים

"אשכנזי" ו-"ספרדי-מזרחי" הם מושגים טעונים תחמושת חברתית הרסנית. הפירוש העממי של המונחים הללו היה מאז ומתמיד "דופק" מול "דפוק". נהוג לחשוב שההגדרות "אשכנזי" ו-"ספרדי-מזרחי" תלויות במוצא משפחתי - אשכנזי הוא ממוצא אחת מארצות אירופה והמזרחי ממוצא אחת מארצות ערב, צפון אפריקה ואפילו טורקיה ואירן.

אחרי שהיהודים היגיעו לישראל התערבבו בעשרים השנים הראשונות רבים חשבו שנישואים מעורבים בין בני הדור החדש מהורים ממוצא "אשכנזי" ו-"ספרדי-מזרחי" יטשטשו את ההבדלים שנוצרו ויקום דור של עדה אחת - עדת בני ישראל-עדת ישראלי-מקורי. אך המציאות מתעתעת ועל-אף נישואי התערובת, נותרו משקעים פעילים בחברה וכל בחישה קלה מעלה את העכירות שמונחת קרוב לפני השטח.
שורש הבעיה נעוץ בתנועה הציונית שפעלה ליישב את ארץ-ישראל על-ידי עלייה המונית, מבלי לקחת בחשבון את הרכיבים החברתיים של היהודים שהיגיעו לישראל, במיוחד אלה שבאו מארצות ערב וצפון אפריקה. השואה הנאצית השמידה מיליוני יהודים שהיו עולים "אשכנזים" פוטנציאלים.

לכן, יש להודות שהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל לא הייתה מתאפשרת ללא עלייה מסיבית של יהודים "מזרחים-ספרדים". המאורעות בישראל, מאז שלהי המאה ה-19 עודדו ערבים-מוסלמים בארצות ערב לפרוע ביהודים. לאחר מלחמת העולם השנייה ועם הקמת המדינה היהודית הפרעות כנגד היהודים גברו. בסיוע פעילי עלייה, המוני יהודים "מזרחים" החלו לעלות לישראל.

רצוי לציין שהעליות היזומות הראשונות לארץ-ישראל היו על טהרת יהודים "אשכנזים" חילונים מאירופה שהפנו עורף לפולחן הדת היהודית וביקשו להקים חברה מערבית חילונית שתהיה כמו כל ארצות הגויים. לעומתם, העלייה "המזרחית" ראתה את התחלת החיים בארץ ישראל כגאולה דתית שתתנהל לאורך אורח החיים היהודי-מסורתי שנהוג היה בארצות מוצאם.

כאן יש לעצור ולנבור במתח שנוצר בין שתי האוכלוסיות, ה"אשכנזית" וה-"מזרחית". יש להודות שקיפוח היה מנת חלקם של המזרחים. טבע האנושות יוצר קבוצות הומוגניות ולכן עולי אירופה נקלטו טוב יותר ובתנאים משופרים על-ידי קולטיהם, שהיו אשכנזים. קליטת המזרחים הייתה קשה יותר, לא רק בגלל הבדלי השפה אלא גם בגלל ניגודי התרבות, וזאת למרות שכולם היו יהודים.

אפשר להכביר במילים אינספור על הפערים החברתיים שנוצרו בשנות ה-50-60 של המאה שעברה ולהוסיף על "תרומת" העליות החדשות מארצות חבר העמים-רוסיה הקומוניסטית לשעבר, ומאתיופיה כדי להבהיר את התמונה החברתית המתרסקת לנגד עינינו בישראל.
היום 65 שנה להקמת מדינת ישראל, כאשר דור שלישי של צברים עומד בשערי הקמת משפחה אין כבר טעם לעסוק בענייני מוצא. אך, דרוש מאיתנו לבדוק היטב את הדיוקן החברתי העתידי ומה שדרוש כדי לשקם ערב-רב אנושי שנוצר בישראל ממרכיבים כל-כך שונים זה מזה. מניִן באו היהודים לישראל כבר למדנו היטב על בשרנו בכל מקום בו גרו יהודים. עכשיו הזמן לדון בלאן אנו הולכים, וזה עדיין לא כל-כך ברור לרבים מידי.

מה רוצה החברה הישראלית ליצור בעתיד? זו השאלה שלה יש שני פתרונים בלבד, חברה מערבית או חברה מזרחית. הואיל וקיים כאן שימוש בכיווני רוח הפוכים - מזרח ומערב - לא יתכן שיהי תמהיל מאוזן בין השניים. המרחב הגיאוגרפי של ארץ-ישראל אומנם משפיע השפעה רבה על דמותה כחברה מזרחית אך אם נביט מעבר לגבולות ישראל האם החברה שם מאפיינת את ישראל? לא ולא. לדעתי, העדה הישראלית הצברית, עירבוב אורגינלי מעניין של מערב ומזרח תמשיך להתגבש ולהיות אור בוהק, יותר ויותר, לגויים.

החוק הערבי: יהודים צאו מכאן

ישנם סיפורים רבים שהולכים יד ביד עם ההקדמה לעיל. בדם ודמעות בנו היהודים את מדינת ישראל. הסיבה שכתבתי את ההקדמה היא בגלל סיפור ששמעתי בארוחת צהרי שבת בבית הכנסת שבו אני משתתפת. סיפור של מדוע ואיך משפחה יהודית הגיעה לישראל מעירק. עוד סיפור אחד על יהודים שגורשו מארצות ערב.

רות, או כפי שאנו קוראים לה רותי, משתתפת כמעט באופן קבוע בתפילות שבת בבוקר בבית הכנסת שבו אני משתתפת. היא נראית גלמודה. כמה שמשוחחים יותר עם אדם אפשר לקבל דעת ברורה יותר עליו. וכך, בשבת שעברה רותי ואני פתחנו בשיחה על ארצות המוצא שלנו. בעוד שהורי נולדו בפולין ואני נולדתי בפלשתינה הבריטית לאחר מלחמת העולם השנייה, רותי נולדה בעירק והגיעה לארץ בסוף שנות ה-1950.

סיפורה הוא עצוב ומרתק, שרק קטע ממנו העלתי על הניר, ויש לספרו בכדי שאנחנו, היהודים, לעולם לא נישכח שבשנות ה -1940 המאוחרות ושנות ה- 1950, 900,0000 יהודים נרדפו וגורשו ממדינות ערב שבהן הם חיו במשך מאות שנים והפכו לפליטים במדינה היהודית שהייתה בחיתוליה.

אביה של רותי היה סוחר רהיטים מצליח שהעסיק כ-40 איש. לעתים קרובות הוא התרועע ונהל יחסי גומלים עם פקידים עירקיים בכירים. אמה של רותי הייתה עקרת בית, מלכה יהודיה והיו לה ארבעה עובדים שעזרו לה לנהל את עבודות הבית. ואז הגיע המצוקה והרדיפות ולא הייתה דרך אחרת אלא למשפחה לעזוב את עירק.

משפחתה של רותי עזבה עם כמה חפצים אישיים, בעוד שהממשלה החרימה את כל חפצי הערך שלהם, רכושם ועושרם. כשהגיעו לישראל הם שוכנו במעברה, במתקן מגורים עשוי מפח. כל זה היה הלם להוריה, משפיל ומבזה. אחרי הכל הם היו משפחה אמידה בעירק. כמקובל, אמא שלה לא אמרה מילה או הביעה דעה. מה שלכד את תשומת לבי היה הכאב של רותי ואחיה שאותו הם חשו כלפי הוריהם, שלא יכלו להסתגל לשינויים הדרסטיים; הם לא ידעו כיצד להשתמש במטאטא ולא היה להם מיומנות שבה יכלו להשתמש בישראל של אז.

"כאב לנו על אבא אז הלכנו לעבוד...", סיפרה רותי. היא הייתה בת שמונה, ולקחה כל סוג של עבודה כדי להביא לירה הביתה וכך גם עשו אחיה. זה לקח כמה שנים לפני שהמשפחה קיבלה דירה בפרויקט ממשלתי והיה להם גג מוצק ראשון מעל ראשיהם. רותי ואחיה היו הם שנעשו ישראלים וילדיהם צברים מקוריים.

אף אחד לא סייע לישראל ליישב מחדש את הפליטים היהודים שהגיעו לארץ חסרי כל, מבולבלים ומוכים רוחנית. זה היה המאמץ הקולקטיבי של האומה היהודית להעמיד את מדינת ישראל על רגליה ואת התוצאות רואים היום. תוצאה זו, מדינת ישראל היהודית משגשגת חייבת להישמר בכל המחיר, שכן אין ליהודים דרך חזרה, לא לפולין האשכנזית ולא לעירק המזרחית/ ספרדית.