וְזָכַרְתָּ - וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב

לבוא אל הארץ הוא לזכור מה היה כשלא הייתה לנו ארץ. זה לא למחוק את העבר המדכא, והמענה, והמייסר, והרומס את כבוד האדם של בן בלי מולדת. מי יבין ייקרת הודו של החופש ולא יעשנו חול, אם לא יידע כי קדמה לו עבדות בגולה מנשלת, מתוכה קידשו תפילותיו את הכמיהה לחירות. ההיסטוריה אינה רק מורה נאמן של מה שהיה, היא מורה גדול בהוראת המשמעות של מה שיש. מי שמלווה את הגאולה המרוממת, במחיקה של דברי ימי ההשפלה, מפחד שמא תאפיל עצם ההיזכרות בתמול על אור היום וצילה ירדוף את בן החורין ותשיבנו אחור, נמצא מכחיש דרך הכחשת העבר את עומק משמעות ההווה. חוויית החירות המוקנית לבריות אחרי שנגבוה מזכר המלחמה המדממת קורעת הגוף והנפש, שלחם האדם הרפה בשלטון הדיכוי האישי או הלאומי של אדירי הכוח בלי להיוואש מן התקווה גם כשהייתה חסרת תוחלת, עלולה להיהפך לחוויה אישית חומרית ביסודה. היא מיטיבה לבטח עם הזוכה בה אבל עוצרת בטרם תצבור את העוצמה שתקנה לה מימד של ערך אנושי כללי בלעדיו אין לחתירה לצדק אוניברסלי סיכוי. צדק שאיבד את הזיכרון, כמוהו כאדם ששבץ פרץ את סכרי מוחו, נעשה צמח.

בספר דברים לבדו חוזרת התורה חמש פעמים מילה במילה על הציווי "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", פעם מפני ש עצם הזיכרון המתחדש שהיית עבד מניח את התשתית להכרת הערך האוניברסאלי הנובע מהקצאת יום לשביתה ממלאכה, למנוחה, להעשרת הרוח ובעיקר מן ההזדהות עם בורא הבריאה והחירות, שברך את יום השבת ויקדשהו, וכמותו מברכו האדם אף הוא ומקדשו (דברים ה',י"ד). בפעם השנייה חוזר אותו צו, באותו ניסוח, כדי להבטיח כי שחרור עבד בשנה השביעית הוא מעשה הפודה את החירות מן האיום כי תידרדר להנאה מבדלת עד שהזוכה בה נעשה אטום לגורלו של מי שלא זכה (שם ט"ו,ט"ו). הציווי חוזר בשלישית כטעם למצוות השמחה שצריכים ישראל לשמוח כשהם עולים לרגליהם שלש פעמים בשנה לחוג בבית האלוהים בו הם יהלכו ברגש את עצמאותם הכלכלית - חג האסיף וחג הקציר, והלאומית - חג האביב (שם, ט"ז,י"ב). ברביעית חוזר אותו הציווי כתשתית להכרה בשוויון כל האדם לפני החוק, עני כשוע, גר כתושב, שכיר כאדון, תקיף כיתום וכאלמנה. מי שזוכר את מרי נפשו בשעה שעיוותו את דינו בימי שיפלו, לא יעוות דין זולתו בימי גאותו (שם,כ"ד, י"ח). האזהרה הנחרצת של "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם" נכתבת בחמישית כמבוא לאיסור לחזור לשדה ולהביא משם עומר שנשכח, לחבוט זיתים ולפאר אחריהם, לבצור אשכול בכרם ולשוב שם ולעולל כאילו אין רעב זולתו בעולם, אלא "... לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (שם כ"ד, כ"ב). בניגוד למי שרוצה לגונן על בן החורין מפני ההשפעה המדכאת של עברו המשפיל, מגוננת התורה על מידת האצילות שמתעוררת בלב בר החורין החזק ההופך את זיכרון עוניו למנוף של דאגה לחלש.

משטר חברתי תקין

מצרים, אליה אסור לשוב, היא מצרים אותה אסור לשכוח. מי ששוכח בעושרו בארץ ישראל את עוניו בארץ מצרים, עלול לנטוש את הארץ מפני שאין הוא רואה אותה עוד כארץ גאולתו. מלך שיכול לפרוץ את כל הגדרות של ההסתפקות במועט מוזהר "... רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה... וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים י"ז,ט"ז). זה אחד משלושה איסורים שאסרה התורה באזהרה את ישראל לשוב מצרימה. "....אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות י"ד, י"ג), מתוסף עליו. מתוסף גם הפסוק ,".... לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ" (דברים כ"ח,ס"ח). אבל מצרים זאת, מצווה לשמור אותה כנוכחת תמיד מפני שנוכחותה מבטיחה את המודעות כי זכירת גנות הגולה היא תנאי להערכת שבחה של החירות ושל כל המתחייב ממנה. היכולת לכאוב את מכוות האש של אי הצדק שהיה בשעת ההווה בה הושיב האלוהים בחסדו את הריבון על כס עשיית המשפט מכשירה את האדם לעשות צדק בימיו ולחבוש בכך את פצעי כוויותיו שלו הפתוחים עדיין שלא לדבר על פצעי זולתו.

הפן התועלתי הזה של זכירת מצרים כל כמה שחשיבותו להבטחת קיומו של משטר חברתי תקין מודגש, הוא משני כנראה לעיקר מכונן כללי התובע מבן החורין להפנים כי החירות אינה מובנת מאליה ומי שזוכה בה צריך להיות מודע לערכה ולהודות בכל שעה על שזכה בה. חירות הבאה כמו מאליה ומתחזה כאילו אינה אלא טיבו הפשוט והמובן מאליו של הקיום, הוא שברירי, ונידון לסדקים ולהתמוטטות. במדבר הגדול בו הלכו ישראל ארבעים שנה, ממצרים האדנותית הרומסת ללא רחם אל אבטחת החירות והעצמאות בארץ כנען שהובטחה לאבות, מצטווים ישראל הכמהים לממש בחמדה את חירותם בעבודת אדמתם, בקציר דגניהם, בבציר ענביהם, בקטיף פריים ולפרום כל אגד שיחבר אותם אל התופת ממנה עלו אל הררי הרוחות המשוחררות, מתרה בהם התורה לא לשכוח את מצרים. "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ",ותגדל בה את שבעת המינים בהם משתבחת אדמתך הפדויה, "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה", מראשית, לא מכל ראשית, מן המשובחים שבפירות שצימחו בנחלותיך, "....וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא...." (שעורים מלמטה וחטים על גביהן וזיתים על גביהן ותמרים על גביהן ורמונים על גביהן ותאנים למעלה מן הכלי, ויהיה דבר אחד מפסיק בין מין ומין כגון ... עלין וכיוצא בהן. ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ- רמב"ם,הלכות ביכורים פרק ג' ) "... וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם... וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ... וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ..." (בלשון הקודש, בשפה העברית,) "...לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ ....אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט.... וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ, וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם.... וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'... וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים כ"ו-א'-י"א).

הנודד הנצחי

הוידוי הזה הפך מצווה לדורות. לא רק באי הארץ הזכירו את המצרים, בניהם ובני בניהם אחריהם בפני הבית, עד חורבנו, הזכירו אותה. היא הייתה תפילת הודיה על הפרי, על הטובה החומרית, אבל בעיקר תפילת הודיה על המהפך הקיומי "ממצרים עד הנה". לא רק ממצרים. היא פתחה באבות, ביעקב, ב"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי". יש מן המפרשים שהתעלמו מן הרצועות המהודקות של הדקדוק ופירשו כי כוונת הכתוב היא כי "... ארמאה בעא לאבדא ית אבא", כלומר לבן הארמי ביקש לאבד את יעקב אבי " (אונקלוס), אבל הפשט הבהיר הוא כי " אבי, אברהם, ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם...לשון אובד ותועה ... כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו" (רשב"ם,) ואבן עזרא אומר " והקרוב, שארמי הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד... והטעם, כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם. גם גר היה במצרים, והוא היה במתי מעט, .. ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה". אברהם או יעקב, היינו הך בגרעין התוכן. אברהם העברי היה ארמי, יעקב - ישראל היה ארמי. זה עברנו. זאת לא זהותנו. קראו לנו על שם מקומותינו. כינו אותנו על שם נדודינו. היום היינו לישראלי. יש לזה משמעות זהותית רק אם נדע להרים על נס את הישראלי הזה אל עומת האובד בארצות ארם ומצרים וארצות אשכנז וארצות המזרח וארצות כל ארבע כנפות הארץ ההן בהן היינו נקוטאים ונרדפים ומשוללי זכויות ובנינו הושלכו ליאורי האומות ובנותינו ספדו אלמנות ושכול. הגנות הזאת, "ארמי", שבח גדול הוא לישראלי. לזהות ישראלית יש עומק רק אם היא זוכרת כי היא זהות של פדיון מן הניכר והשעבוד בה קבעו אחרים מה היא זהותנו. בשעה שידענו לומר "ארמי אובד היה אבי", אמרו בארם, ואמרו במצרים, ואמרו בכל מקומות הדומים להם אחרת. "יהודי אובד" קראו לנו, או "היהודי הנודד הנצחי".

לשון הקדש, העברית של הווידוי, או של ההכרה בעומק משמעותו של הפדיון מן הגלות ומשבעים לשונותיה, הוא בליבת ההכרה במשמעה של החירות היהודית. שמירת הלשון העברית, לשון הקדש, היא חלק מכריע מן האמירה כי המהפך מעבדות לחירות הוא מהפך תודעתי שזקוקה ללשון. דין אמירת וידוי הביכורים בעברית, בלשון הכתוב ממש, נשמרה גם באוהל מועד, גם במשכן, גם בבית המקדש, דורות רבים. "בראשונה כל מי שהיה יודע לקרות - קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו (בקיאים) נמנעו אלו שאין יודעין לקרות מלהביא כדי שלא ייכלמו, התקינו בית דין שיהיו מקרין את מי שהוא יודע כמי שאינו ידוע" (רמב"ם, שם) בדומה למנהגינו היום בעליות בתורה, שהעולה מברך ובעל הקורא קורא בשמו. התיקון הזה היה ערב ליצירת מעורבות של כל האומה כולה בהודיה על החירות ובזיכרון הימים בהם לא הייתה אלא חלום.