בעוד העולם עוצר את נשימתו לקראת תקיפה אמריקנית בסוריה כעונש על השימוש שעשה המשטר בנשק כימי, התעוררה אצל הח"מ תהייה קלה; כלומר, מה זה עניין של אמריקה, או של מישהו אחר, מה קורה בין שתי קבוצות של רוצחים צמאי דם? נכון שהתמונות משם מזעזעות ולמי שרוצה לשמור על שפיות מומלץ לא להתבונן בהן, אבל מה העניין המיוחד שהדליק את העולם המערבי ואת האמריקנים דווקא עכשיו, מה שלא קרה בכמעט שלוש שנים שבהן נהרגו רבבות רבות, כולל נשים וילדים, בעימותים בין הצדדים? הרי עד לאחרונה ממש האמריקנים לא נראו מעוניינים במה שקורה בסוריה, היה להם הרבה יותר דחוף וחיוני, לטובת השלום העולמי כמובן, להכריח את נציגי היהודים ואת נציגי הערבים בארץ ישראל לשבת ליד שולחן אחד ולדבר על העתיד הוורוד שצופה להם הדמיון האמריקני.

צביעות מופתית

והאירופאים - גם הם הפגינו, וממשיכים להפגין, ביטחון מוחלט בשיקול הדעת שלהם; עד לפני כמה ימים, המאות והאלפים שנהרגו בסוריה ובמקומות אחרים לא הטרידו אותם כל כך, אם בכלל, כמו הלחץ להטיל חרם על נקודות הישוב של יהודים בארץ ישראל במטרה לזרז את ניקוי יהודה ושומרון - ואחר כך, מן הסתם, גם את ארץ ישראל כולה - מיהודים. ופתאום כולם נחרדים ממה שקרה בסוריה והם מבטיחים שיענישו את השליט הסורי על המעשה הנורא שעשה צבאו. והכי מוזר זה שאף אחד לא טוען שיש איזו תכלית לענישה הזאת אם תבוא, שהרי אף אחד לא באמת מצפה ש"ענישה" אמריקנית או אחרת תשים קץ למרחץ הדמים הסוער בסוריה או בכל מדינה מוסלמית אחרת. כולם יוצאים מנקודת הנחה שהחבר'ה שם ימשיכו להרוג זה את זה. וזה בסדר(?) העיקר שלא ישתמשו בגזים!!!

בירורים

וכל זה קורה בימים שלקראת ראש השנה תשע"ד, ימים בהם אנו מאחלים ומייחלים כי "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". ברכות וקללות הן תמיד נושאים מעניינים לדיון; כלומר, מהי בדיוק קללה ומתי ובאיזו דרך היא עשויה להתהפך לברכה. וגם את ההפך מעניין לבדוק, לברר מהי ברכה וכיצד היא עלולה להתהפך לקללה. ספק אם נצליח למצות דיון כזה במסגרת זו, אבל שווה לנסות. שהרי בפרשת השבוע שעבר קראנו פירוט די נרחב של ברכות וקללות והשבת אנחנו מקבלים תזכורת [דברים ל']: [א] וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, (...) זהו אותו חשבון נפש של חודש אלול שעליו דיברנו ברשימה לפרשת שופטים; הצורך והתועלת בחשבון נפש נכונים לכל השנה ולכל יום בשנה, אבל חודש אלול הוא הזמן הכי מסוגל לכך.

חשבון נפש כפוי

לא לחינם קבעו לנו לקרוא פרשות אלו של חשבון נפש בחודש זה, זו הכנה הכרחית לראש השנה וליום כיפור. חשבון כזה מבוסס כמובן על בחירה חופשית המודגשת גם היא בפרשות אלו: [טו] רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע. וכעת זימנו לנו מן השמיים אירועים שלכאורה אינם בשליטתנו, שהם מצד עצמם קוראים לנו לערוך חשבון נפש; האם זה טוב ליהודים? האם זו ברכה או שמא להפך חלילה? הזכרנו כבר את הצביעות שמאפיינת את ההתנהלות של העולם המערבי כלפי אירועים כאלה ואחרים ובייחוד כלפינו; דומני כי במבט שטחי אפשר בקלות לומר שמן השמיים כיוונו את הדברים כך כדי שהעולם יפסיק להתמקד בנו וזה ודאי טוב ליהודים, ברכה. אלא שזה נכון רק לטווח הקצר. לטווח הארוך, רצוי מאוד שנחולל אצלנו כמה שינויים יסודיים כדי שיתחילו לראות את הטוב שבנו, כדי שהברכה לא תתהפך חלילה.

והפתרון נתון

והרי לכאורה, זה הרעיון שטמון בפסוק שציטטנו לעיל: הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ, איך אפשר לומר על קללה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ? אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' כי מי שזכה לברכה ואחר כך התהפך מזלו, חווה זאת בעוצמה רבה יותר ממי שכל ימיו חי בדלות. כלומר הברכה שחווינו בעבר מחריפה את חוויית הקללה. ואצלנו זה שקוף לגמרי; בעבר, כאשר נהגנו כיהודים גאים בלי לעשות חשבונות מיותרים של דעת קהל עולמית וכו', העולם כיבד אותנו מאוד. חווינו ברכה. מאז שאנחנו מנסים לשאת חן בעיני העולם - המצב התהפך, וההשוואה הזאת מאוד לא נעימה. מה גם שהגענו לכך בבחירתנו החופשית, בדיוק כאמור בפרשת השבוע. וגם הפתרון מוצע בפנינו: [ב] וְשַׁבְתָּ עַד- ה' אֱלֹקֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. [ג] וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, שָׁמָּה.

מנותקים מהמציאות

דומה כי המכנה המשותף לכל הצרות של הזמן האחרון הוא שקדמו להן דיבורים מיותרים. הבטחות והתחייבויות סרק, קווים אדומים ניידים, ביקורת לא עניינית ועוד כהנה וכהנה. מתעקשים לעצב את המציאות בהתאם להשקפת עולמם תוך התעלמות מוחלטת מן המציאות המנוגדת לחלוטין להשקפה זו. הדוגמאות לכך רבות מאוד וכותבים רבים דנו בהן לא מעט; ולעניין שעל הפרק - נניח שיתקפו בסוריה ואפילו יפילו את המשטר הקיים, האם ירוויחו מזה משהו? ואולי דווקא יפסידו, כמו שהפסידו מהפלת השאח באירן ומובארק במצרים? אבל האמת היא שכל זה לא אמור להטריד אותנו כל כך, אם בכלל, כי על פניו די ברור שכל מה שקורה כעת ובכלל, מכוון מלמעלה לטובתנו. הרי הגויים חותרים בדרכים שונות לפגוע בנו, אז כעת הם יהיו עסוקים בעצמם ולא יתפנו להתעסק אתנו.

סיבה טובה לשמוח

והדברים רמוזים, כמעט אמורים בפירוש בהפטרה שקוראים בשבת זו, כמו בכל שבת שלפני ראש השנה [ישעיהו ס"א]: [י] שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹקַי--כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ. הפתיחה מזכירה פסוק מפרשת השבוע [פרק ל']: [ט] וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ--לְטֹבָה: כִּי יָשׁוּב ה', לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ, עַל-אֲבֹתֶיךָ. לָשׂוּשׂ זו אחת מלשונות השמחה. גם לָגִיל. המצב האידיאלי הוא שאנחנו ששים בה' והוא שש בנו כאשר הרקע לששון ההדדי הוא: [י] כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: כִּי תָשׁוּב אֶל-ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. לפי זה קצת קשה לטעון שיש לנו סיבות טובות לששון הדדי, כי גם אם לכאורה כבר עשינו תשובה, אנחנו הרי יודעים את האמת, והאמת היא שאנחנו עדיין שקועים עמוק בענייני עולם הזה, לא לגמרי עם ה'.

הכוונה מלמעלה

מסתבר שהנביא ידע שזה יהיה המצב ובדיוק על כך הוא מדבר; מגיע זמן, והוא כבר הגיע, שבו הקב"ה כביכול מפסיק לחכות עד שנעשה תשובה שלמה, הוא פועל לטובתנו בגלוי למרות שאנחנו רק באמצע הדרך אליו. ולפעמים גם זה לא. וזה לא שהכללים השתנו, זה לא שכבר לא מצפים מאתנו שנשקיע יותר בקשר אתו יתברך, בהחלט מצפים, מבחינה זו לא השתנה דבר. מה שהשתנה, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', זה שהדור שלנו זוכה לחיות בזמן בו ההצטברות של כל הפעולות הטובות שעשו יהודים לאורך ההיסטוריה, הגיעה למסה קריטית שמחייבת כביכול את השינוי הנ"ל. וכך, למרות שעדיין אין אנו דבקים בה' באמת, למרות שדעת הקהל מטרידה אותנו ולכן משפיעה עלינו הרבה יותר מדעתה של התורה הקדושה, אנחנו צועדים בזריזות אל עבר הגאולה האמיתית והשלמה בהכוונה מלמעלה.

ירושלים במוקד תשומת הלב

כאמור, שבת זו היא האחרונה בשנת תשע"ג. אגב, בשבת המקבילה אשתקד, כתבנו על רצח השגריר ועוד שלושה מעובדי השגרירות האמריקנית בלוב. מסתבר שהאמריקנים לא למדו דבר מאז; הם ממשיכים לפנטז על יצירת עולם טוב יותר בלי שיהיה צורך להשמיד את הרוע. הם לא למדו ואנחנו לא לימדנו אותם את הפטרת השבוע שבה מתאר הנביא את המהלכים האחרונים שלפני הגאולה האמיתית והשלמה [ישעיהו ס"ב]: [א] לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. [ב] וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ, וְכָל-מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ; וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ, אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ. דברים ברורים מאוד; הקב"ה מבטיח שלטובת ירושלים, אל מול אלה החותרים לנשל אותנו ממנה, הוא יוביל בעולם מהלכים שימנעו זאת. ולמהלכים האלה יש מחיר ומישהו יצטרך לשלם אותו.

הַכְוָנָה מלמעלה

אשתקד הבאנו שני "סימנים" לשנת תשע"ג, הראשון היה "גל עיני ואביטה נפלאות" והשני - "רחש לבי דבר טוב". את הנפלאות ראינו במו עינינו, מי שרצה לראות; ולחשוב טוב - נו, זה עוד טעון הרבה שיפור. ה"סימן" של שנת תשע"ד הוא "צדיק-רשע" ללמדנו כי הגיע הזמן שנבחין נכונה ביניהם וגם נתייחס אליהם בהתאם. וזה יקרה גם אם לא נרצה בכך, כי הקב"ה יעשה בעצמו את מה שאנחנו נמנעים מלעשות. כמו שהבטיח בהפטרת השבוע [פרק ס"ג]: [ד] כִּי יוֹם נָקָם, בְּלִבִּי; וּשְׁנַת גְּאוּלַי, בָּאָה. [ה] וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר, וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ; וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי, וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי. [ו] וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי, וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי; וְאוֹרִיד לָאָרֶץ, נִצְחָם. ומצד שני ביחס לישראל: [ח] וַיֹּאמֶר אַךְ-עַמִּי הֵמָּה, בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ; וַיְהִי לָהֶם, לְמוֹשִׁיעַ. [ט] בְּכָל-צָרָתָם לוֹ צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם--בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ, הוּא גְאָלָם; וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם, כָּל-יְמֵי עוֹלָם.