שעת רצון או שעת אסון?

המזרח התיכון נתון בעיצומם של תהליכי עיצוב מחדש גיאופוליטיים. תהליכים אלה מתאפיינים בהחלשות מעמדו של המערב, התעוררות והתחזקות מעצמות אזוריות כאירן וטורקיה, תהפוכות במדינות רבות באזור מהן מרכזיות כמצרים, וכן לוב, טוניס, תימן וסוריה.

לצד אלה קיימת חדירה מסיבית ומתמשכת לאזור הקרוב לישראל של הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי ומתפתחים תהליכי התפוררות של מדינות כעירק ואולי וסוריה בהשפעת המלחמות ואירועי הטרור המרובים המתנהלים בהן. לאי-השקט האזורי נלווים שינויים משמעותיים ברמת המערכת הבינלאומית הגלובלית, שעיקרם החלשות המערב, התחזקות המזרח במיוחד סין והודו, תסיסה בדרום אמריקה והתעוררות מדינות באפריקה. חלק מתהליכים אלה קשורים בהשפעות של חדירה מתגברת סינית ואירנית למזרח אפריקה, המבקשות לקבוע בהן אזורי השפעה וסחר חדשים. תהליכים אחרים קשורים בשינויים במדיניות רוסיה בהנהגת פוטין. רוסיה שנסוגה ממעמדה הבכיר כמעצמה עולמית עם התפוררות בריה"מ, חותרת מחדש למעמד של בכורה במשפחת העמים, ומנהלת בעניין זה מאבק מול ארה"ב, כשהיא מנצלת כל גילוי חולשה אמריקני לחיזוק מעמדה שלה.

התזוזות הללו מגובות בדרך כלל בעוצמה כלכלית ובהשפעה פוליטית של המדינות היוזמות, ועשויות ליצור מאזן כוחות עולמי חדש, שיתבסס על גודלן של הכלכלות, עליונות דמוגרפית, השפעה פוליטית התפתחות משקית וטכנולוגית מואצת ושימוש בטרור ובהפעלת כוח מוגבלת אחרת בצורות שונות. ישראל היא סירה קטנה בים הגדול והסוער הזה, אולם גם בים סוער יש חוקי התנהגות, שהמפר אותם עשוי לשלם על כך בחייו. "המשחק המתנהל כיום, ויתנהל ככל הנראה באינטנסיביות לפחות בדור הקרוב¹ עד שיתיצב, ישפיע על כולם, ומי שלא ישכיל להשתתף בו ולהגן על אינטרסים חיוניים שלו - ייפגע ויפסיד. ככל שניתן להעריך, המפתח לעוצמה העולמית במהלך השינויים ועוד יותר לאחריהם, יהיו שני גורמים: הדמוגרפיה והטכנולוגיה. שני גורמים אלה ישפיעו השפעה רבה גם על הכלכלות הלאומיות.

ישראל היא מדינה מסתגלת. השינויים הרבים, התכופים, והמשמעותיים שעברה ב-65 שנות עצמאות - עליה עצומה יחסית לגודלה ומגוונת מאוד, ההתפתחות משקית מהירה וצורך חיוני להקים ולקיים תשתיות טכנולוגיות מתקדמות למתן פתרונות צבאיים וכלכליים חלופיים לנחיתותה הכלכלית והצבאית-כמותית מול שכניה-אויביה, לצד אופי לאומי יזמי - הרגילו אותה להסתגלות מהירה לשינויים בכל התחומים. ומאידך-גיסא, משקל ממדיה הגיאוגרפיים, גודל אוכלוסייתה ועד לאחרונה מחסור באוצרות טבע, מציבים אותה במעמד של מדינה בינונית עד קטנה באזור ובוודאי בעולם. כלכלתה של ישראל - תל"ג שנתי של כטריליון שקלים ב-2012 -טובה אבל קטנה יחסית. אוכלוסייתה - למעלה מ-8 מיליון נפש בשלהי תשע"ג, עם ריבוי טבעי שנתי ממצוע של בקרוב 1.9% - צומחת יפה אבל עדיין קטנה בקנה-מידה עולמי.

היא ממוקמת במקום מרכזי - בלב המזרח התיכון לחופי הים התיכון - אולם ממדיה הגיאוגרפיים זעירים ומהוים חסרון מהותי כמעט מכל בחינה ובראש וראשונה מבחינה ביטחונית. לישראל טכנולוגיה מצויינת וצבא חזק, אולם ביורוקרטיה בלתי-נסבלת וכשל ניהולי-מנהיגותי מתמשך זה הדור השני ברציפות. ממדיה והמצאותה בסביבה עויינת זה הדור השלישי ברציפות, מגמדים את השפעתה המדינית במערכת הבינלאומית, וללא הקשר עם קהילה היהודית החזקה בארה"ב, היו חלשים עוד הרבה יותר. במציאות הנזילה המאפיינת את ההתפתחויות העולמיות והאזוריות, חייבת ישראל לנצל ולחזק את יתרונותיה ולמזער את חסרונותיה.

מבחינה פוליטית וכלכלית ישראל היא סרח-עודף של המערב בלבוש הפוסט-מודרני העכשווי שלו. ככל שהמערב משנה צורה, משנה דגשים ומשנה אידיאולוגיה והשקפת-עולם, הוא משתחרר במהירות ובשמחה מתחושות האשמה על התנהלותו כלפי העם היהודי בשואה, תחושות שעיצבו במידה רבה את יחסו לישראל ערב הקמתה ובשני הדורות הראשונים לעצמאותה. שינויים דמוגרפיים וכלכליים, ושינויים אידאולוגיים מחלישים בחלק גדול ממדינות המערב את הזיקה ההיסטורית לנצרות, לתנ"ך ולמשקלו של העם היהודי - חרף הוויכוח התיאולוגי החריף והמתמשך בין היהדות לנצרות ולתרבות המערבית. הפוסט-מודרנה מטבעה מקבלת כלגיטימית כמעט כל נרטיב והסבר היסטורי ו/או סיבתי לאירועים היסטוריים, למעשה ללא צורך בהוכחה "מדעית".

לצאת ממוקד תשומת הלב של התקשורת העולמית

נרטיבים חופשיים או "הכל דיבורים", הוא עיקרון מקודש במבחני האמת שלה. במציאות תזזיתית עם תקשורת המונים חופשית וחובקת עולם, ולעיתים קרובות פראית וחסרת אחריות, קל מאוד למי ששולט בה לטשטש ולסלף את העבר, כגון: להכחיש את קיומה של שואת העם היהודי, ולהאחז בקלות בתמונות עולם חדשות, "יפות יותר", ו"מוסריות" יותר, שאין בהכרח קשר בינן לבין המציאות או בינן לבין האמת ההיסטורית, ככל שאמת כזו בכלל קיימת. הדמוקרטיה הפורמלית מותירה בידי ההמונים והתקשורת כוח אדיר להשחית, משום שדמוקרטיה ליברלית הפכה כיום לכסות-עיניים למצב קרוב לאנרכיה, כשהיא מקדשת את חופש הדיבור ומשלמת מס-שפתיים חסר משמעות לכבוד האדם ושמו הטוב.

מצבי רוח, אופנות, ערבוב של מציאות עם מציאות מדומיינת כאשר איש אינו חייב בהוכחת טענותיו, שאופיין האמיתי אינו נבדק ואינו מאומת ע"י התקשורת ו/או הגורמים הממלכתיים האמונים על כך - יוצרים גלי צונאמי תקשורתיים שהרסנותם מרובה ותיקונם בלתי-אפשרי או אינו מעשי; הכסף הגדול שולט בתקשורת, התקשורת שולטת בדעת הקהל ודעת הקהל מתפרעת. בסביבה שבה פורחת מזה דורות אנטישמיות בוטה שמקורה בתחושות שטופחו והופנמו במשך דורות, מציאות כזו היא כר פורה לפיתוח וטיפוח שנאת יהודים. וכשזו קיימת, קל מאוד בעזרת כסף וסייענים מקומיים מקרב הציבור הישראלי - מה שכונה לא פעם בתקופת מלחמת העולם השניה "גייס חמישי" - להטות את משבי הרוח הרעה כמעט לכל כיוון רצוי. מציאות זו אינה פועלת לטובת ישראל.

מסקנה מכך היא שאחד היעדים המדיניים-הסברתיים של ישראל בשנים הקרובות, הוא לצאת ממוקד תשומת הלב של התקשורת העולמית, משום ששם שולטים הכסף הגדול והדמוגרפיה המכוערת. לבל יובנו הדברים לא כהלכה, אדגיש שאין כוונתי לוויתורים על מהות הציונות כדרך לרצות את יריבינו, אלא להצגה מחודשת של עיקריה וקרונותיה, שתתקן את העיוותים האינפורמטיביים והתדמיתיים שנגרמו בדור האחרון, ותעצב תשובה שהיא גם נכונה, גם צודקת וגם ניתנת להגנה מבחינה עובדתית ומבחינת השיח הנורמטיבי המקובל כיום.

להשתחרר מכמה "מניות-דפרסיות"

הדור הקרוב הוא פרק זמן מכריע בהתפתחותה של ישראל: התאמת דוקטרינת הביטחון הלאומי לרבות גבולות, וייצוב התהליכים הדמוגרפיים והכלכלה, עשויים להכריע את גורלה עוד לפני תום המאה ה- 21 להמשך גידול והתפתחות או לדריכה במקום ואף לניוון. שני תנאים הכרחיים להשגת המשך גידול והתפתחות:

א. קיום ביטחון לאומי ברמה גבוהה המנטרל כל סכנה קיומית פיסית או שיבוש חמוש של אורחות החיים של העורף האזרחי. במרכז דרישה זו חייבת לעמוד דוקטרינה הקובעת שפגיעה רחבה ומכוונת בעורף האזרחי של ישראל מכל מקור שהוא ותחת כל טיעון שהוא, היא קזוס בלי . עם כל ההסתייגויות שניתן להעלות כנגד הפעלת מדיניות של קוים אדומים, במקרה זה אני רואה בהפעלה חכמה של מדיניות זו דווקא את הרע במיעוטו.

ב. הדברת הביורוקרטיה, פיתוח רצוף של כלכלה צומחת וחלוקה הוגנת של פירות הצמיחה. עליה, חינוך, איכות חיים ושיפור אוירת החיים בצוותא בישראל, הם יעדי-משנה חשובים ביותר, שיש להפעיל במדינה לאלתר וללא פשרות.

על-פי הערכות שונות² אם תמשיך ישראל במגמות הנוכחיות, תגיע לאוכלוסיה של כ-13 מיליון נפש לקראת אמצע המאה ה-21 ולאוכלוסיה העולה על 24 מיליון נפש לקראת סוף המאה³. אם לקראת אמצע המאה הנוכחית, יחיה בארץ רוב העם היהודי המזוהה ומאורגן ככזה, ורוב זה יהווה כ-75% מאזרחי המדינה, תהיה ישראל מדינה יהודית (וגם דמוקרטית) ותמשיך להתפתח ככזו.

מדינה יהודית במזרח התיכון עם 24 מיליון אזרחים שרובם יהודים, עם יכולות צבאיות, כלכליות וטכנולוגיות בצמרת העולמית, תהיה לעובדה קיימת ללא עוררין, ותשב בטח על מכונה. לכן, בדור הנוכחי יוכרע במידה רבה גם גורל הציונות⁴. אם לא תשכיל ישראל להגיע ליעדים הנ"ל, תהפוך לייצור מדיני מזרח-תיכוני אמורפי, שיש בו במקרה הטוב רוב יהודי קטן ולא יציב, החי במציאות גיאופוליטית בלתי סבירה וקשה מאוד להגנה והתפתחות, ועשוי להסתמן קיצו של החזון הציוני.

בדרך למצב הרצוי חייבת ישראל להשתחרר מכמה וכמה "מניות-דפרסיות" שמעסיקות את עולם המושגים והתובנות שלה תעסוקת-יתר. בראש וראשונה, דרושה הפנמת תובנת הריבונות. ריבונות של עם משמעה שהעם נוטל על עצמו את האחריות לגורלו והוא מוכן לשלם על כך מחיר. כיום ריבונות ישראל היא במידה רבה מדי מס שפתיים. ישראל מתנהלת כמדינת-חסות מערבית וזוכה בתמורה ליחס של מדינת חסות. לנוכח השינויים הצפויים במערב, חייבת המדינה להשתחרר מדפוס חיים זה ומדימוי זה כאחד.

שנית, ישראל חייבת להגיע בהקדם להכרעה בוויכוח שלה עם הערבים-פלשתינים וכחלק מהכרעה זו לעצב את גבולות הביטחון שלה, אם נחוץ אזי גם באופן חד-צדדי. במסגרת זו, קו הירדן הוא קו המינימום של גבול הביטחון הישראלי במזרח. חלק אחר של הכרעה זו הוא חתירה אקטיבית לשינוי התמהיל הדמוגרפי הישראלי-ערבי בתחומי ארץ-ישראל המערבית ומדיניות מגבילה וקפדנית בכל הנוגע להענקת אזרחות ישראלית לתושבים בתחומי גבולות הביטחון של המדינה. אין הכוונה לגירוש תושבים החיים כיום בתוך גבולות אלה, ובלבד שהגיעו לשם כחוק. אולם יש ונחוץ לנקוט בכל הצעדים הלגיטימיים ליצירת תהליך של חילופי אוכלוסין שיתמכו במגמה הדמוגרפית הנ"ל, שלמעשה היא חלק מצרכי הביטחון הלאומי של ישראל⁵.

אחת הדרכים האפשריות להגיע להכרעה פנימית בשאלות אלה, היא משאל-עם שיערך לא על הסכם מוגמר אלא על עקרונות להסדר ישראלי-ערבי שיהוו קו מנחה לממשלת ישראל בניהול מדיניותה בשאלה זו. קרוב לוודאי שגם הסכם שיושג במו"מ חשאי שינוהל תחת לחץ בינלאומי וערבי יהיה שנוי במחלוקת חריפה ממצד אחד ולא לגמרי ברור למי שיצטרכו להצביע במשאל-עם על אישורו. במקום להצביע בדיעבד, לאחר שהושג כביכול הסכם אם יושג ועד אז לגרור רגליים, ניתן לנהל את עיקר הדיון הלאומי עכשיו. דיון עכשיו והחלטה לאומית בו, לא רק יהיו קו מנחה לכנסת ולממשלה לגבי רצון הציבור ונכונותו לוויתורים, אלא גם אמירה ברורה לגבי מה שאין הציבור רוצה הציבור ואין הוא מוכן לקבל מבלי ש"חרב חדה" כזו או אחרת⁶ תהיה מונחת על צווארו בעת קבלת ההחלטה. דיון והחלטה עכשיו, מאפסים באופן שונה את שעון הזמן, משדרים מסר לידידם ואויבים גם יחד מה ריאלי ומה חבל"ז, ומדרבנים - בתקופת הביניים עד שתתקבל ההחלטה הלאומית - את כולם למאמץ אמיתי ורציני להתכנס להסכם ראלי. הכרעה לאומית תעניק לכנסת ולממשלה את הסמכות האולטימטיבית להפסיק לגרור רגליים ולפעול על-פי רצון העם והחלטתו הדמוקרטית כך או אחרת⁷. תפקידו של משאל-עם מוקדם תוך התיעצות עם הפזורה היהודית העולמית, הוא מנגנון מקביל לזה שמפעילה הרשות הפלשתינית מול העולם הערבי באמצעות "התייעצויותיה" עם הליגה הערבית. יסוד ההדדיות הדרוש במערכת היחסית החדשה בין העם היהודי לאומה הערבית כחלק מתרבות ההסדר, לא רק מצדיק ראיה כזו, הוא אפילו מחייב אותה.

שלישית, ישראל חייבת לפתח אסטרטגיה בט"לית אזורית החותרת לשת"פים והבנות עם מדינות נוספות - ערביות ולא ערביות - ועם קבוצות אתניות שטרם הגיעו לעצמאות מדינית. אין סיבה שישראל תקדש החלטות בריטיות וצרפתיות מלפני מאה שנה מבלי לשאול לגביהן את השאלות המתבקשות מבלי להציג קבל עולם את התהליכים השליליים שהובילו אליהן ובלי להתחשב בחולשותיהן הגלויות והמובנות, חולשות המשפיעות גם על ביטחון ישראל ועל הסדר האזורי. לפחות חלק ממה שלא יכלה ישראל לעשות בטרם הייתה למדינה ריבונית היא יכולה וצריכה לעשות כיום. חתירה זו לאינטראקציה מגוונת עם כוחות מקומיים היא-היא ההשתלבות הנורמלית במרחב.

בניגוד לדעותיהם של גורמים ישראלים במימסד המפלגתי והפוליטי ואפילו האקדמי, בתקשורת ובחוגים בעלי צבע אידיאולוגי מסוים, צרכה האינטראקציה לכלול מעורבות אקטיבית אך זהירה וחכמה של ישראל בעיצוב החדש של המזרח התיכון, לנוכח השינויים המכריעים העוברים עליו בימים אלה. כך, למשל, צריכה ישראל לתמוך⁸ בקיום לבנון עצמאית בתמורה להסדרי אי-לוחמה, אם זהו רצונם של תושבי לבנון ובניגוד לעמדות סוריה ו/או חיזבאללה. לתמוך בהקמת מדינה כורדית, בתמורה ליחסי שת"פ וקשרים מדיניים עימה לכשתקום. לבחון תמיכה באפשרות לקיום אוטונומיה דרוזית החיה בשלום ושת"פ עם ישראל, היה והשינויים המבניים בסוריה יצביעו על אופציה זו כאפשרות ראלית. אל לישראל להתימר להיות מעצמה, אבל גם אל לה להתחבא במסתרים מפני הצל של עצמה. בכל מקרה חשוב ששיקולים מוסריים, הומניים וזכויות לאומיות מקובלות ושוות לכל ינחו את יוזמותיה ומהלכיה. אינני רואה כיום שום פתרון פוליטי לארגון החברתי של אוכלוסיית העולם זולת המבנה של מדינות - רצוי על בסיס לאומי-אתני - המתנהלות באמצעות מערכת הסכמים בין-מדינתית שבה לכל מדינה זכויות נומינליות ומעמד שווה לזה של מדינות אחרות⁹

לברוח מתוכנית "שתי מדינות"

חלק ממדיניות חדשה של "עם הפנים למזרח התיכון המשתנה", צריך לכלול ייצוב של מדינות בינוניות וקטנות בסמוך לגבולותיה, כגון בירדן, עירק וסוריה. הסדרים ושת"פים אזוריים יכולים לכלול הסדרים נדיבים במקומות הקדושים ובגישה לים התיכון (במקום שנחוץ) אך ללא שום ויתור על ריבונות בארץ-ישראל המערבית. ללא הסכם של פשרה אמיתית בזמן הקרוב, עם הערבים בכלל והרשות הפלשתינית בפרט, על בסיס העקרים שפורטו קודם, צריכה ישראל להסתלק בהזדמנות הראשונה מהסכמי אוסלו ולברוח כמו מאש מתוכנית "שתי המדינות". רצועת עזה חייבת לקבל מעמד של מובלעת ערבית אוטונומית, אך לא של מדינה, שתצומצם לפינה הדרומית מערבית של הרצועה (בקרוב אותו שטח שיש לה כיום אבל צורה גיאומטרית שונה) במידת האפשר בתאום עם מצרים¹⁰.

הקוים המנחים למדיניות ישראל מזרח-תיכונית, המגלה נוכחות ועניין אך אינה פועלת פעילות מעצמתית כוחנית, למעט לצורך הגנה עצמית במובן הרחב והמלא של הדברים, יהיו איפוא:

מבחינה כלכלית - שת"פים

מבחינה ביטחונית - הפסקת אש ללא מגבלת זמן עם אופציה ליצירת אזורי חיץ נוסח סיני, בכל מקום שהסדרי הפסקת האש לא ישמרו בקפידה

מבחינה מדינית - חזרה לבסיס ההסדרים המתוכננים על-פי החלטות חבר הלאומים וכתב המנדט הבריטי כאחת מנקודות המוצא המרכזיות להסדרים עתידיים, גישה אותה הפרה אירופה הקולוניאלית ברגל גסה. זו נקודת המוצא המדינית-משפטית הסבירה היחידה להסדר שיש בו זיקה לעבר, חלוקה הוגנת של הטריטוריה, המים ונכסים טבעיים אחרים שניטלו מהאימפריה העותומנית הכובשת ע"י חבר הלאומים והועמדו לחלוקה בין התנועה הלאומית היהודית לתנועה הלאומית הערבית בדרכן להגשמה מדינית עצמית, והבסיס הסביר היחיד גם להסדרי ביטחון מתקבלים על הדעת.

לסיכום

ישראל חייבת להפנים ש"ימי הילדות" שלה חולפים במהירות, המערב "מתעייף" מתפקיד האומנת או סתם מואס בו. במצב רוח זה תהיה התנהלותו כמעט תמיד וכמעט בוודאות לרעת ישראל. אסור לישראל לסמוך את בטחונה על שום גורם זר, אך אין פרוש הדבר שעליה להתעמת עם כל אחד ובכל מקרה - שכל ישר לא יסולא בפז גם כאן. התהפוכות האזוריות מספקות מערכת שינויים רחבה ודינמית שאלי יכולה וצריכה ישראל להכנס לאט, בזהירות, בחכמה אבל גם בנחישות והחלטיות שישרתו נכון וביעילות את האינטרסים שלה. התנועה הטקטונית התזזיתית מבטיחה שישראל אינה מפרה את היציבות האזורית האמיתית או המדומה, אלא משתלבת בה נכון.

קל מאוד לשכנע את המשוכנעים, אולם לא זו סביבת העבודה בה צריכה ותצטרך ישראל לפעול. לכל הצעדים המעשיים חייב להתלוות מאמץ הסברה ושיקום-אידיאולוגי של סיבת הקיום היהודי וצדקת הקיום היהודי דווקא כאן ודווקא עכשיו. מאמץ זה יש להתחיל בקעקוע מכל וכל של כל הפרברסיות ההיסטוריות והאידיאולוגיות שבנו הפוסט-ציונים, בשיתוף פעולה עם הזויי השמאל הרדיקלי, האנטישמים המקצועיים והפונדמנטליסטים האיסלאמיים בשני הדורות האחרונים - קואליציה לא קדושה מכל בחינה שהיא. זו הזדמנות היסטורית שאין להחמיצה. מאמץ לאומי שיובל ע"י ממשלת ישראל כחלק ממדיניות חדשה ודינמית, יובן ע"י רבים בעולם, ויוכל להערכתי לגייס תמיכה יהודית ותמיכה של צעירים יהודים, שבאין דרך ומטרה הם נסחפים לעבר מה שנראה כצדק אנושי, גם כשהוא ההיפך הגמור מכך.