המשבר האחרון בסוריה שוב העלה את קרנה של יהדות אמריקה בעיני הממשל של ארצות-הברית, שנזקק לה כדי לנסות ולהעביר החלטה לא פופולרית בבית הנבחרים. אבל מהו משקלה האמיתי של יהדות זו, ומהו עתידה?
לא טוב, קובע הרב ג'ק ורטהימר
במאמר ארוך ומפורט בנושא של נישואי תערובת. חצי מאה לאחר שהחלה המגמה של נישואי תערובת, יהודים עם גויים אמריקניים, כיום היא נמצא בשיא של 50 אחוז. בהנחה שהפריון של יהדות אמריקה דומה לסביבתה, קצת למעלה משני ילדים לאשה, הרי שמדובר במגמה של אובדן בלתי הפיך, שבו רק אחד מכל שני צאצאים נשאר חלק מן העם היהודי. המגמה נראית בלתי הדירה, ומרבית יהודי אמריקה החליטו להיכנע לעובדה המוגמרת.
יש המביטים במגמה בדכדוך. אי-אפשר ואף לא מקובל לעודד נישואין פנים עדתיים. רק נסיגה לגטו היהודי יכולה להפוך את המגמה. יש הרואים במגמת ההתערות דבר מבורך. בידול הוא רע, ואילו התערות היא עדות להצלחת החברה האמריקנית בקבלת היהודים לתוכה, בעוד שהנזק מצוי דווקא בהסתה נגד המשפחה המעורבת, והדרך הנכונה היא להביא את השותף הלא יהודי להצטרף לקהילה, במקום לדחות אותו ואותה.
רעיונות כאלה נראים חדשניים עד כדי אבסורדיים. מאז עזרא ונחמיה מקובל על היהודים שיש להינשא בתוך העדה. לא בשל גזענות או שנאת האחר, אלא כי זו הדרך לשמור על הייחוד היהודי. הנחלת המסורת היהודית יכולה להצליח רק כאשר יש יהודים. ההיסטוריה המוכרת זרועה בלאומים שנכחדו מתוך התבוללות. הצלחת היהדות לשמור על ייחודה נבע קודם כל בשל דחיית הנישואין מחוץ לעדה, וכל הסוטה מן התקן נחשב בוגד בעיקר. לכן, הכרזת כניעה מפני נישואי התבוללות היא תופעה חסרת תקדים.
יתר על כן, קבלת המגמה כתופעה שיש לחיות איתה מנוגדת לעקרונות של מרבית היהודים המאוגדים בארגונים יהודיים. משאל בקרב יהודי ניו-יורק מצא כי שלושה רבעים מהם מאמינים שחשוב מאוד להישאר יהודים. שני שליש אמרו שיפגעו קשות אם בנם או בתם יבחרו בבן זוג שאינו יהודי. הנטייה לתמוך בנישואין בתוך העדה קשורה לסוג הקהילה: בין האורתודוקסים למעלה מ-90 אחוז, בין השמרנים שני שליש ובין הרפורמים 52 אחוז. אלה ממצאים שניתן לייחס לכלל יהדות אמריקה.
הזינוק במספר נישואי תערובת החל בשנות ה-60'. הוא מגיע לשיא של 50 אחוזים בשנות האלפיים. השינוי מקביל לזה שחל בחברה האמריקנית הכללית המביטה בשלילה על התבדלות תוך עדתית. כיום, התנגדות לנישואי תערובת נתפסת כסוג של גזענות. החברה האמריקנית מקבלת יותר, דוחה פחות, מגבילה פחות, אנטישמיות הפכה למילה גסה, חלקם של היהודים בהצלחה האמריקנית הוא מעל ומעבר למספרם. המפגש הבלתי אמצעי של צעירים בגיל המתאים בחברה הכללית מביא לקשרי אהבה מחוץ לעדה. המחיצות נפלו ועמן הרצון להתבדל. התנגדות למגמה כמוה כהתנגדות למזג האוויר.
ההכלה נחלה כישלון חרוץ
אלא שההשוואה דלעיל אינה נכונה. ההחלטה עם מי להיפגש ובמי להתאהב קשורה לרצון. החלטות של זהות בן הזוג, כיווני המחשבה של הבית, חינוך, התאגדות, ועד כמה היהדות תהווה את העוגן לחיים המשותפים הן החלטות אנושיות. החברה משפיעה, אבל לא קובעת. היחיד והיחידה הם הקובעים.
מחקרים הראו כי יש קשר ישיר בין עוצמת הנוכחות היהודית בבית הילד, השייכות, החינוך, לבין הסיכוי לבחירה בבן זוג לא יהודי. אלא שגם להורים שעשו את הכל נכון יש צאצאים הבוחרים להינשא מחוץ לעדה. השפעת הבחירה הזו על ההורים של בן הזוג היהודי, במיוחד יהודים שהשקיעו והעצימו את הפן היהודי של חייהם, היא קשה.
הורים יהודיים לצאצאים שבחרו בנישואי תערובת פונים לארגונים היהודיים לעזרה, כדי להקל על בני הזוג המעורב ליטול חלק בחיי הקהילה. יש המתעקשים שהרב יקדש נישואין מעורבים, אפילו בנוכחות כומר. כאשר יש נכדים, הם תובעים לשנות את חוקי הזהות הקהילתית, ולקבל את בן הזוג הגוי כחבר שווה בקהילה היהודית. הרבנים ומנהיגות הקהילה נכנעים לתביעות, טקסי נישואין נערכים, כאילו, כולל שבע ברכות. הדלת נפתחה אל בני זוג לא יהודים להשתתף כחברים בארגונים יהודיים, נוצרה תעשיה שלמה של יועצים ושתדלנים למען החברים הלא-יהודים בארגון היהודי - מבית הכנסת ועד לקהילה וארגוני הקהילות. אסור לדבר או לרנן או להעלות על דל השפתיים את הרעיון שנישואי תערובת הם תופעה שלילית. הכל נעשה כדי שהחברים הלא יהודיים יבחרו ביהדות, וכך יגדלו את ילדיהם, והקהילה לא תידלדל.
כל זה לא באמת מועיל, כי מתברר שהסיכוי שאותם נכדים יבחרו ביהדות הוא נמוך עד קלוש. יש סטטיסטיקות שאי-אפשר להכחישן. הניסיון להכיל את בני הזוג החדשים נוחל כישלון חרוץ. הכישלון מתבטא בכל המישורים. השוואה בין צאצאי משפחות דו-יהודיות לבין משפחות חד-יהודיות מעלה כי הסיכוי להצטרף כחברים בבית כנסת הוא רבע, חמישית שומרים על כשרות, וההתארגנות היהודית יורדת לשליש, כולל תרומה לצדקה דרך ארגונים יהודיים.
כאשר מעמידים אמות מידה של השתייכות לקהילה, הדלקת נרות, תפילה פעם בחודש ורשת חברתית שהיא בעיקרה יהודית, הפער הוא הגדול ביותר. משפחות דו-יהודיות תשמורנה על רשת חברתית יהודית אצל שני שליש מן הנשאלים, אך רק אצל ששית מן המשפחות החד-יהודיות. שיוך עצמי לקהילה יהודית מורחבת נמוך אף יותר. הפיצול בין משפחה דו-יהודית וחד-יהודית הוא עמוק, ומעמיק בכל דור ודור.
הממצא המעניין בכל המחקרים הוא שהסיכוי לשמירה על הגרעין היהודי במשפחה המעורבת (ברית, הצטרפות לקהילה, שמירת חגים, חברה) עולה חדות כשהאם היא בת הזוג היהודייה. גברים יהודיים שנישאו לגויות עשו למעשה את הבחירה של נטישת היהדות, גם עבורם וגם עבור צאצאיהם.
עד כמה אפקטיבית תעשיית שמירת היהדות בקרב המשפחות המעורבות? אין עדות שההשקעה העצומה של הקהילות והארגונים היהודיים לשמר את היהדות וההשתייכות אכן משתלמת. המשפחות שזכו לחיבוק ההדוק ביותר מצד הקהילה היהודית - כולל חינוך, גנים, בתי ספר יהודי של יום ראשון, פעילויות משותפות - גם הן נטו להיעלם בסופו של דבר אל מחוץ לקהילה. בסופו של דבר 80 אחוז מן הצאצאים של משפחות מעורבות בחרו בבני זוג שאינם יהודים. לא שהם מכחישים את מוצאם היהודי, אלא שאין הם מייחסים לו שום חשיבות. מוצאם מן הקהילה היהודית אינו עוגן כלשהו עבורם. רובם מסכימים עם הקביעה כי "להיות יהודי זה חסר חשיבות מבחינתי".
המסמר אחרון בארון הקבורה של רעיון ההכלה (הקונספציה הנאורה) היא העובדה שכמיליון אמריקנים ממוצא יהודי מזהים עצמם כנוצרים לכל דבר ועניין, כפי שכבר עולה בסקר של שנת 2000. התשובה לשאלה "האם נכדיך יהיו יהודים" ידועה: לא.
ומה יהיה בעתיד? ההיסטוריה לא עוזרת. קהילות שהתבוללו עשו זאת או מלחץ או מבידוד. הקהילות היהודיות של מרכז אירופה ומערבה שעשו את ניסיון ההתבוללות נרצחו או גורשו. ברוסיה המודרנית 7 מתוך 10 יהודים ו-6 מתוך 10 יהודיות היו נשואים לגויים. אבל הרקע היהודי, הגם שדוכא, נשאר, אולי כיוון שהחברה הרוסית הזכירה להם אותו. אולם לא נראה כי ניתן להשליך מן הניסיון הרוסי-סובייטי על זה האמריקני. אין תקדים של התבוללות המונית שממנו ניתן ללמוד כיצד עוצרים את התהליך.
כפי שהדברים נראים כיום, רק האורתודוקסים והמעוגנים ביותר יישארו יהודים. בהיקף יישארו יהודים בספק, ללא עוגן של ממש, כפי שחלק מן הצאצאים כבר קוראים לעצמם - חצי יהודים, או בני-תערובת, או יהודי-פרנקנשטיין. יש מהם הדורשים את התאמת הקהילה היהודית אליהם, במקום להשיב את עצמם לחיק היהדות.
המנהיגות היהודית שסמכה את ידיה על שלילת השלילה, על הכלת הנישואין מחוץ לעדה, נכשלה. ולמרות הכישלון, איש מהם אינו מציע לשנות את ה"'קונספציה". מדוע צאצאיהן של משפחות המעורבים אינם מצטרפים? כי לא פתחנו את הדלת די לרווחה, אומרים תומכי הקונספציה. הקהילות שלנו אינן מספיק פתוחות, אינן די מקבלות. יש גם איומים: אם הרב יסרב לערוך טקס כלולות דו-דתי, המשפחה תנטוש את הקהילה. רב שלא יברך את הנישואין החד-יהודיים, עלול לגלות שהחוזה שלו לא מחודש. החשש כי תורמים עתירי הון יפסיקו את תמיכתם בקהילה בשל אי-התמיכה בנישואים מעורבים, גורם לראשי קהילות להשליך עוד ועוד כסף לבור ההכלה שאין לו תחתית ואין לו תכלית.
ישנם אין ספור סיפורים של מבוכה ומבולקה שנגרמים עקב נישואי התערובת. באחת הקהילות ננזף הרב על כי נשא דברים בזכות חג החנוכה והזניח את חג המולד. החיבור של חג מולד-חנוכה הופך את המועד היהודי למעין חגיגה המגחיכה את שתי הדתות. למחנכים היהודיים אין מושג מה מלמדים את הילדים בבית. המסר: כל העניין האמוני-דתי הוא חסר חשיבות, משני למה שחשוב באמת: שכולם יסתגלו וישחקו יפה ביחד. אפילו הניסיון לקדם את אתר הכרויות היהודי המקוון הפך למשל ולשנינה בקרב תומכי הנישואין המעורבים. פרסום ישראלי המכוון ליורדים שהדגיש את הסיכוי הרב לנישואים מעורבים זכה לקיתונות של רותחין מצד הקהילה היהודית המאורגנת. אחד ממפעילי "תגלית" סולק מן הקהילה, על שהעז להעלות את נושא העדפת הנישואין ליהודים בלבד. התקינות הפוליטית היא שאסור לקדם נישואים בקרב היהודים, אסור לספר בסכנות הנישואים המעורבים, ואסור בתכלית האיסור להעלות את נושא האחריות האישית של כל יהודי ויהודייה לגורל העם היהודי.
אצל הרב רק ה"למה" חסר
לא כולם נכנעים. רבים יודעים כי מסמוס העקרונות, למרות הרווח המיידי שבצידו, מוביל לאסון לאומי.
אלה שלא נכנעו חייבים לגייס לצידם את הרוב שהושתק באלימות התקינות הפוליטית - אלה שכן שותפים היום לבניין הנהדר של היהדות האמריקנית ואינם רוצים שיתמוסס כארמון חול. הם מדברים עם בניהם ובנותיהם על הצורך והחובה להמשיך את השלשלת. הם מצפים למנהיגות אמיצה שתבטא את רצונם האמיתי בשימור העם היהודי.
השיטות: קידום המשפחה הדו-יהודית כאידיאל נכסף לכל צעיר וצעירה והשקעה בחינוך יהודי ובחברה יהודית בדיוק בשנים החשובות ביותר. הטכנולוגיה המודרנית, היהודית, יכולה לעשות טוב באותה מידה שהיא גם מפילה את המחיצות עם החברה הכללית.
אין טעם בהשקעה של מאמצים כבירים באלה שכבר בחרו להתבולל. ההשקעה באלה שעדיין לא החליטו יעילה הרבה יותר. "תגלית" היא אחת ההשקעות הטובות ביותר. יש להסביר לרווקים משמעות של חיים דו-אמוניים. את האמונה יש להעלות ממש בהתחלה, לפני שקשר האהבה ממסך את הקשיים העתידיים. לא כדי לפגוע בהם, אלא כדי למנוע מהם צער וחורבן.
לא נכון לומר כי הנישואין הם עניין אישי בלבד ללא משמעות חברתית, ואף דתית-לאומית.
באשר לאלה שכבר נישאו לגויים, אין טעם בהכלה. יש להתנות את ההכלה בגיור. יש להעלות את רף הכניסה לקהילה היהודית, ולא להורידו עד כדי חוסר ערך. יש לגלות ביטחון עצמי בערך המוסף הגבוה של היות יהודים, ולדרוש השקעה עצמית מוכחת. במקום לזלזל בצעירים ולהוריד את הרף, יש להעמידו גבוה יותר, ברמה של אחריות אישית לעם היהודי, ברמה של מלחמה על החיים עצמם.
עד כאן בקיצור דבריו של הרב ורטהימר.
חיפשתי היטב במאמר של הרב את הלמה. מדוע החליטה יהדות ארה"ב, מחציתה לפחות, כי אין צורך עוד בקיומה. חיפשתי ולא מצאתי. הרב מתאר מצב שאין לו סיבה ומסובב, כאילו יד נעלמה היא שבאה והשכיחה מן היהודים את מה שידעו יותר מאלפיים וחמש מאות שנה. מוזר ביותר שמלומד, רב הכותב מסה כה נרחבת וכה מעמיקה, "שוכח" להציג את השאלה למה.
ואז הבנתי. בכל המאמר הארוך ומנומק הזה אין אזכור של ארץ ישראל. "תגלית" אינה תוכנית של הבאת הנוער האמריקני להכיר את מולדתו ההיסטורית של העם היהודי בהתחדשותה, אלא סוג של מועדון שידוכים יהודי. היהדות של הרב ורטהימר אינה הכמיהה לשוב לציון ולהקים בה ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלא דת חסרת אדמה, שיכולה וצריכה לשגשג בכל מקום שבו תתקע יתד, תקים בית כנסת, תפתח גן מצויין, מפעלי הזנה לעניים, שחיטה כשרה וחברה קדישא. היהדות, אליבא דהרב ורטהימר, מנותקת מאדמת ארץ ישראל, מירושלים, מחברון, מתל אביב ומבאר-שבע. בטכס הכלולות של הרב ורטהימר אין אומרים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" מתוך כוונה, אלא רק כשמירה על המסורת, תוך התעלמות מכך שירושלים הבנויה שרירה וקיימת. המסורת אינה מחוברת לאדמת ארץ ישראל, אלא עומדת בזכות עצמה. היהדות של ורטהימר היא מאה אחוז גלותית, כאילו אין שיבת ציון, כאילו אין ארץ הבחירה, כאילו אין הארץ המובטחת, אלא כרעיונות מופשטים. זוהי יהדות חסרת שורשים במציאות שבה יש ארץ ישראל, שבה יש הר הבית, שבה יהודים יכולים להיות מכבים ולהתגורר בבית חורון ומודיעין, והם ריבוניים על חייהם ואדמתם.
הרב ורטהימר אינו מכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
הרב ורטהימר מזדהה עם הכומר מרטין לותר קינג שאמר "יש לי חלום" ו"ראיתי את הארץ המובטחת". דימויים, לא דברים מעשיים. הארץ המובטחת של ורטהימר היא חלום בלתי מושג שאליו יש לשאוף, מקום חמים בחיק היהדות החמימה, אבל היא אינה ארץ ישראל המציאותית שבה יש עם ואדמה, תורה ועבודה, חולמים ולוחמים. זוהי היהדות שממנה נושרים היהודים כעלים בשלכת, 50 אחוז תוך 50 שנה, לא מתוך כפייה או רדיפה או שלמונים, אלא פשוט כיוון שהיא כבר אינה מעניינת אותם.
היהדות של ורטהימר, ושל 78 אחוזים של יהדות אמריקה, היא שקר. והיהודים מצביעים ברגליים נגד השקר הזה. והא ראייה: יהדות ישראל צמחה בפקטור של 10 בתוך שלושה דורות, ואילו יהדות אמריקה מאבדת את חציה בכל דור. הגויים המסתפחים ליהודים באמריקה נשארים גויים, ונכדיהם גויים בריבוע, ואילו הגויים המסתפחים ליהודים בישראל, ובמיוחד הנשים, מבקשים להתגייר כדת משה וישראל ולהיטמע בעם ישראל, לא להפך.
כדי לתקן את המעוות, כדי להפסיק את השלכת, לא מספיק לדבר יפה ולשלוח את הילדים למועדון שידוכים בבית הלל של אוניברסיטת פנסילבניה. חייבים לשנות את הקונספציה.
פעם שאלתי את אבי היכן התגוררה משפחתו בפרנקפורט של תחילת שנות ה-30' של המאה ה-20 והאם רכשו לעצמם בית או דירה. בדירה שכורה, ענה לי. כמו כמעט כל היהודים. למה לשכור? שאלתי. כיוון שחיי הגולה הם תמיד ארעיים. האם היו הכנות מעשיות לעזוב את הדירה עוד לפני שהגיע הצו מן הגסטפו? לא, ענה אבי. לא משנה עד כמה הגולה נוחה, וכמה היא נמשכת, היא תמיד ארעית. מנהיגות יהדות אמריקה אינה רואה באמריקה גולה ארעית. היא חושבת אותה לארץ המובטחת, ואת ארץ ישראל ל"יש לי חלום". זוהי הקונספציה שיש לשנות, וזאת במטרה להציל את יהדות ארה"ב מכליה המונית.
השיטה להשגת המטרה היא השבת הכמיהה אצל יהודי ארה"ב לארץ ישראל לעוגן של ההוויה יהודית, של הארגון היהודי, על כל סעיפיו. חינוך ליהדות ביהודה, אהבת ארץ ישראל, ואחריות לאומית כלפי העם, הארץ ותורת ישראל. ביטול הערפול של מטרות היהדות בארץ ישראל: התנחלות, התישבות, פיתוח והכנת הקרקע לעולים הבאים. הטלת האחריות לגורל העם היהודי בכל מקום, ובמיוחד בארץ ישראל, היא הארץ המובטחת, על כל ילד יהודי עם חלב אמו, בבחינת את פתח לו, ולה. כך לדוגמה, בכל חנוכה ילמדו הילדים את תולדות חנה והמכבים, בעזרת מפות, תצלומי אויר, וגוגל-אדמה, מפי מומחים לדבר. יש להוסיף כל שנה עוד רובד, ובסוף התהליך יצאו לסיור בשטח עצמו. זה עולה פחות מחופשה סטודנטיאלית בקנקון. תוצאת הלוואי של המאמץ תהיה ילדים, נכדים ונינים שיש להם מטרה בחיים, ולכן יבחרו בבני זוג שיש להם מטרות דומות.
ממשלת ישראל חייבת לראות בתהליך הכלייה של העם היהודי באמריקה תהליך אסוני לא פחות חמור מזה של תוכנית הגרעין של אירן. התוצאה הסופית זהה: אובדן פוטנציאלי של מיליוני יהודים. בהתאם - ההשקעה הדרושה.
