"המחלה ההולנדית" - טעות באבחנה

"בנק ישראל חושש מהמחלה ההולנדית"; שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ מודאג וקורא ל"מניעת אפשרות שבישראל תתפתח המחלה ההולנדית"; ואילו פרופ' ירון זליכה מפחיד אותנו: "זה מה שקרה בהולנד ונקרא המחלה ההולנדית - אין לזה תרופה".

זו "המחלה" שכל פוליטיקאי ופרופסור המכבד את עצמו מעלה כאיום פוטנציאלי על כלכלת ישראל, אם וכאשר יתגשמו החלומות הוורודים על הכנסות עתק למדינת ישראל משדות הגז. "המחלה" ידועה גם בעולם הרחב כסכנה מוחשית שיש להיזהר מפניה, מחקרים פורסמו, וכמובן יש גם ערך בוויקיפדיה.

הסימפטומים המיוחסים ל"מחלה" הם פגיעה בסקטור התעשייתי וב"תעשיה המסורתית" וכן התייקרות של שוק המקרקעין. הגורם למחלה הוא גילוי שפע של גז ונפט המגדיל את הכנסות הציבור. היצוא המוגבר של משאבי הטבע מכניס למדינה מטבע חוץ שמומר למטבע מקומי. כתוצאה, חל תיסוף במטבע המקומי, התמורה לתעשיינים מיצוא מוצרים, במונחי מטבע מקומי, פוחתת, והמגזר התעשייתי נקלע לקשיים. מחירי נדל"ן עולים משום שחלק מהכנסות הגז מופנות להשקעה בנדל"ן.

האם באמת קיימים חיידקים מוזרים, או אולי קללה, שרובצים על הצלחה כלכלית בדמות גילויי גז ונפט? הרי יש לצפות לתוצאה דומה אם "חלילה" תקום חברת "נוקיה ישראלית" כפי שרבים חולמים (כשנוקיה הייתה "נוקיה") - חברת הייטק ישראלית דומיננטית בקנה מידה עולמי. המחלה עלולה לפרוץ גם אם "חס וחלילה" מדינת ישראל תתפתח למרכז רפואי עולמי כדוגמת המיו-קליניק במינסוטה שבארה"ב ותייצא שירותי רפואה איכותיים לתושבי תבל. או אם יתפתח בישראל, "השם ישמור", בום תיירות ונגיע למחצית מעשרות מיליוני התיירים המגיעים לאיטליה או ליוון (היום באים לישראל בקושי מיליון וחצי עד שני מיליון תיירים אמיתיים מדי שנה). ואולי החיידקים כבר בדרך אלינו בגלל תרבות
האקזיטים "הקלוקלת" בהייטק שנמכרים בדולרים רבים. גם בתסריטים אלה יזרום (וכבר זורמים) שפע דולרים לישראל, אפילו יותר מהדולרים הצפויים של הגז. אבוי, זה סופנו - נידבק במחלה, ואיך כבר אמר זליכה: "אין לזה תרופה".

פה המקום להעיר שענף ההייטק בישראל אחראי ליצוא של כ-25 מיליארד דולר בשנה, לעומת הכנסות גז צפויות של כ-2 מיליארד דולר לשנה. אולי אנו כבר "חולים" - השקל מתחזק, השער היציג של הדולר ב-2006 עמד על כ-4.6 ש"ח לדולר, ואילו בשנה האחרונה (2013) השער נע סביב 3.60 - התחזקות "דרמטית" של כ-22 אחוז, למרות קניות הדולרים המסיביות של בנק ישראל. גם מחירי הנדל"ן מאמירים והתעשיה "המסורתית" מתכווצת...

בנק ישראל - מוסד למטרות הפסד

הספקנות בתיאוריית "המחלה" מתגברת נוכח ה"תרופה" שמציעים כמעט כל המומחים: הקמת "קרן ריבונית" שאליה יוזרמו רווחי הגז וכספיה יושקעו רק בחו"ל. ממש הפוך לעצתם המלומדת של כל יועצי ההשקעות המשפחתיים: אין היגיון להפריש כסף לתוכנית חיסכון כשאנחנו שקועים בחובות. הם מציעים, לא פחות, מאשר לשרוף מראש את פירות הכנסות הגז...לשלם ריבית גבוהה על הלוואות ולקבל ריבית נמוכה יותר על "השקעות" שינהלו "מומחי ההשקעות" של בנק ישראל.

בעצם כבר יש לנו מזה מספר שנים "קרן" כזו שמקורה בהלוואות ולא ברווחי גז, ובניהולו של בנק ישראל: לבנק ישראל יש "תוכנית חיסכון" ובה כ-80 מיליארד דולר. אבל לבנק ישראל יש גם חובות בשקלים הגבוהים בהרבה מיתרות מטבע החוץ. בנק ישראל מפסיד בעקביות כל שנה בין 2 ל-4 מיליארד שקל על השקעותיו "המוצלחות". על זה אמר סטנלי פישר ש"בנק ישראל אינו מוסד למטרות רווח". האם ועדת ההשקעות של "קרן השקעות ריבונית" של רווחי הגז תורכב מאנשים חכמים מהצוות המוביל של בנק ישראל? אולי יש בממשלה צוות השקעות אחר? ואם יש צוות כזה מוצלח - אז למה שלא נעביר אליו, מחר בבוקר, את הניהול של יתרות מטבע-החוץ של המדינה? שיתחילו מהכסף שיש כבר בקופה, ואולי בעתיד נעביר להם גם את כספי הגז...

אבל סטינו מהנושא - נחזור להולנד.

"המחלה" התחילה בהולנד הרבה לפני גילויי הגז

גז התגלה בתחום המים הכלכליים של הולנד כבר בשנת 1959, הפקה משמעותית החלה ב-1963, והתפוקה הגיעה לשיאה בתחילת שנות ה-70' של המאה שעברה. עם השנים ירדה התפוקה בשדה הגז הראשי ("גרונינגן"), אך הירידה אוזנה על-ידי גילויים חדשים.

הולנד מפיקה כיום כ-88 מילארד מ"ק בשנה (2012), כ-65 אחוז מהתפוקה מיועדת ליצוא (במחיר שוק של כ-10 מיליארד דולר בשנה).

כדי להבין מה קרה בהולנד, יש לערוך היכרות עם אופי המשטר החברתי-כלכלי בהולנד בשני העשורים שקדמו לפרוץ "המחלה" לכאורה.

לאחר מלחמת העולם השנייה שלטה בהולנד המפלגה הסוציאליסטית-קתולית, שממשלתה אחראית לבעלות הממשלתית על מפעלי תעשיה, לשותפות המדינה במיזמים פרטיים אחרים, כולל הלאמת המכרות. כל הבנקים ההולנדים הולאמו. ממשלות הולנד שלאחר המלחמה בנו מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית שהייתה קיצונית בהרבה מן המשטרים המקובלים היום בסקנדינביה. המטרה המוצהרת הייתה "לסייע לקורבנות המלחמה". אז הממשלה "סייעה" לכולם: כמעט כל התעשיה ההולנדית סובסדה, והאזרח נהנה מרשת חקיקה חברתית מסועפת.

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה צמח המשק ההולנדי, כמו מרבית כלכלות אירופה, מנקודת זינוק נמוכה עקב ההרס של המלחמה הממושכת. תרמו לצמיחה בין שנת 1950 ל-1973 שורה של הסכמי סחר וביטול מכסים. במשך כמעט 15 שנה שלטה הממשלה ברמות השכר במשק ההולנדי באמצעות הסכמים קיבוציים. "ריסון השכר" קיזז את עלויות הייצור הגבוהות האחרות וביסס להולנד יתרון בשכר עבודה נמוך יחסית ליתר היבשת. מציאות נדירה זו תרמה את חלקה לצמיחה. וכמו כל הר געש הצובר בתוכו לחצים - סופו להתפרץ.

ואכן, באמצע שנות ה-60' של המאה הקודמת קרסה מערכת "ריסון השכר", וגם השכר וגם המחירים עלו בקצב מהיר. כלכלת הולנד נקלעה לסחרחורת של העלאות שכר, ובעקבותיהן עלו הוצאות הממשלה, שנאלצה שוב להעלות מיסים כדי לכסות את עלויות השכר בסקטור הממשלתי ואת קצבאות הביטוח הלאומי.

לרוע המזל, בשנים 1973 ו-1985 נכנסה אירופה למיתון ("משבר הנפט" - לאחר מלחמת יום כיפור עלה מחיר הנפט של קרטל אופ"ק פי-6 בערך) שהשפיע גם על הולנד. המיתון חשף את הבעיה המבנית בהולנד - עלויות ייצור גבוהות שנבעו בעיקר ממיסוי ורגולציה גבוהים שנועדו למימון הוצאות הרווחה. חברות ועסקים התכווצו או נסגרו והאבטלה גברה.

קרן האור היחידה והמשמעותית הייתה התעשיה הצומחת של הנפט והגז. התכווצותם של יתר ענפי הכלכלה בעקבות המיתון גרמה למעבר טבעי של עובדים אל סקטור הנפט-גז - שהיה הסקטור הכלכלי כמעט היחיד שהחזיק מעמד בזכות העלייה של מחירי האנרגיה בעולם שאחרי 1973.

מסיבות אידיאולוגיות נוח להאשים

חסידי תיאוריית "המחלה ההולנדית" מאשימים את ההכנסות מהגז/נפט במיתון הכלכלי - ומחליפים בין סיבה לתוצאה. אלמלא הגילוי של הנפט והגז בים הצפוני, המצב של הולנד היה כמובן חמור בהרבה.

. High cost of operation in the Netherlands led to more industries closing, unable to operate in the high cost environment (Wagenaar, 2000).

הקטנת חלקה של התעשיה אינה תופעה הולנדית בלבד:

בארצות-הברית ירד חלקה של התעשיה בתוצר מכ-27 אחוז ב-1970 ל-16.6 אחוזים ב-2010, ואילו בשאר המדינות הוא ירד מכ-24 אחוז ב-1970 ל-12.9 אחוזים ב-2010.

אך דווקא בהולנד נפח הייצור התעשייתי (כמותית, לא בערכים כספיים) בין 1974 ל-1989 גדל ב-30 אחוז. ובין השנים 1981- 1989 גדל חלקו של הייצור התעשייתי בתמ"ג ב-15 אחוזים בערכים ריאליים (מתואם לאינפלציה) - צמיחה גבוהה מזו של המגזר התעשייתי במדינות תעשיה מובהקות כמו ארה"ב, גרמניה וצרפת (למעט יפן). המגזר התעשייתי בהולנד נפגע, אם בכלל, הרבה פחות מזה שבמדינות בום-נפט אחרות כמו נורבגיה ואנגליה.

הכלכלה ההולנדית בתקופה המדוברת הושפעה ממספר גורמים כלכליים שתרמו להקטנת חלקו של הייצור התעשייתי, שמרביתם השפיעו גם על משקים מערביים אחרים. העלייה התלולה במחירי הדלק יוצרת אפקט דומה לזה של ייסוף מטבע על הסקטור התעשייתי. עלויות האנרגיה מייקרות את הייצור ומקטינות בהכרח את הביקושים למוצרי תעשיה. גם העלאות השכר החדות יצרו אפקט דומה לפיחות מטבע והקטינו את תחרותיות מוצרי הייצוא ההולנדיים. אך ל"היסטוריונים הכלכליים" נוח, מסיבות אידיאולוגיות, להאשים את הכנסות הגז בירידת חלקה של התעשיה המסורתית.

הכנסותיה של ממשלת הולנד מתמלוגי הגז וממיסים על רווחי גז היו חלק חשוב מתקציב המדינה (בממוצע 3.7 אחוזים מתקציב המדינה בעשור האחרון). הכנסות הגז איפשרו לפוליטיקאים להגדיל משמעותית את מערך הרווחה ההולנדי (בדיוק כמו הצעותיהם של שלי יחימוביץ ושות' בישראל). לאורך כל שנות ה-70' של המאה שעברה הועלו שכר המינימום בהולנד וכן כל קצבאות הביטוח הלאומי לסוגיהן. לא רק שהקצבאות צמחו, אלא גם הקריטריונים לחלוקה הוקלו משמעותית. ההוצאות הציבוריות כחלק מהתמ"ג צמחו מ-44 אחוז ב-1970 ל-61 אחוז ב-1983. לצורך השוואה, ההוצאה הציבורית בישראל בין 1985 ל-2004 עמדה על כ-36 אחוז מהתוצר ללא תקציב הביטחון וכ-46 אחוז כולל תקציב הביטחון. הזינוק בהוצאה הציבורית ¬בהולנד היה תלול. אפילו הכנסות הממשלה מהגז לא הספיקו, וממשלת הולנד נאלצה להעלות מיסים כדי לממן את מדינת הרווחה הנדיבה. אבל גם במיסים לא היה די, והפוליטיקאים ההולנדים "השלימו הכנסות" בדרך הסוציאל-דמוקרטית המקובלת - לקחו הלוואות (ושמישהו אחר בעתיד ישבור את הראש איך לפרוע אותן...). החוב הלאומי צמח מ-38 אחוזי מהתמ"ג ב-1977 ל-77 אחוז מהתמ"ג ב-1993.

מדינת הרווחה - "המחלה ההולנדית" האמיתית

הולנד "שקעה" במערבולת מדינת-הרווחה - זו "המחלה ההולנדית" האמיתית. נזק ראוי לציון נבע מקצבאות הנכות הנדיבות. הממשלות החליטו כבר בשנות ה-60' של המאה ה-20 שהצמיחה הכלכלית שלאחר המלחמה לא תתורגם להעלאות שכר אלא להטבות סוציאליות. כך בהדרגה הפכו ההולנדים ל"חולים", ואחוז האזרחים העובדים שקיבלו "קצבאות מחלה" צמח מ-3.4 אחוזים ב-1954 ל-6.5 אחוזים ב-1970.

בשנת 1967 ("ערב" גילויי הגז), שודרג חוק קצבאות הנכות ההולנדי והיה כנראה ה"מתקדם" במערב. התחזית הייתה ל-150 אלף זכאים. אבל באופן "מפתיע", מספר "הנכים" בהולנד צמח בפראות, וב-1980 כבר שולמו כ-610 אלף "שנות נכות" כקצבאות ("שנת נכות" - תשלום קצבה במשך שנה שלמה. כלומר, אם לדוגמה שלושה הולנדים קיבלו קצבה במשך 4 חודשים - זה נחשב "שנת נכות" אחת. מכאן שהנתון משקף מספר גדול בהרבה של "נכים זכאים").

נכים "חלקיים" הפכו למעשה גם למובטלים, כי לא ניתן היה לספק כל כך הרבה מקומות עבודה שמתאימים ל"נכים חלקית". באופן זה הם הפכו ל"זכאים" גם להטבות אחרות... קצבאות הנכות הפכו לעסק משתלם יותר מסתם "ימי מחלה", אז ההולנדים "הבריאו" ממחלות רגילות והפסיקו לקבל "דמי מחלה", אבל באופן מצער ביותר יותר ויותר מהם הפכו נכים...

מספר "הנכים" המשיך לטפס גם בשנות ה-90'. הסתבר, כי מעסיקים גילו את השיטה להיפטר מעובדים מיותרים ומבוגרים ו"עזרו" להם לשנות סטטוס ל"נכים". רופאים תעסוקתיים שיתפו פעולה, וכך לכולם הייתה "פרנסה". סקר בקרב המצהירים על "נכות תעסוקתית" בגיל העבודה העלה כי למחציתם יש בעיות גב וצוואר, לשליש יש בעיות בהפעלת זרועות או רגליים. גם כאבי ראש הם סיבה מוצדקת.

ב-1992 המספר כבר עמד על 912 אלף נכים, והמספר הכולל של מקבלי קצבאות נכות ומחלה עמד על כמיליון ו- 143אלף הולנדים...
כדי להבין עד כמה חמורה הייתה ה"מחלה ההולנדית" האמיתית בשנת 1992, כדאי לעיין בגרף ההשוואתי הבא המציג את ההוצאה על קצבאות נכות באחוזים מהתמ"ג במספר מדינות "מתקדמות" אחרות באירופה. ניכר שההולנדים "נכים" מאד (התמיכה בנכים גבוהה כמעט פי-3 מאשר בדנמרק השכנה):

המחלה של הולנד היא מדינת הרווחה ההולנדית. ב-2005 מנתה האוכלוסיה בגילאי עבודה (בגיל 15 עד 64) כ-11 מיליון הולנדים. קשה להאמין, אבל למעלה מ-2.7 מיליון הולנדים בגיל העבודה סובלים מליקויי בריאות (disorder) המזכים בקצבאות. מתוכם, כ-1.8 מיליון מוגדרים כנכים תעסוקתיים (Occupational disabled). כלומר, כ-16 אחוזים מהאוכלוסיה בהולנד בגיל העבודה נכים! כל הולנדי שישי נכה וכל הולנדי רביעי סובל מליקוי בריאותי המזכה אותו בקצבה! ממש מדינה חולנית ואומללה...

גם נתונים יחסיים מ-1990 מצביעים על אותה "מחלה" ובשיעור כפול וחריג מזה של מדינות אירופיות "מתקדמות" אחרות. העמודות השחורות מציינות את אחוז האזרחים שדרשו וקיבלו תשלום מלא עבור "ימי מחלה", והעמודות האפורות מציינות את אחוז האזרחים הזכאים לקצבאות בגין "נכות תעסוקתית":

המיתון בשנות ה-70' ותחילת שנות ה-80' של המאה ה-20 היה כלל עולמי ולא רק בהולנד. האבטלה בהולנד צמחה, ומספר החברות שפשטו את הרגל גדל מחודש לחודש. גירעון הממשלה גדל ל-10 אחוזים מהתקציב ונבע בעיקר ממדיניות הרווחה הנדיבה. למרות שפע הכנסות הגז, הגיע הגירעון התקציבי של ממשלת הולנד ב-1982 ל-6 אחוזים. אפילו קצב הפקת הגז לא הדביק את הגידול בהוצאות ה"חברתיות". ממשלת הולנד "חילצה" את הכלכלה מהמיתון באמצעות הכנסות הגז, גירעונות תקציביים והלוואות - מדיניות קינסיאנית מובהקת.

כשדמגוגיה "חברתית" מנצחת

ההכנסות הכוללות משדה הגז הראשי של הולנד הסתכמו (עד 2009) בלמעלה מ-211 מיליארד אירו. ומה עשו ממשלות הולנד עם תקבולי "הגז של העם"? הם הגשימו את החלום הרטוב של הלובי החברתי!

בסך-הכל 85 אחוז מהכנסות הגז יועדו למימון הקצבאות של מדינת הרווחה ההולנדית. רבע מההכנסות מימנו רק את הביטוח הלאומי ההולנדי. 15 אחוזים בלבד מההכנסות הושקעו בשיפור תשתיות ציבוריות. "הבאג הדמוקרטי" היכה במלוא עוצמתו: פוליטיקאי יעדיף תמיד חלוקת "כסף עכשיו" להמונים על פני השקעה ארוכת טווח בתשתיות. מפירות השקעה לטווח ארוך ייהנה פוליטיקאי אחר, בקדנציה רחוקה. חשוב יותר להבטיח את הבחירות הקרובות. "מדיניות רווחה" היא כלי הביצוע של "הבאג הדמוקראטי".

אפילו "הקרן הלאומית להכנסות הגז" (FES) ההולנדית שהוקמה ב-1995 לא עמדה בלחצים הפוליטיים, וב-2005 חזרה לממן "הוצאות בריאות וחינוך". הקרן מימנה 49 פרויקטים בעלי "חשיבות לאומית". סקר של הסוכנות הממשלתית למדיניות כלכלית (CPB) העלה כי 35 מתוך 49 מן הפרויקטים הללו לא הניבו ערך מוסף כלשהו!

הכסף של הגז התפוגג בעשן.

התאוששות מהמחלה (לא הבראה)
ואיך התאוששה הולנד מהמיתון? הרי "גורמי המחלה" לא התנדפו - הנפט והגז המשיכו לזרום! הממשלה אימצה מדיניות תאצ'ריסטית שכונתה בהולנד "אגרסיבית": חברות ממשלתיות הופרטו, תקציב המדינה אוזן (כמעט), תוכניות רווחה קוצצו "באכזריות" - ולקראת אמצע שנות ה-80' של המאה שעברה אפילו מספר הנכים בהולנד התחיל לרדת... אפילו "נכים" מבריאים כשמחלקים קצת פחות כסף. הקיצוץ בהוצאות הממשלה איפשר להקטין משמעותית את עול המיסים הכללי ואת המיסים לביטוח לאומי (משיעור של 57 אחוז מהתוצר ב-1980 ל-44 אחוז מהתוצר ב-1996).

קיצוץ בהוצאות המדינה איפשר הפחתה של מס החברות. השקעות הסקטור הפרטי גדלו, ודרישות האיגודים להעלאות שכר נדחו. הולנד חזרה לצמוח.

במקביל, השתנה תמהיל השימוש בהכנסות הממשלה מהגז - השקעות בתשתיות על חשבון מימון הוצאות רווחה: כבישים, מסילות, מחקר ופיתוח. הולנד ונמל רוטרדם (הגדול בעולם המערבי) הפכו למרכז אירופי למסחר בגז, נפט, גז נוזלי, זיקוק נפט גולמי וייצור תוצרי נפט. יזמים הולנדיים בנו מאגרי גז, נפט ופחם תת-קרקעיים גדולים והם מוכרים שירותי אחסון של כמעט כל מוצרי האנרגיה, אפילו אתנול (ביו-דלק). הולנד הפכה למעצמת יצוא של מכונות וציוד לקידוחים, שירותי תכנון, הקמה ותפעול של אסדות ומאגרי גז, פיתוח וייצור של טכנולוגיות חדשניות לגילוי והפקת גז. חברות הולנדיות בנו בהולנד (ביבשה ובים) את רשת צינורות הגז הצפופה בעולם עם חיבורים לכל אירופה. הפיכתה של הולנד לצומת של אספקת גז מרכזית מאלצת כל חברת הפקה להתחבר בצינורות להולנד. מערכת הפצת-הגז ההולנדית תמשיך להתקיים שנים רבות לאחר שמקורות הגז בהולנד יתדלדלו.

שטחה של הולנד אינו גדול בהרבה משטחה של מדינת ישראל. אצלנו מתקשים במשך שלוש שנים להחליט על מיקומו של צינור גז בודד לקליטת גז מהים לצפון המדינה. מהומת אלוהים מרוב התנגדויות ועתירות לבתי המשפט, מחשש לפגיעה במגדלי הבננות בחוף הכרמל או בעמק חפר...

ארצות-הברית הייתה בתחילת המאה ה-20 כלכלת המינרלים הגדולה בעולם, וזה לא מנע התפתחות טכנולוגית ותעשייתית אדירה. ב-1913 הייתה ארה"ב המפיקה הדומיננטית בעולם של כל אחד ואחד מהמינרלים התעשייתיים של אותה תקופה. שום "מחלה" לא התפתחה. השימוש במינוח "ארצות-הברית" בהקשר זה הוא שגוי. כי כשאנו כותבים "הולנד", אנחנו מתכוונים למדינה, לממשלה. ממשלת ארה"ב ראתה סנטים ספורים בלבד מרווחי המינרלים של אמריקה. המיסוי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בארה"ב היה אפסי. ב-1894 עמד מס ההכנסה על 2 אחוזים להכנסה שנתית של למעלה מ-4,000 דולר. רק 10 אחוז מהאמריקנים הרוויחו יותר מ-4,000 דולר בשנה (בדולרים של פעם).

הרווחים העצומים מהמינאלים האמריקניים נכנסו לכיסיהם הפרטיים של בעלי הקרקעות שבהן נתגלו, ולא הוחרמו בידי פוליטיקאים. אלפי יזמים, גדולים כמו רוקפלר וקטנים כג'ון סמית, גייסו כסף ממיליוני אזרחים אמריקניים שהשקיעו את חסכונותיהם במניות של חברות המינרלים. הרווחים מימנו השקעות קפיטליסטיות אחרות בכלכלה האמריקנית. הם אלה שהפכו את אמריקה למעצמה בכלל ולמעצמה כלכלית בפרט, לא הממשלה האמריקנית עשתה זאת.

לעומת זאת, מדינות בעלות בסיס הכנסות רעוע כמו ונצואלה ומקסיקו רוששו את יתרות המזומן של חברות הנפט הממשלתיות ("חברות של העם", שכן חברות פרטיות למעשה סולקו). שיקולים פוליטיים גרעו משאבים מהשקעות פוטנציאליות של הסקטור הפרטי, ושיקולים לטווח קצר גברו, כרגיל, על צרכים של השקעה במחקר ופיתוח ובהון אנושי. כתוצאה, ההכנסות מהנפט לבסוף הצטמצמו והמשבר הכלכלי החריף.

דוח של BIS (הבנק להסדרים בינלאומיים, ספטמבר 1990) מציין: "הקשר הסטטיסטי-סיבתי וארוך הטווח בין תפוקת הסקטור התעשייתי לבין התפתחות משק הגז בהולנד - קלוש... אין ראיות סטטיסטיות התומכות בהשקפה שבום של גז או נפט ייצור השלכות ארוכות טווח על הסקטור התעשייתי".

"For the economy of the Netherlands, where the term "Dutch disease" was originally applied, very little systematic and long-term net adverse consequences of natural gas development on manufacturing sector were found".

"המחלה ההולנדית" אינה תוצאה של גילוי גז ונפט, אלא תוצאה ישירה של מדינת הרווחה ההולנדית. הכנסות הממשלה שגדלו הוזרמו להגדלת הסקטור הציבורי ולתשלומי קצבאות, ומימנו שחיתות עממית המקובלת במדינות רווחה.

ממשלת ישראל אינה עומדת בלחץ "החברתי" הפופוליסטי, וחלק גדול של רווחי הגז יולאם דרך תמלוגים, מיסים ומס יסף. הכסף הממשלתי כבר סומן ויועד לחלוקה ל"המונים" ולהגדלת הסקטור הציבורי. אנו עומדים לחלות ב"מחלה ההולנדית" האמיתית - זו שנובעת ממדינת רווחה פופוליסטית.

אין מקום להאשים את שפע המינרל עצמו בבעיות כלכליות שנובעות משחיתות (דרום אמריקה), או ממדיניות ממשלתית "חברתית". על הנפט/גז לא רובצת קללה ואין בהם חיידקי מחלה שיש להיזהר מפניהם. ה"מומחים" והפוליטיקאים בישראל מדקלמים האחד את דברי השני ומסתמכים על מונח שגוי ששגור בפיהם - "המחלה ההולנדית" - כתירוץ להצדקתה (ולהעמקתה) של מדיניות ממשלתית ריכוזית מזיקה.