אינטרנציונאל חדש - חברתי

שורש המונח "פלוטוקרטיה" הוא - כמו בהרבה מונחים במדעי המדינה - יווני. "פלוטוס" פירושו הון ו"קראטוס"- שלטון. ביחד "שלטון ההון". לאמור, הכוח השליט בחברה או במדינה הוא בידי קבוצה קטנה של בעלי הון. והערך המוסף שלו הוא ריכוזיות גבוהה והימצאות השליטה ברוב מוסדות המדינה בידי קבוצה קטנה מקרב הציבור אשר מלבד צבירת הון היא דואגת לשמירת כוחה הפוליטי והכלכלי. במסגרת זאת לא זו בלבד שאין לדבר על שוויונות, אלא שהנטל הכלכלי המרבי נופל על שכבות הביניים והשכבות החלשות.

בחברה כמו שלנו שליטה זאת כוללת לא רק טייקונים בודדים אלא גם מערכות. הצבא והביטחון הם חלק מן הקונגלומרט שדואג לשמר את כוחו, על חשבון צרכים אחרים, לעתים חיוניים הרבה יותר. תאגידים מונופוליסטיים או דואופולים, כמו הבנקאות, וועדים רבי עוצמה של חברות ציבוריות אשר יכולים תוך שניות לשתק את החיים במדינה ועוד. המכלולים הביורוקראטיים הענקיים בולעים כול ניסיון של כניסה למעגל היזמות והתחרות מצד אחד. מצד שני השליטה הבלבדית על רבבות מפרנסים שכירים או עצמאיים, אשר נתונים בעיקר לשבט, ולא לחסד, של אותם כרישים אשר בולעים כול דבר שצף בים הכלכלי ומסכן את מרחב המחיה שלהם. ככה אנו מתבשרים שחברות הענק אשר קבלו מענקים אדירים במדינה "כלאו" 20 מיליארד דולר באדיבותו של האוצר.כול הפשרות אתן מבוססות על הנחה כי לרשותם עומד משמר פרטוריאני משפטי המורכב ממיטב עורכי הדין אשר גורפים מאות מילונים כדי לשמור על המיליארדרים. המדינה מעדיפה להתפשר מאשר לסחוב משפט שנים רבות שבסופו היא עוד עלולה להפסיד. על כך בונים הטייקונים בצאתם מתוך ההנחה כי הם מבוצרים היטב ושום כוח לא יצליח לנפץ את החומות. וודאי שלא שלטון שאי אלה ממשרתיו נמצאים מושחתים במקרה הרע, ומועמדים להשתלב בפלוטוקרטיה לאחר שלמדו את פשיטת העור – הסטאז' - במסגרת הביורוקרטיה השלטונית. למרבה הצער אצלנו יש לה בעל ברית סמוי בגופים חזקים שאמורים לייצג את ציבור העובדים והם מייצגים אינטרסים צרים מובהקים. וגרוע מזה. המפעלים והנכסים שעליהם הם שולטים בפועל הם לא פרטיים הם ציבוריים, או ממשלתיים.

אני, מדי פעם, מביא דברים של מי שנחשב בעיני הגורו העיתונאי בתחום המאקרו כלכלי-חברתי, גיא רולניק. הוא האדם שדואג שהפיילוט של המאבק לצדק חברתי, השלהבת הקטנה שנותרה מאז ההפגנות הגדולות- לא תיכבה. הוא, העורך הראשי של מגזין דה-מרקר, זכה סוף סוף בפרס סוקולוב שהגיע לו מזמן. במגזין של סוף שבוע (22.11.2013) הוא מביא את תורתו של פרופסור צעיר לכלכלה מאוניברסיטת שיקאגו, כוכב דורך בשמי ההגות המקרו כלכלית. האיש הוא לואיג'י זינגלס. הוא מביא נתונים היסטוריים ועכשוויים כיצד המונופולים העסקיים הגדולים פגעו ביסודות משק חופשי, לרבות ציבור השכירים הגדול.. כיצד כל מי שניסה לדחוף למען רפורמות כלכליות שמסכנות את ההגמוניה של קבוצת אינטרסנטים קטנה, נחלו כישלון.

רולניק מסכם את המאמר הארוך שלו: "כנראה שהגיעה השעה לתנועות חברתיות פופוליסטיות שמאמינות בכלכלה חופשית ובשוויון הזדמנויות אמתי שמקטין את האי שוויון. התפריט שמציגות כרגע המפלגות הקיימות- הן בקואליציה והן באופוזיציה- הוא מאכזב,לא מבטיח ובעיקר לא אינטליגנטי. אנו זקוקים לכוחות פופוליסטיים חדשים בשיח החברתי בישראל,כאלה שבדומה למפלגת העם האמריקנית, מבוססים על קריאה ודיבור ולא על פוליטיקה של שמאל וימין של אתמול".

אני מאמין כי במערכה הזאת על צדק חברתי, על תיקון עוולות כלכליות, על המאבק על דעת הקהל עומדים לרשות הכוחות החברתיים אמצעי מדיה אדירים. הסוגיה הכלכלית חברתית, היא הנושא המרכזי(ולא אירן הגרעינית) שיעמוד במרכז סדר יומו של הדור הצעיר - במצרים, באירן, בצרפת, בארה"ב וגם בישראל. לפיכך ,יש הגיון ואף כורח בהתאגדות בינלאומית של הכוחות החברתיים החדשים.

ישראל הייתה חלוצה בהוצאת מאות אלפים לכיכרות למען צדק חברתי. יחסית לאוכלוסייה שלה זאת הייתה הפגנה רבת היקף. לחברות במערב אירופה ובארה"ב ישנן בעיות דומות, אף שלא תמיד זהות ולא בנסיבות ובתנאים דומים- אבל המכנה המשותף גדול יותר מאשר ההבדלים הלאומיים או הסקטוריאליים. כאן יש מקום לאותם מנהיגי המחאה שלא רצו להמשיך במערכה בזירה הפוליטית. לדעתי ,חבל מאוד שלא עשו זאת , שכן כמה מאלה שהצטרפו בעיקר לגוף המחוקק עושים עבודה טובה אבל גם לאלה שלא הצטרפו, כמו דפני ליף וחבריה, יש להם כר פעולה נרחב לשיתוף פעולה בינלאומי. בהיזון ההדדי ניתן לשתף פעולה, ללמוד אמצעים ושיטות בכול התחומים שלגביהם מתנהלת המערכה.

יתרה מזו, הפעילים בשטח זה לא זקוקים למדיה המסורתית אשר רובה רתומה בצורה זאת או אחרת לממסדים. לרשותה עומדות הרשתות החברתיות המקוונות, אשר להשגת תכלית זאת אין כמוהן לא רק בסיג ושיח אלא בפעולה. זה אתגר לא קטן , לא פחות מאשר בתחומי ההייטק, הביוטק וכל היוזמות אשר בסופו של דבר הרווח בהן הוא של בודדים מבלי שהציבור ישותף ביבול. זה אמור באותה מידה במשאבי הטבע אשר במהלך השנים ממשלות ישראל במחדל לאומי מסרה אותם בעבור נזיד עדשים ועכשיו הגולם קם על יוצרו ומחזיק את השלטון והציבור בגרוגרת.

כול אותן תופעות אינן ייחודיות שלנו, ויש לנו בעלי ברית בכול העולם. צריך להגיע אליהם ולמצוא את הדרך הטובה לעשות זאת. הנה אתגר לפעילים החברתיים, לישראלים שאכפת להם, לישראלים שלא פותרים את הבעיה ביציאה מכאן אלא רוצים להישאר כאן ולהילחם על זכותם למען חברה טובה יותר, צודקת יותר, למען שלטון ריכוזי פחות למען הטבת מצבם של אלה בשולי החברה, כמו האוכלוסייה המבוגרת, צעירים שדורשים פתרונות ייחודיים ואחרים שייהנו אף הם מהסל הציבורי.

הרימו את הכפפה. yes, YOU CAN!