הסירוב לחבר את הנקודות - מאז ועד היום

תוכניתו המסועפת של יוסף לבדוק את אחיו ולוודא אם אומנם הצטערו על מכירתו, ואם יסרבו לחזור על אותו מעשה בנסיבות דומות, היה תלוי בתנאי חיוני אחד ויחיד. והוא - אי הכרתם אותו כאחיהם בעת היותו המשנה למלך. רק כאשר הבחין בכך החל יוסף בתוכניתו להכניס את אחיו בנימין לאותו מצב שבו היה שרוי עשרים ושתיים שנה קודם לכן כדי לדעת אם אחיו חזרו בתשובה על מעשיהם הנורא. כאן, נשאלת השאלה: כיצד קרה שאף אחד מעשרת האחים לא הכיר את יוסף?

רש"י מסתמך על בראשית רבה באומרו "שיצא מאצלם בלא חתימת זקן ועכשיו בא בחתימת זקן". הרשב"ם הסכים עם סבו והוסיף: "שראוהו מושל בכל המלכות בבגדי מלכות, וגם מן הקול לא היו מכירים אותו, כי על-ידי מתורגמן היה מדבר עמהם", כפי שהתורה מעידה לאחר מכן.

ברצוני להתעמק בסוגיה זו, כי יש בהבנתה לקח חשוב - אוניברסלי, ובמיוחד לעם ישראל לדורותיו. ראשית, יש לזכור שיוסף נמכר בהיותו בן שבע עשרה, הגיל שבו בנים הינם כבר גברים, ורובם, אם לא כולם, הינם בעלי זקן. שנית, באותו גיל פניהם של אנשים מאוד דומים לפניהם כמבוגרים, כך שקשה לתאר מצב שבו פניו של יוסף יהיו שונים בצורה כל כך דרסטית בהיותו בן שלושים ותשע מפניו שהיו בגיל שבע עשרה. יש להניח שגם קולו וגובהו לא השתנו רבות מאז. ולכן - חיצונית - מה שעלול היה להטעות את האחים היה לבושו הממלכתי של יוסף ושפתו המצרית. דרך אגב, זה לא היה סוד במצרים, בלשון המעטה, שיוסף היה עבד עברי שהגיע למעמדו הרם בין לילה בזכות פתרון חלומו של פרעה. ולכן, גם אותו מתורגמן ידע את עובדת היות יוסף עברי, ולבטח התפלא מדוע הוא נאלץ לתרגם עבורו מעברית למצרית, ולהפך. כנראה שיוסף השביע אותו לא לגלות לאחים את מוצאו, וגם עשה כל מאמץ לבודד את האחים מכל מגע עם המצרים כדי שמוצאו לא יתגלה להם.

בנוסף לסימנים הפיזיים של יוסף - פניו, קולו, וגובהו - כנראה שהאחים באמת קיוו והאמינו שיוסף מת, כי קל היה להניח שהוא מת ואיננו, מאשר לדמיין שהוא חי ועלול לחזור ולערער שוב את השלווה המדומה שהם השיגו במעשם הנוראי.

הראייה שהאחים חשבו שיוסף מת באה מאביהם כאשר הוא מחה על חשיפתם ליוסף שיש להם אח קטן בבית אביהם. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם" (בראשית מב, לו). מיד לאחר מכן יעקב אומר "לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת" (שם, לח). כך, שאם אביהם חשב שהוא מת, היה נוח גם להם לחשוב שמכיוון שיוסף לא חזר הביתה ולא יצר קשר במשך עשרים ושתיים שנה, כנראה שהוא אכן לא בין החיים.

כבר מלכתחילה, כדי להיאחז בתיאוריה שיוסף מת היה על האחים להתמודד עם תעלומה רצינית: מדוע התעקש המשנה לפרעה שאלמונים מארץ כנען יביאו את אחיהם אליו? האם זה באמת יוכיח שהם אינם מרגלים? ומדוע שאל האיש "העוד אביכם חי?" ברם, הדבר שהיה אמור להכריע את המצב ולשכנע את כל האחים שזה יוסף העומד לפניהם היה ההתכנסות לארוחת הצהריים שבה יוסף הושיב את האחים לפי סדר גילם - "הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ" (בראשית מג, לג). למעשה, יוסף החכם הכין אוירה אינטימית בביתו לו ולאחיו שבה הוא יתגלה לפניהם. בכך הוא ביקש וכמעט התחנן לגלות את זהותו. והם עדיין סירבו לקבל את המסר הכל כך מתבקש מכל הנסיבות שיוסף הזמין לפניהם. הרי כל בר דעת אמור להבין שהסיכוי שאיש זר לחלוטין יסדר את האחים לפי סדר גילם המדויק כאשר כולם נולדו במשך כשבע שנים שואף לאפס. (סטטיסטית הסיכוי שזה יקרה בצורה אקראית הינו [(2)(3)(4)(5)(6)(7)(8)(9)(10)]/1 או אחד ל-3.6 מילון ניסיונות). ובכל זאת האחים סירבו לחבר את הנקודות ולהסיק את המסקנה הזועקת שרק יוסף אחיהם מסוגל להושיבם לפי גילם - ושזה העומד מולם חייב להיות יוסף! אז מדוע אף אחד מן האחים לא קם וצעק - "יוסף"!? או לא מלמל מפחד או מבושה "יוסף"! התשובה חייבת להיות שלמרות כל הראיות הם סירבו להפנים את המציאות, את האמת, כי היא כאבה מדי.

כן, האמת הייתה קשה מדי. אחרי שהאחים סירבו להודות שיוסף חי הוא החליט להמשיך בהתעללות נגדם עד תום - עד העימות המכריע בינו לבין יהודה. זה היה המעמד הראשון בתולדות עם ישראל שבו למרות שהאמת עמדה במלא קומתה לפני מישהו, הוא דבק בקונספציה שאימץ קודם לכן, ובעקשנות המשיך לדבוק בהכחשת האמת.

בפעם השנייה שבה מישהו הכחיש את האמת בצורה כה בוטה הייתה גם היא במצרים. לאחר מאתיים ועשר שנים כאשר משה רבינו פנה לפרעה, שהחשיב את עצמו לאלוקים, ודרש בשמו של הקב"ה שפרעה ישחרר את בני ישראל למשך שלושה ימים לעבוד את השם, הוא סירב. באו חמש מכות על מצרים - קשות ועל-טבעיות - והוא עדיין דבק בגאוותו וסירב להפנים שיריבו הינו בעל כוחות שאין לו שום אפשרות להתמודד עמם. אך פרעה בשלו - עד מכת הבכורות.

שמא נחשוב שאלו התנהגויות "מוזרות" המאפיינות את ימי קדם? לדאבוננו הרב, לא כך המצב. התגובה הפסיכולוגית הזו של התמודדות לקויה עם המציאות והכחשתה פגעה קשות בעם ישראל מספר פעמים נוספות - בגולה וגם בארצנו. נציין בקצרה שלוש דוגמאות מן התקופה האחרונה. אחת: סירובם של יהודי אירופה, וגרמניה במיוחד, להפנים את האיומים האיומים והמפורטים של היטלר הובילו מיליוני יהודים לתאי הגזים. שתים: סירובם של קברניטי המודיעין והביטחון של מדינת ישראל באוקטובר 1973 להפנים את משמעות כל הסימנים והראיות שמצרים מתכוונת לפתוח במלחמה, כי הם היו שבויים "בקונספציה" השוללת את זה מכל וכל הוביל לאסון צבאי גדול שכמעט מוטט את המדינה כולה. ושלוש: סירובו עד היום של חלק גדול מן העם להפנים את הרעיון, למרות כל הראיות המצדדות בכך, שפניהם של הערבים המכונים "פלשתינים" אינן לשלום, אלא כל מהלכיהם נועדו אך ורק להחליש את מדינת ישראל כדי לחסלה. תוצאות הגירוש מהגוש לא הרתיעו את אותם יהודים מלנסות ולמסור עוד שטחים, הפעם ביו"ש, למדינה פלשתינאת, שאם היא תקום, ח"ו, היא לבטח תהיה בסיס חמאסי לטילים על ת"א, נתניה, וכל יתר ערי הארץ. זו כוחה של הקונספציה מול אלה המסרבים לבדוק אותה מול האמת.

יהי רצון שעם ישראל ילמד מן האחים את הלקח הפסיכולוגי החשוב מאוד הזה - ברמה האישית והלאומית גם יחד - כי הכרת האמת הינה תנאי הכרחי לכוננות מדינה יציבה וחזקה הצועדת לקראת מילוי יעודה.