יש כאלה מבין "מדעני" החברה המאמינים בדברי ההבל שהם מנסים להפיץ תוך שימוש במכשיר האוניברסיטאות כחותמת "הכשר מדעי". ואכן, בית מדרשוקן מפיץ דברי "מדע" אלה בדרך כלל תחת הכותרת הקבועה "מחקר חדש קובע...", שבה מוטבעות שתי אקסיומות: האחת, כי מדובר במדע (עליו לא יעז האדם הסביר לערער, קל וחומר "האנשים החושבים של
הארץ"), והשנייה, כי בחדשנות עסקינן, ומי ירצה להיתפס כאויב הקדמה בטענו כי "המלך הוא עירום"...
על פרופסורים שוטים שכאלה כבר כתב ג'ורג' אורוול את אמירתו האלמותית:
"צריך להיות
אינטלקטואל כדי להאמין בזה. אדם רגיל לא מסוגל להיות כזה טיפש".
בספרו "מודרניות והשואה" שיצא לאור באנגלית ב-1989, חולל הסוציולוג פרופ' זיגמונט באומן סערה מסוימת בנסותו לנתק את השואה משורשיה האנטישמיים, ולהציגה כתופעה פוסט-מודרניסטית - מעין תופעה סוציולוגית ותולדה מתבקשת מקיומם של רכיבי החברה המודרנית, החל במנגנוני הביורוקרטיה וכלה בפסי הייצור של דטרויט. בחזקת "אין דבר היכול לעצור את הקידמה" על השלכותיה - לטוב ולרע.
הניסיון האווילי להסביר את תופעת "קין והבל" כמודרניזם... כאילו מדובר בעוד פס ייצור ברגים. כאילו לרצח אין נדרשת כוונה, ואפילו יותר מכך - עמידות מסוימת כדי לא להזדעזע מן הזוועה. כאילו לא הושמדו עמים או "נשלחו מזרחה" בתקופת הבבלים האשורים. כאילו במאה ה-20 לא סולקו "אלמנטים בלתי רצויים" מטורקיה: יוונים (מערבה) וארמנים (מזרחה).
וכאילו העדר ביורוקרטיה מנע את חיסולו של מעמד האצולה בצרפת או ברוסיה בעידן המהפכות, כשהיו מעוניינים בחיסול סקטוריאלי (לכאורה קשה יותר, כי הקורבנות המיועדים למוות אינם חיים בגיטאות או נבדלים כבעלי "דם כחול" ברישומי התעודות).
אך פרופ' באומן אינו שוטה, וספק אם "הגנת אורוול" הנובעת מן המשפט הנ"ל עשויה לעמוד לו. הפרופסור המכובד דווקא חייב לדעת: על-פי מקורות גלויים וידועים (חלקם האחר מן הסתם עדיין קבור בארכיונים) באומן הצעיר היה קצין ביחידות חיסול סטליניסטיות שעסקו "בטיפול באלמנטים מסוכנים" - אוקראינים ופולנים לאומניים - בשטחי "פולין המשוחררת על-ידי הצבא האדום" לאחר מלחמת העולם השנייה.
הבולשביקים לא עסקו אומנם בחיסול עמים, כי מושג הלאום לא נחשב כמשמעותי בעיניהם, אבל בחיסול סיטוני על-רקע "מעמדי" - דווקא כן. וכך לדוגמה חוסל "מעמד הקולאקים", או מעמד "אויבי מהפכה פוטנציאליים" שבעצם חצה "שיוך מעמדי", קרי אינטלקטואלים, קצינים פולניים (ביער קאטין), עיתונאים וכן הלאה. יש לציין כי סטלין ועוזריו חתמו "רק" על כ-200 אלף צווי הוצאה להורג, בעוד שבפועל "היבול הניב" כ-20 מיליון, כלומר כ-100 קרבנות על כל צו הוצאה להורג פרטני ורשמי.
לא ניתן היה להגיע "לשיאים מפוארים" שכאלה ללא תאוות רצח וסדיזם שהייתה טבועה ביחידות המתנדבים "העוסקים במלאכת הגנה על החברה". זאת, להבדיל מצווי גיוס-חובה, שהביאו חלק משמעותי ממְבַצעי ההוצאות-להורג של יחידות האיינזאצגרופן הנאציות אל פאתי בורות ההריגה, וגרמו אצלם לשחיקה נפשית, ומכאן רעיון ההמתה בגז כפתרון לבעיית העומס הנפשי שפגע בביצוע משימותיהם אלה.
איני טוען כי הלאומנים האוקראינים והפולנים נמנו על ל"ו צדיקים או נהגו ביהודים כמלאכי שרת. אך אסור לאבד צלם אנוש גם במלחמה במרצחים, הגם שאין לעשות הכללות גורפות. לדוגמה, וויטולד פילצקי, קצין הצבא הפולני שהתנדב לחדור לאושויץ, שבו שהה למעלה משנתיים וממנו דיווח את המידע המוסמך הראשון אודות שיטות "השמדה מתועשת" הנהוגה שם. פילצקי היה נאמן לממשלת הצללים הגולה בלונדון (שהייתה חלק מבעלות הברית, הוכרה כנציגה רשמית ודמוקרטית של פולין וכללה את כל נציגי הסיעות כולל הסוציאליסטים-קומוניסטים), וככזה, נאסר עם שובו לאדמת פולין. במשפטו בוורשה (שבו נגזר עליו עונש מוות בעוון חתרנות וריגול למען סוכנים זרים) עמד קצין הפרשים האמיץ שמוט ראש לאחר שרוסקה לו עצם הבריח, בעודו מנסה להגן על שאריות כבודו בהסתירו את אצבעות ידיו שמהן נתלשו הציפורניים.
באומן, נושא המאמר, תוגמל על "הצלחות בהגנה על החברה" בקידומו לקאדר האידיאולוגי העוסק בעיצובם והגדרתם של "לימודי החברה", קרי בהעברתו לפקולטה למדעי החברה בווארשה הסטליניסטית באותם הימים - קודש הקודשים ממש של המשטר הבולשביקי. זהו הסמינר התיאולוגי שאליו מופנה הקאדר הצעיר המיועד לתפוס בהמשך תפקידי מפתח ביחידות השונות לשמירה על המשטר, הבטחת נאמנות-האוכלוסייה וכדומה.
הקורא במדינות המערב ודאי יתקשה להבין תופעת היפוך שכזו, שבה דווקא הסטודנטים לסוציולוגיה הם "עילית", ולא הסטודנטים בפקולטות לרפואה או הנדסה (הקולטות מאסות "בגן העדן הסוציאליסטי", ממש המוני נרשמים מכל הבא ליד), ודאי שהדבר בלתי נתפס במציאות הישראלית שבה כמעט בלתי אפשרי להתקבל לבתי ספר לרפואה.
בשלב מסוים טוהר הקאדר המיועד לשמירת המשטר גם מיהודים, וכך הגיע באומן הצעיר, והיהודי, כ"פליט פוליטי וקורבן הסטליניזם" לאנגליה...צחוק הגורל ממש.
"הומניסט אמיתי"
כיום ידוע הפרופסור המכובד באיבתו למדינת ישראל שבעצם הגדרתה כמדינה יהודית מגלמת בתוכה "גזענות". הוא תוקף את גדר ההפרדה כ"חומות גטו ורשה"', ואינו מחמיץ סמינר או סימפוזיון המנסה לבודד את ישראל כמדינה מצורעת חסרת זכות-קיום.
כאמור, בספרו "מודרניות והשואה" מנסה באומן לנתק את השואה משורשיה האנטישמיים, ולהציגה כתופעה מודרניסטית, מעין תולדה מתבקשת מקיומם של רכיבי החברה המודרנית, החל במנגנוני הביורוקרטיה ובפסי הייצור של דטרויט (כאילו קיומה של טכנולוגיית העשרת-אורניום ומרעומים הינה מרשם מספיק לקיומה הבלתי נמנע של אירן החמושה בנשק גרעיני). הוא אינו מכיר כמובן במניעיה ושורשיה האנטישמיים של השואה ומציג אותה כחלק מתוכנית-על כלכלית גרידא להבטחת רווחתו של הגזע הארי (ופינוי מרחב המחייה מאוכלוסיות "בלתי רצויות"):
"השמדת היהודים הייתה חלק בלתי נפרד מהתוכנית הגרמנית הגרנדיוזית להעביר או לסלק מהדרך הלכה למעשה כל אומה או קבוצה אתנית מהאוקיינוס האטלנטי ועד הים הסיני, במטרה להפוך מרחבים אלה לחלק מן הנוחיות של חלק אחד בלבד של המין האנושי". בכך מנסה באומן ליטול מהיהודי לא רק את עמדת הבחירה (להיות עם, אולי "עם בחירה", או להקים מדינה), אלא שהוא גוזל ממנו אפילו את צילו הפאסיבי הנגטיבי כ"עם הראוי להימחות מעל פני האדמה" מקרב האומות הנוצריות של אירופה, בין אם במעשה אקטיבי, בשיתוף פעולה, או באי-התנגדות (אי-הפצצת אושויץ).
בנוסף לשגיאות הבסיסיות בידע היסטורי שמפגין באומן בספרו באשר למבנה ולתפקוד של היודנראטים, לדוגמה (הוא מצמיח אותם בהינף קולמוס גם בגרמניה), שעליהן מצביע בצדק פרופ' דניאל בלטמן, ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, במאמר הסוקר את מהדורתו החדשה בעברית של "מודרניות והשואה" (הוצאת "רסלינג"), שבו הוא עומד גם על חולשותיו התפיסתיות של באומן.
בלטמן צודק כשהוא שולל לחלוטין את דעתו של באומן באשר ליודנראטים כהנהגה שאימצה את הרעיונות הנאציים בדבר הצורך "לנכש עשבים שוטים כגנן" בעת שערכו וניהלו את רשימות המגורשים. גם נכון טוען בלטמן, כי לא היהודים בחרו או עיצבו את דפוסי פעילותו של "מנגנון" זה, כי אם רודפיהם ורוצחיהם עשו זאת.
לתזה וטענה נואלת כפי שמציג באומן יש להשיב בציטוט מדברי גיבורו של חורחה סמפרון "המסע הגדול" המתאר בגוף ראשון את "מסעו" לבוכנוואלד (שם שרד סמפרון שנתיים כחבר במחתרת המאקי הצרפתית). גיבורו מהרהר בדברי מלומדים תלושים מקרקע המציאות, בעוד שרגליו מקובעות לקרקעית הקרון מבלי יכולת לזוז בשעות עמידה אינסופית, משך יממות. באחת המחשבות שבהן הוא מנסה להעסיק את מוחו באותם לילות מסויטים העוברים עליו (יחד עם 120 גברים הדחוסים בקרון הבקר) צצה התובנה: "ישנם כל כך הרבה פילוסופים חביבים ושנונים המספרים לנו שהחיים אינם 'היות' אלא 'עשוה', או ליתר דיוק 'להיעשות' (קרי להיות מעוצבים על ידנו). הם מרוצים מנוסחתם, פיהם מלא אותה, ושביעות רצונם ממנה פשוט גואה ונשפכת מאזניהם. צאו אפוא ושאלו אותו זקיף גרמני שהכרתי בבית הסוהר באוקסר; צאו ושאלו אותו גרמני מהמבורג, שהיה מובטל רוב השנים עד יום בו הפעילו הנאצים את גלגלי מכונת תעשיית החימוש, שאלו אותו מדוע לא 'עשה' את חייו, מדוע לא יכול היה אלא להיכנע לאותו 'היות' של חייו. חייו היו תמיד עובדה מדכדכת שאינו יכול לשלוט בה, 'היות' שהיא מחוצה לו, שמעולם לא הצליח לכבשו למשהו שראוי לחיות בו".
יחד עם זאת, במאמרו של בלטמן יש משפט שהוא לכאורה מוזר וצורם ושבו הוא מכתיר את באומן "הומניסט אמיתי". אולי פתרון התעלומה טמון בקריאת המשפט המלא: "קשה להבין כיצד מגיע הומניסט אמיתי כמו באומן לחוסר רגישות אנושית כזאת". אני משוכנע כי פרופ' בלטמן לא כשל כאן באוקסימורון; אני מניח שהתכוון בצורה מתוחכמת להגיד כי "הומניסט אמיתי" הינו האיצטלה והגלימה שעוטה באומן כפרופסור מכובד המוכר על-ידי הממסד האקדמי העולמי, המסווה שתחתיו רוחשת, ולעתים אפילו בוקעת, האמת... "חוסר רגישות אנושית שכזאת".
חוסר רגישות אנושית הייתה תכונה הכרחית, מוערכת ומבוקשת ב"יחידות המתנדבים" הנ"ל של המשטר הסטליניסטי... כידוע.
בין אנשי אקדמיה לא היו חסידי אומות העולם
האם אפשר שמאמרי זה הוא בחזקת "אד הומינם"? בהחלט כן! ובכוונה תחילה.
את הפגמים וחוסר הידע הניכרים במחקרו של באומן סוקר היטב פרופ' בלטמן במאמרו. וחשוב מכל, הוא מעמיד את עבודתו של באומן גם בקונטקסט האסכולות העיקריות בחקר השואה.
מצד אחד בלטמן אינו זקוק לעצתי, ומצד שני נראה כי גם הוא הבין כי השגיאה במסקנות עלולה לנבוע מחוסר "אנושיות". אני סבור כך ללא ספק, ועל כך הרחבתי את הדיון, בחוסר "אנושיות" - אד הומינם.
לטענתי, אחרי מאות שנות אקדמיה מודרנית (אם מתעלמים מחלוציה ביוון הקדומה שהניחו את היסודות), ההבדל במסקנות בין אנשי "מדעי הרוח" נובע מאישיותם. אין הבדלי מתודולוגיה (וודאי שלא כשלי מתודולוגיה אקדמית) בספרים שהם מנפיקים. היעלה על הדעת שהיו בעיות מתודולוגיות לתיאורטיקנים באימפריות כדוגמת זו הנאצית או הבולשביקית? האם אפשרי שבאוניברסיטאות ברלין, לייפציג ופרנקפורט ישבו טמבלים? האם הייתה בעיית מתודולוגיה למפתחי טילי וי-2? או בעיות לוגיקה למפתחי דגמי המסרשמידט ומטוס הקרב הסילוני הראשון? גם באס.אס. ובגסטאפו כיהנו רבים שהיו בעלי תואר דוקטור, חלקם בעלי תואר כפול... וכנ"ל במוסקבה.
ממש לא בעיה של מתודולוגיה.
הייתה להם בעיה חמורה אחת: תחת "אנושיות", נפער בור שחור בלב מנהיגיהם. השאר יישרו קו מסיבות של נוחיות, קריירה, יס-מֶאניות או פחד. "אין חדש תחת השמש", ואין קשר "למודרניזם" של הפרופסור המהולל.
שיטות מודרניות תמיד מסייעות, אך לא היוו מניע.
המתודולוגיה - זהה, אך המסקנות שונות ונובעות מהנחות ואמונות בסיסיות.
על כן מסקנותיו של רוסו (האדם טוב מטבעו ושחרורו למצבו הטבעי הוא האידיאל, שישחרר את הטוב שבתוכו) שונות בתכלית מאלה של הובס (במצבם הטבעי בני האדם מונעים תמיד על-ידי האינטרס העצמי שלהם, מצויים בקונפליקט מתמיד, וללא משטר בעצם יחסלו איש את רעהו). על כן "מדעי החברה" אינם מדע, והם דומים יותר לתיאולוגיה שמסקנתה מונחית על-ידי אקסיומות הבסיס.
כמובן, אין לי דבר נגד משהו שדומה לתיאולוגיה, שהועילה עד היום אלפי מונים "ממדעי החברה": קומץ של עשרות אלפי חסידי אומות עולם שסיכנו את חייהם בהצלת בני אדם נרדפים, פעלו ממניעים תיאולוגיים, גם אם היו איכרים נבערים... כן, אנשים מאמינים הפועלים בניגוד לאינטרס האישי, "חשוכים דתיים", אלה שבית מדרשוקן אינו חדל לחרף ולרדוף מעל כל במה ותחת כל עץ רענן.
אנשי אקדמיה לא היו ביניהם, אגב, למרבה הצער... זונות וסרסורים דווקא כן, אליבא גרסת אפלפלד הנער. למקובעים בתפיסה שהאקדמיה היא זו שתאיר את מחשכי נפשנו, לא יזיק לקרוא קצת את אהרן אפלפלד.
אד הומינם בריבוע!
כעת, עם פרסום מהדורה עברית של הספר, יוצאים מעריציו של פרופ' באומן בבית מדרשוקן מגדרם כדי לקלסו ולשבחו. אחד, מן המתפייטים שבהם, אף הכתיר אותו "לוחם בנאציזם" (על-פי מקורות הויקיפדיה הוא היה כבן 13 או 14 עם פרוץ המלחמה וברח עם הוריו לברית-המועצות). בהמשך דברי ההילולים, מתואר באומן גם "פרטיזן" (על-פי מקורות הויקיפדיה גויס לצבא האדום שבו שירת כ"מחנך ומורה פוליטי", קרי, פוליטרוק וקומיסר בולשביקי). דווקא מי שאכן לחם בנאצים כפרטיזן, חורחה סמפרון הלא יהודי - קומוניסט ממוצא ספרדי שפעל בשורות מחתרת המאקי בצרפת ולכן נשלח למחנה ריכוז - ראה אחרת לגמרי את רדיפת היהודים. בספרו "המסע הגדול", שבו הוא מתאר את גיהינום הובלתו לבוכנוואלד בקרונות הבקר ימים ולילות, הוא כותב (ע' 98, 99):
"'מה יכולה להיות השעה'" שאל קול מאחורינו. "איש אינו משיב. שכן איש אינו יודע מה יכולה להיות השעה. לילה, וזה הכל. לילה שאין רואים סופו...
"לאחר מכן, בעוד כמה חודשים, אני אדע מהו המסע, שבו הם מובילים את היהודים. אראה את הרכבות הבאות לתחנת המחנה, לעת ההתקפה הסובייטית החורפית הגדולה בפולין. הם פינו את היהודים מן המחנות בפולין, את אלה שלא היה להם סיפק לחסלם, או אולי הניחו שיוכלו להעבידם עוד זמן. החורף היה קשה, זה של השנה שלאחר מזו. ראיתי איך מגיעות רכבות היהודים שפונו מן המחנות בפולין. הם היו מאתיים בכל קרון חתום, כמעט שמונים יותר מאתנו. אותו לילה (בעת מסעו שלו), לצדו של הנער מסמיר-און-אוקסה, לא ניסיתי לתאר לעצמי מה פירוש להיות מאתיים בקרון כמו שלנו. אחר כך, כן, כאשר ראינו את רכבות היהודים מפולין ניסיתי לתאר לעצמי. יהודי פולין נסעו ששה ימים, שמונה ימים, לעתים עשרה ימים, בקור החורף הקשה הזה, בלי אוכל, מובן מאליו, בלי מים. בהגעתם, כאשר היו פותחים את דלתות ההזזה, לא זע איש. היה צריך לבתק את הגל הקפוא של הגופות, יהודי פולין שמתו במעומד, שקפאו במעומד, נפלו כמו בולי עץ על רציף תחנת המחנה, ופה ושם נמצאו ביניהם כמה שרידים חיים...".
אך אפשר שעדותו של חורחה סמפרון בלתי קבילה; מן הסתם היה ספרדי רגשן שדמו החם מונע ממנו לראות "אמיתות מדעיות". ספק רב אם היה מתנדב לחסל ולרדוף את מתנגדי המשטר הבולשביקי כבאומן ומרעיו, כך שאולי היה אפילו רכרוכי בעל נשמה שהושחתה על-ידי הקפיטאל, ואין ספק, כי בהיותו ספרדי נחשל, ודאי למד כי אינו מבין כלל "מודרנה" מהי.
רק כך אפשר להסביר את אופן דיווחו על האירוע הבא (ע' 166, 167, 168 מתוך "המסע הגדול"):
"בתחנת המחנה, כאשר נפתחו דלתות הקרונות לא זע איש, רוב היהודים מתו במעומד, מתו בקור, ברעב ובצמא, והיה צריך לפרוק את הקרונות כאילו נטענו בולי עצים, למשל. הגוויות נקפאות ונוקשות נפלו על הרציף, שם העמיסו אותן והובילון במשאיות גדושות ישר לקרמטוריון. עם זאת, נמצאו שם אנשים ששרדו בחיים, נמצאו יהודים חיים, גוועים, בתוך דוחק קרוש זה של גוויות נקפאות בקרון. יום אחד, באחד הקרונות האלה, שבו נמצאו אנשים ששרדו בחיים, נתגלתה - כאשר סילקו את ערימת הגוויות - קבוצה של ילדים יהודיים. לפתע פתאום, עמדה על רציף התחנה, בשלג, בין העצים המכוסים שלג, קבוצה של ילדים יהודיים, לערך חמישה עשר, מתבוננים מסביבם במבט משתאה, מתבוננים בגוויות המוערמות כגזעי עצים שכבר קולפו והם מוערמים על שפת הדרך על-מנת להישלח למקום אחר, מתבוננים בעצים ובשלג שעל העצים, מתבוננים כמו שמתבוננים ילדים. ואנשי האס.אס. הסתכלו בעיניים פותות, משל לא ידעו מה יעשו בילדים אלה, בני השמונה עד שתים עשרה השנים, לערך, אם כי כמה מהם, מחמת רזונם האיום ומבע עיניהם נראו כזקנים. בתחילה היה דומה שאין האס.אס. יודעים מה יעשו בילדים אלה, והם כינסום בפינה אחת, אפשר על-מנת ליטול שהות בידם ולשאול להוראות, ובינתיים הוציאו לשדרה הגדולה את כמה עשרות המבוגרים, שרידי השיירה הזאת. ולסיעה אחת מן השרידים האלה יהיה עוד זמן למות, קודם שיגיעו לשער המחנה. אני נזכר, שראינו כמה מן השרידים האלה מתמוטטים בדרך, משל חייהם רשפי-נר בערימת הגוויות הנקפאות בקרונות, כבו פתאום. כמה מהם נפלו ישר, כמו עצים שפגע בהם הברק, במלוא זקיפות קומתם, על השלג המלוכלך פה ושם, הבוצני, של השדרה, בתוך השלג הצח של האשורים הגדולים והמרטטים. אחרים, נפלו תחילה על ברכיהם, נתחבטו להתרומם, גררו עצמם עוד מטרים אחדים, ונשארו לבסוף שרועים, זרועותיהם פשוטות לפניהם, ידיים דקות בשר, דשות בציפורניהם בשלג, תאמר, ניסיון אחרון לזחול עוד כמה סנטימטר לעבר אותו שער שם, משל היה שער זה קץ השלג והחורף והמוות.
"אבל לבסוף לא נמצאו על רציף התחנה אלא אותם חמישה עשר ילדים יהודיים. אז חזרו האס.אס. עם תגבורת, הם קיבלו, כנראה, הוראות מפורשות ואפשר הניחו להם חופש פעולה, אפשר הניחו להם להמציא בעצמם את האופן בו ירצחו ילדים אלה. מכל מקום, הם חזרו עם תגבורת, עם כלבים, עשו להם צחוק בהמולה רבה, וצעקו זה לזה בדיחות שעוררו רעמי צחוק. הם התפרסו בחצי עיגול והריצו לפניהם, בשדרה הגדולה, את הילדים היהודיים. אני נזכר, הזאטוטים הביטו סביבם, הביטו באס.אס. ומן הסתם חשבו תחילה כי מוליכים אותם למחנה, כפי שראו שעשו קודם לכן עם המבוגרים. אבל האס.אס. התירו את הכלבים והחלו חובטים בילדים באלות על-מנת להריצם, על-מנת להתחיל באותו ציד-עם-כלבים על פני השדרה הגדולה, ציד זה שהמציאו או שנצטוו לעורכו, והילדים היהודיים, תחת חבטות האלות, מרוטי הכלבים שקפצו מסביבם ונשכום ברגליהם, בלי להוציא קול נביחה, בלי קול ריטון - היו אלה כלבים מאולפים - הילדים היהודיים החלו לרוץ על פני השדרה הגדולה לעבר שער המחנה. ואולי באותו רגע עדיין לא הבינו את מה שצפוי להם, אולי חשבו שאין זו אלא התעללות אחרונה קודם שיניחום להיכנס למחנה. הילדים רצו עם כובעיהם הגדולים מכפי מידותיהם, המושפלים עד אוזניהם, הניעו רגליהם בחוסר זריזות, חופזנית ואיטית כאחת, כמו בקולנוע כאשר מקרינים סרטים אילמים ישנים, כמו בחלומות בלהה, כאשר אנו רצים בכל כוח בלי להתקדם אפילו כדי פסיעה אחת, ומשהו זה הרודף אותך, הנה הוא עומד להשיגך, והוא משיג אותך ואתה מקיץ מכוסה זיעה קרה, ומשהו זה, כנופיה זו של הכלבים ואנשי האס.אס., שרדפו אחרי הילדים היהודיים, השיגו תחילה את החלושים שביניהם, אפשר את אלה שלא היו אלא כבני שמונה, אלה שמייד תש כוחם, הופלו, דורסו, הוכו על הקרקע, ונשארו שרועים לאורך השדרה, כשהם מסמנים בגופותיהם הכחושים, השסועים, את התקדמותו של ציד זה, של כנופיה זו שהסתערה עליהם. ולאחר זמן קצר לא נשארו עוד אלא שניים, אחד גדול ואחד קטן, שאיבדו את כובעיהם במרוצם הנואש, ועיניהם נצצו בפניהם האפורות כרסיסי קרח, והקטן שביניהם כבר כלו כוחותיו, והאס.אס. צרחו מאחוריהם, וגם הכלבים החלו מנבחים, ריח הדם הטריפם. אז האט הגדול שבין הילדים את ריצתו ואחז ביד הקטן ממנו, שכבר כשל, והם רצו כך עוד כמה מטר, יחד, ימינו של הגדול שבהם אוחזת בחזקה בשמאלו של הקטן ממנו, היישר לפנים, עד לאותו רגע שבו הפילו את שניהם חבטות האלות, יחד, פניהם בקרקע, ידיהם שלובות זו בזו, לעולם, תחת מבטם הריק של הנשרים ההיטלראיים".
ואני שואל, האם יש למישהו ספק כי עדות שכזו - אחת מני מאות אלפים - אינה התגלמות "מודרנה וקידמה" במלוא תחכומה, כושר המצאתה ומדעיותה? הלא אם כותב מאמר זה אינו מסוגל להבין זאת, כי אז שומה עליו להחזיר למוסד הטכניון לאלתר את כל תאריו! וכל מי שאינו מצטרף לדעתו של באומן, מוטב וראוי לו שיסתפק בעבודות שירות לחברה במרחק בטוח מן המודרנה, בחטיבת עצים בגולאג, לדוגמה.
בל נשגה באשליות באשר לסיכויים הקלושים שיש לעדות סמפרון לעמוד מול דברי "המומחה הפרופסור" באומן, שקיבל "גושפנקא מדעית" מן האקדמיה ללמד את הציבור "מה ראוי ונכון", אוביקטיבית ורשמית, בעוד סמפרון הוא סופר ומחזאי, שמלכתחילה יש לחשוד בו בסובייקטיביות. יתר על כן, ספק אם יש סיכוי לחורחה סמפרון או לכל עד אחר לנצח מי שהוכשר לכך משחר נעוריו, עוד בהיותו פוליטרוק וקומיסר פוליטי שתפקידו להסביר ולשכנע "מה ראוי ונכון" ואחר כך כפרח כהונה במקדש הפוליטי של המשטר הסטליניסטי בוורשה. ואכן, באומן מיומן ביותר, ומצליח לטוות את טיעוניו ביד נכלולית ומיומנת השזורה בכל המילים הנכונות הלקוחות מן הז'רגון המקצועי - טכניקה השמורה רק לאנשי אקדמיה משופשפים - ולבנות מכונת טיעונים משומנת. נדרשת אפוא ראייה חדה כשל פרופ' דניאל בלטמן כדי להבחין בנקודת תורפה הקורעת את המסווה מפניו.
ואני אומר כי במסכת טיעוניו המורכבת מעשה מחשבת - כמעט בחזקת "הפשע המושלם" - יש נקודה מהותית נוספת שבה כשל, חלון הצצה אל הבור האפל שבו אמורה להיות נשמתו, שתחתיה רוחשת שם בלילה רותחת ומדממת משנאה. את העינית המאפשרת ראייה חטופה זו מספקת בספרו פיסקה האומרת כך:
"יעד ההישרדות סילק הצידה כל דאגה מוסרית" (מצקצק בדאגה רבה "איש המוסר הצרוף זיגמונט באומן טהור הלבב"), וממשיך להטיף נגד מורשת השואה לכאורה, שעל פיה "עדיף להיות מקרבן מאשר קורבן". שם הוא כורה את הבור לעצמו בהתריעו ובהזהירו מפני הסכנה הצפויה לעולם כי "אי אלו מנהיגים ישראלים העלו את הלקח הזה לדרגת מדיניות רשמית". נזכיר כי כל מטרת הספר היא לנתק בין השואה ליהודים, אך לפתע גובר עליו ייצרו עד שאינו מסוגל לוותר על אמירה שכזו; אולי טעות פרוידיאנית של אדם, אולי סיפור הדומה למשל העקרב והצפרדע (המובילה אותו על גבה בעת חתירתה בזרם) שאינו מצליח להתאפק מלהכישה למוות בחצי הנהר למרות הכל, בחזקת הכוח האפל הפורץ מתוך תת-הכרתו וגובר על כל נימוק רציונלי שבו הפליא להתקשט ולהתהדר, או סתם יורה רותחת ונוזלית הממלאת את מקום הנשמה אצל האופורטוניסט - בלילה צמיגה המאפשרת את יציקתה לכל תבנית בכדי לשרת את אדוניו בהתלהבות - בין אם הם הגרועים שמרצחים הסטליניסטיים או מטיפי חיסול הישות היהודית באקדמיה הבריטית. כמהנדס, אני מוכן להסתפק בהרבה פחות. הייתי ממיר את כל ההסברים המלומדים הנ"ל במשהו פשוט - ציר סיבוב - ציר שסביבו אפשר לגולל את זיגמונט באומן כשליח המודרנה, להפכו על פיו ולהשליכו אל פח האשפה...
ולסיום, השערה פרועה שלי באשר לג'ורג' אורוול: אילו האריך שנים כדי לראות כיצד מעוצבת כיום דעת הקהל על-ידי "פליטים פוליטיים" של המשטר הסטליניסטי, שרעיונותיהם התבססו באקדמיה המערבית כעץ שתול על פלגי מים, לא היה עוצר בספרו "1984", ואפשר אפילו כי השם "זיגמונט" היה מככב בו כך או אחרת... אך זוהי תחושת בטן בלבד כמובן, לא "תזה מדעית" ולא פרי "מחקר חדש"...
כך או כך, מעניין שאת הגירסה האנגלית בחר באום לפתוח בציטוט מדברי אורוול.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
