התאבדות ילדים ונוער - מי אחראי? <br>

שורות אלה נכתבו בהשראת תוכניתם של אורלי (וילנאי) וגיא (מרוז) "הבוקר עם אורלי וגיא", ערוץ 10, מיום ד', 4.12.13. ברישא של התוכנית נאמרו משפטי פתיחה שמהם ניתן היה להבין שמנחי התוכנית ו/או עורכיה, סבורים שריבוי מקרים של התאבדות צעירים לאחרונה, הוא עוד נושא לטיפול הממשלה והמדינה. אני כופר בכך וגורס שהאחריות היא בראש וראשונה של ההורים, והמדינה אינה באה ואינה יכולה לבוא בתחום זה במקומם, אלא אך ורק לסייע במקרים חריגים.

שאלת הסיבות לריבוי יחסי של התאבדות צעירים, תופעה החוזרת אלינו בגלים אבל מאפיינת את העידן המודרני, נדונה באופן מלא ומפורט מאוד בספרות המקצועית הפסיכולוגית והסוציולוגית.

אינני מתכוון לכתוב כאן מאמר מדעי בשאלה מדוע קורה הדבר, מהי שכיחות האירועים ברבדים השונים של החברה, היכן עומדת בסוגיה זו מדינת ישראל מול מדינות אחרות - מתקדמות וכאלה שאינן כל כך מתקדמות - ועוד. מאמר זה מכוון לשאלה אחת בלבד: האם מדובר בעיה פרטית או ציבורית, והאם האחריות לתופעה ולמניעתה נמצאת וצריכה להמצא בידי ההורים או בידי "המדינה"?

בהזדמנויות שונות שמעתי דעות העולות בקנה אחד עם הסוציאל-אנרכיזם המודרני, הגורסים שכל מה שמבוגרים אינם עושים טוב, או אינם עושים כלל מפני שלא בא להם, או מפני שהדבר פוגע בהגשמה העצמית שלהם - הופך אוטומטית לאחריות החברה והמדינה. דעה דומה דימיתי לשמוע גם ברישא של התוכנית הנ"ל. ובכן, כאמור, אני כופר בגישה זו מכל וכל.

הלוגיקה שבה אני מחזיק, בשאלה זו כמו גם בשאלות אחרות הקשורות לאחריותו ולתפקודו של הפרט במסגרת החברה אליה הוא מבקש להשתייך, היא שכל מערכת היחסים בין היחיד לחברה מושתתת על "אמנה חברתית", שבה כל צד מוותר על משהו ובתמורה מקבל משהו. וככל שהמשהו הזה הוא אישי יותר ופרטי יותר, האחריות על שמירתו וניהולו במסגרת נורמות מקובלות של חובות וזכויות מאוזנות חלה על היחיד, וככל שהמשהו הזה משותף באופן אינהרנטי וזהה ליותר ויותר אנשים, הוא עובר לאחריות המגזר הציבורי.

הבעיה מתחילה כאשר הבאת ילדים לעולם הופכת מאקט של רצון חופשי, שנלווית אליו התחייבות חברתית לשאת באחריות לתוצאות ההחלטה, לאקט של סיפוק יצרים ו"מימוש" זכויות, תוך בריחה מאחריות לתוצאות ומהחובות הנלווים לזכויות. יש הורים שלאחר שהולידו ילדים, מגלים "רוחב לב" מפליא והם מוכני להעביר ללא דיחוי את כל האחריות לגידול הילדים, לחינוכם, לסיפוק צרכיהם ולתמיכה במשבריהם לחברה. ובה בעת הם מבקשים בדרך כלל לשמר את זכותם הבלעדית על ילדיהם, דורשים לעצמם זכות וטו על כל מהלך של כל גורם ציבורי ביחס ליוצאי חלציהם -בבחינת לאכול את העוגה ולהשאירה שלימה.

ברור לחלוטין שמשמעותה של גישה זו הוא להתפרק מאחריותם האישית לפועלם, ולצפות ש"מישהו אחר" ינקה את שפכי הדייסה שבישלו הם. בצורותיה הקיצונית, התנהלות כזו היא ביטוי בלתי-סביר בעליל לפרשנות הניאו-אינדיבידואליסטית, המבקשת להפריד זכויות מחובות ולהפך, מבלי להתחשב בעובדה שמשמעות תפיסה כזו, אם מקצינים ומרחיבים את תחולתה, היא הרס החברה. בין אם הדברים נאמרים כעניין של אידיאולוגיה ובין אם הם מבוצעים הלכה למעשה, הם הרסנים ובלתי רציונליים. כשבוחנים אותם לעומק מוצאים שהם בין הגורמים היסודיים והשכיחים למשברים חברתיים, במיוחד בנוער. משברים אלה, בהתגבשם לדרך ללא מוצא, בסביבה ללא תמיכה, עשויים להסתיים בבריחה אולטימטיבית של צעירים מהאתגר המאיים אל עבר "פתרון סופי" של הפסקת הקיום.

אילוצי החיים בעבר, יצרו את המבנים החברתיים שבמסגרתם ובאמצעותם עצבה החברה בדרך אבולוציונית כללי ההתנהגות. כללים אלה נתנו לה את התוצאות והפתרונות המתאימים ביותר לתנאי הזמן ההוא. כך למשל עוצב מבנה המשפחה - משפחה גדולה, עם הירארכיה ברורה, שכולה חיה בדרך כלל במסגרת יישובית אחת, שיש בה הכרות קרובה בין הורים לילדים ובין ילדים צעירים למבוגרים מהם, שיש בה אחריות הדדית, שזקני המשפחה מתגוררים יחד או בסמיכות קרובה לחוג המשפחה הגרעינית עד יומם האחרון והטיפול בהם הוא אחת מהחובות המוסריות הבסיסיות של המשפחה הגרעינית. המשפחה מתגוררת בדרך כלל בסמוך מאוד למקום העבודה והפרנסה שלה, ולמעט גיחות מזדמנות נדירות או עונתיות, שומרת על קירבה פיסית רבה.

למבנה זה היו חסרונות לא מעטים אולם בנסיבות הימים ההם עלו יתרונותיו על חסרונותיו, כפי שמעידות על כך השפעות "הברירה הטבעית" של האבולוציה. במיוחד התבטאו הדברים בחברות אגרריות, אבל גם בראשית ימי המהפכה התעשייתית. צורת חיים זו נתקלת בקשיים גדלים והולכים ככל שאנו נעים על ציר הזמן לעבר המהפכה הטכנולוגית והימים הסוערים העכשוויים, ימי מהפיכת המידע, התקשוב והגלובליזציה. חרף משברים כאלה ואחרים סביב המבנה המשפחתי הבסיסי, זו עדיין המסגרת הנפוצה ביותר והסבירה ביותר שמכיר העולם לקיומו של תא משפחתי בסיסי, ולגידולו של דור חדש שהוא תנאי להמשך הקיום האנושי הכללי, הלאומי והאתני. למבנה הבסיסי היה לא רק תפקיד אירגוני, כלכלי, ונורמטיבי. זו הייתה גם המסגרת האופטימלית, ובמקרים רבים היחידה, להנחלת ידע וניסיון חיים, ולטיפול בבעיות אישיות, נפשיות ונורמטיביות שהתגלו אצל בני המשפחה.

הורים מודרניים רבים עסוקים כיום בעצמם, בסיפוק רצונותיהם וצרכיהם, ב"הגשמת עצמם", בבניית קריירה ו"במיצוי החיים". התקופה הקריטית היא בין הגילים 17 - 47, שבה הם בונים את עצמם במערכת הייחוס החברתית. האנרגיות המושקעות בכך כל כך גדולות עד שאין להם פנאי לשום דבר אחר, ובכלל זה לילדים שהם עצמם מביאים לעולם מרצונם החופשי גם-כן בתקופת חיים זו. כך הם מחמיצים את גדילת צאצאיהם, הם נעדרים מסביבתם הקרובה כאשר הם מתבגרים, הם אינם זמינים להשפיע על ילדיהם ולעצב את אישיותם ברוח "האמת" הפרטית שלהם בתקופת החיים המעצבת את הילדים והנוער, הם כמעט אינם יודעים דבר על התנהלותם במסגרת בית הספר או במסגרות חברתיות חוץ-בית-ספריות, וחלק חשוב מהתהליכים המשפחתיים המרכזיים ביותר אובדים במרוץ המטורף אחר ההגשמה העצמית. כאשר הם מתוודעים למציאות זו בגיל מאוחר יותר, או כאשר סוגיה שהוזנחה מתנפצת בפניהם, הם מוכי הלם ומאשימים את כל העולם בכך לבד מעצמם - כאשר הם למעשה האשמים העיקריים.

הורים רבים מניחים הנחת עבודה מוטעית לפיה ביה"ס הוא תחליף לבית ולמשפחה, וחובתו לא רק ללמד את ילדיהם ולחנך אותם במסגרת שאותה הגדירה המדינה, אלא גם לשמש שמרטפים ומחנכים קבועים במקום ההורים. האבסורד בימים אלה מגיע עד כדי כך שהורים שוכרים בלשים פרטיים בכדי שיעקבו אחר ילדיהם וידווחו להם מה עושים הילדים במשך היום - בפועל זו הפרטה של התיפקוד ההורי הבסיסי ביותר.

חברה שמתפרקת מאחריות היא חברה רעה וחולה, חברה שמסוכנת לעצמה ולאחרים - "הדג מסריח מהראש", נהוג לומר במקומותינו, והראש הוא התא המשפחתי ולא הממשלה!

חברה שמתפרקת מאחריות היא חברה חסרת ערכים, משום שרוב הערכים שלנו נוגעים ליחסים שבין אדם לחברו, בין אם מדובר בפורום זוגי מצומצם ובין אם בפורום רחב של קבוצות המונות עשרות, מאות, או אלפי אנשים. חברה ערכית היא חברה שחיה על-פי ערכים שהיא מאמינה בהם או מאמצת אותם, ולא חברה שכותבת מאמרים על ערכים שהיא לעולם אינה מיישמת אותם כדרך חיים. כאשר "המיקוד בעצמי" - אגו-צנטריזם - של ההורים אינו בא לידי ביטוי רק בקבוצה החוץ-משפחתית, אלאל חודר ומגיע גם לתחום המשפיע השפעה מכרעת על ילדיהם - זו קריאת אזהרה חמורה ביותר.

יהיו בוודאי מתחכמים שיטענו שיש הורים שאין להם הידע, היכולת, הכושר המעשי או האופי הדרושים למתן סעד-הורי לילדים במצבים חמורים. ויהיו כאלה שירחיקו לכת וידברו על חוסר-כושר מכל וכל. לכך יש מספר מענים בסיסיים. ראשית, אנו מאמינים שהאנושות מתקדמת ואם בעבר יכלו הורים פחות "מתוחכמים" למלא בצורה טובה את חלקם במסגרת החברתית הרחבה, אין סיבה שלא יוכלו לעשות זאת גם עכשיו. השאלה אינה של יכולת אלא של רצון, מוטיבציה, מודעות וסדר עדיפויות. החברה יכולה להחליט שהיא משחררת הורים מאחריות לילדיהם (ובכלל זה מאיזה גיל חל שחרור זה) והיא מקימה מערכות טיפול, גידול ותמיכה בילדים למשל בנוסח חדרי הילדים של הקיבוצים בעבר; ובמקום חדרים, יהיו במערכות הטיפול כפרים או ערי-ילדים. ברור שבדרך כזו היא גם מפקיעה מידי ההורים כמעט את כל זכויותיהם לגבי הילדים, משום שאי-אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו, ודנה את שני הצדדים למידה מפליגה של ניכור הדדי. ואם גם זה אינו פתרון "משכנע", היא יכולה להגדיר דרך ביניים, כגון יום לימודים ארוך באמת, כאשר בית הספר מתאים את מסגרותיו לטיפול בילדים במשך 10 או 12 שעות ביממה והילדים חוזרים הביתה לקראת הערב לשינה ולבילוי "זמן איכות" עם ההורים.

כמו בכל פתרון ביניים, השאלה היא איך מבקרים אותו, איך אוכפים אותו ועד כמה תוצריו עונים על ציפיות החברה. אינסטינקטיבית ברור שפתרון זה אינו תחליף אמיתי לתא המשפחתי הבסיסי הטוב. כך או כך, אין מנוס מקבלת החלטות ברורות בשאלות אלה ולכל החלטה צמודים מחירים כואבים - כלכליים, חברתיים ואנושיים. ומאידך-גיסא, חוסר החלטה פרושו המשך הסיטואציה הקיימת ואף החרפתה.
דומני שפיתוח החשיבה לעבר כיוונים חלופיים לתא המשפחתי הקיים בנוסח הרעיונות הנ"ל, או רעיונות אחרים המנסים להתמודד עם השאלה האם וכיצד יכולים הסדרים "ממלכתיים" להחליף את התא המשפחתי, מביאים די מהר למסקנה שאין סיכוי בטווח הנראה לעין למצוא פתרון ראלי ובר-יישום בכיוון של שחרור ההורים מדאגה ואחריות לצאצאיהם. להורים המתקשים לעמוד בנטל בגפם, צריכה המדינה להציע ייעוץ מקצועי וסיוע רפואי מסוגים שונים, אבל לא שחרור מאחריות.

במציאות הנזילה של החיים המודרניים, בקצב השינויים המהיר, בריבוי הגוונים של דעות, אידאות ודפוסי התנהגות במרחבי נורמות סבירות, בחשיפה של כל פרט למלוא קשת האפשרויות שלפניו, טמון סיכון עצום. המציאות היא שהנוער נחשף לכל המידע שאליו נחשפים ההורים, ולעיתים קרובות גם למידע רב יותר. ההבדל העקרי בינו לבין הוריו הוא בשוני ברמת הבשלות הנפשית, גיבוש האישיות וניסיון החיים המצטבר, וביכולת לנצל יתרונות אלה ניצול מושכל.

ניצול כזה נחוץ בכדי לבודד

אפשרויות "טובות" "מרעות", "מועילות" ממזיקות", "רצויות" מ"בלתי- רצויות"; ובמילים אחרות: להקנות להם יכולות שיפוט קונסטרוקטיביות. פתרון מעשי שכיח במצבים הללו הוא התנסות - לימוד בדרך הקשה. אולם ללימוד כזה יש לפעמים תוצאות קשות למדי, ולכן לא תמיד ההתנסות והחשיפה הטוטלית היא הדרך המומלצת ללמוד. חשיפה מרובה והתנסויות תכופות שיש להן השפעות קשות, מובילים לקונפליקטים רבים, לקצב התנסות עתיר מצבים בהם הולך הפער בין הצעיר להורים או בינו לבין הסביבה הנורמטיבית שלו וגדל עד כדי משבר מתמשך או רצף של משברים.

בדרך כלל התא הביתי בחר כבר את הנורמות שלו כאשר מצטרף הצעיר למסגרת החברתית, גם אם לא תמיד הוא מגשים את כולן בפועל. הבית מנסה להנחיל נורמות אלה לצעירים בצורה מוצלחת יותר ופעמים בצורה מוצלחת פחות. "אידיליות" חדשות שמייבא הצעיר הביתה מסביבות חיצוניות שבהן הוא מתפקד ומתנסה, עשויות ליצור יותר ויותר ניגודים, ויכוחים, עימותים ותחושות ניכור בינו לבין הוריו על ש"אין מבינים אותו" ואין מתחשבים בו. אם תהליך ההתנסות וההתגבשות אינו מלווה ומעוגן בדו-שיח מתמיד עם ההורים, שגם הם חייבים לגלות "גמישות מחשבתית", סבלנות וסובלנות אעל-פי שמבחינתם ברור היטב מה "טוב" ומה "אינו טוב", מתפרשת לעיתים מזומנות עמדת ההורים כרצון לכפות על הצעיר "שבגר" את דעתם, ולמנוע ממנו כביכול את עצמאותו ואת זכויותיו.

ההורים הם אלה שמופקדים על השיח הזה, והם שצריכים להבטיח שיתקיים דיאלוג פתוח ומתמיד ושדיאלוג זה, חרף חילוקי דעות, לא יוביל לניכור, הסתגרות וניתוק בינם לבין הצעירים. אין להם תחליף בכך. חשיבות הדיאלוג היא אולטימטיבית דווקא בגיל ההתבגרות בגלל אינטנסיביות החוויות והשינויים שעוברים הצעירים בגיל זה.

לצד התהליכים שבבית, מתרחשים תהליכים דומים אך בפורמט שונה, בכל מסגרת נוספת שאליה נחשף הצעיר כחלק מתהליך ההתבגרות שלו - כך זה בבית הספר היסודי, בתיכון, בתנועת הנוער, בשכונה, בצבא ובכל מסגרת אחרת. בכל תהליך ההתבגרות, נמצאת אישיות הצעיר בתהליך של עיצוב וגיבוש. אל התהליך הוא מגיע עם נקודת התחלה אישית וסביבתית שונה, ועם כושר התמודדות והסתגלות שונה. הקושי הגדול ועימו גם הסיכון הגדול מצויים לרוב בקונפליקטים שעשויים להתפתח בין הצעיר לבין גורמים שונים בסביבתו. כאשר הקונפליקטים מרובים ו/או חריפים וערוץ ההדברות במיוחד עם ה"עוגן" ההורי שבבית כושל, ואין לו תחליף חברי קרוב או תחליף משפחתי אחר, גדל הלחץ הנפשי הצעיר גולש למשבר נפשי. משבר כרוך תמיד בהתערערות מערכות ייחוס שבמסגרתן חי ומתפקד הצעיר, בהתמוטטות ערכים, באובדן יציבות ובתחושת חוסר ערך וחוסר תכלית. במקרים קיצוניים יותר מתפתחת גם תחושה קיצונית של עלבון ואובדן ערך עצמי ו/או הולכה שולל ואובדן אמון טוטלי בכל הדברים ובכולם.

גלישה מכאן לתחושת אבדון - בין אם כרצון לברוח "פעם ולתמיד" מהלחץ השוחק, או כדרך נאיבית להתנקם במי שהונו אותו, להתריס ולזעזע - תביא את הצעיר מהר מאוד לרעיון ההתאבדות כאחת מדרכי המפלט הזמינות לו. כאשר האדם מתמסר כל כולו למחשבה זו, נפגמת יכולתו להעריך ולשפוט בשכל ישר את מלוא המשמעות של הצעד שלעברו הוא נסחף, בלא כוח להתמודד מול הדחפים האובדניים המשתלטים עליו.

ברוב המכריע של המקרים להורים תפקיד מכריע במניעת היווצרותם של משברים כאלה, בחשיפה מוקדמת שלהם כאשר הם מתהווים ובהושטת סיוע אפקטיבי למי שנקלעו למצוקה. בכך אין להם תחליף, לפחות לא בעולם בו אנו חיים כיום. להורים גם הסיכוי הטוב ביותר לגלות את סימני המצוקה מוקדם יחסית, משום שחלק מסימנים אלה קשור בשינויים די משמעותיים בדפוסי ההתנהגות של הצעיר. מערכת יחסים קרובה ורצופה היא מערכת הסנסורים האפקטיבית ביותר, וגם המערכת הטיפולית הטובה ביותר כאשר מתהווה משבר.

אין סיכוי שהמדינה תוכל לספק מערכת ציבורית חלופית למערכת התא המשפחתי הבסיסי, כמערכת מניעה, גילוי ושיקום ממשברים, שבמקרים הקיצוניים יותר מסתיימים באובדן. הורים חייבים להפנים שמרגע שהחליטו להביא צאצא לעולם, נטלו על עצמם אחריות כבדה לסעוד, לכוון, לחנך, להנחות ולהדריך אותו אנושית ונפשית לפחות עד הגיעו לבגרות. אין הם יכולים להטיל אחריות זו על אחרים, אין הם יכולים להפריטה ואין הם יכולים לרחוץ בנקיון כפיהם, כאשר הם נכשלים במשימתם. אף אחד אחר אינו מחויב לידיהם יותר משמחויבים הם.

באין הורים, ורק כמוצא של אין ברירה, אפשר שגם גורמים אחרים בחברה - ציבוריים-ממלכתיים, התנדבותיים או חברתיים אחרים יושיטו לצעירים יד לעזרה, כאשר אצל צעירים מופנמים הבעיה קשה ומורכבת יותר. אינני מנסה לתת כאן תדריך או מרשם מקצועי לדרכי גילוי של מצוקות או דרכי טיפול בהן. לכך דרושים גישה והכשרה מקצועיים ספציפיים. דברים אלה מכוונים להציג את תהליכי האב המתרחשים ברקע המציאות או כחלק ממציאות שעשויה בסבירות גדלה והולכת להביא להתאבדות צעירים כמוצא של אין ברירה לכאורה ממשבר אליו נקלעו, כאשר הגורם העקרי שאמור לסייע להם - הריהם - נכשל. התהליכים הנ"ל אינם הדבר היחיד שעשוי להוביל להתאבדות של צעירים ונוער, אבל הוא כנראה השכיח ביותר.

לסכום: כך או כך להורים תפקידים רבים בגידול דור חדש בחברה שיהיה בריא בגופו ובנפשו, משכיל, בעל ערכים ומסוגל להשתלב בחיים כאזרח מועיל מן השורה. במשימות אלה יכולים ההורים להסתייע לא מעט בבית הספר ובמסגרות לימוד וחינוך נוספות, אך בכל מקרה אין הם פטורים מהן. ומאידך-גיסא, להורים תפקיד מכריע במניעת הדחקותו של צעיר לעבר דרך ללא מוצא המוליכה בשיאה לאובדן החיים. תפקידם מכריע בגילוי מוקדם של המצוקה ובמתן סעד אפקטיבי למניעת הפיכתה למשבר אקוטי, וכאן הם עומדים בחזית המערכה ואמורים לשאת בעיקר הנטל. הורים שאינם מוכנים לשאת בנטל זה, מוטב ימנעו מלהביא ילדים לעולם. הורים שמניחים בטעות שמישהו אחר - המדינה, הקהילה, המשפחה, בית הספר, החברים, עמותות מתנדבים - הם האחראים לשלום ילדיהם המתבגרים, הם "הורים בסיכון גבוה" וחשוב שיעברו, ולו בכפייה, סדרת "חינוך מחדש".

אפשר וצריך להדריך ולאמן גורמים חברתיים שונים ובכללם מורים, עובדים סוציאליים, מדריכי נוער קציני צבא ואחרים, לזהות אצל בני נוער סימנים מוקדמים של מצוקה ולפעול לנטרולם. למשפחות הידועות כמשפחות בסיכון (הורים כושלים), יש להצמיד סיוע "כפוי", או להרחיק מתוכן את הילדים. אסור בהחלט לשנות בעניין זה פרדיגמה לכיוון המשחרר הורים מאחריות ראשונה ומלאה לילדיהם ולמה שקורה אותם.

הדברים הנ"ל מצביעים על בדק הבית הנחוץ בחברה שבה אחוז המתאבדים בקרב בני הנוער נמצא במגמת עליה לאורך זמן.