הגיע הקץ להשתוללות הטייקונים

אחרי שהצליחו במשך שנים להחזיק את המדינה בגרונה, סוף-סוף חוטפות משפחות הטייקונים בארץ מכה אנושה ואינן ממשיכות עוד למשוך בחוטיה. לא אילן בן-דב, אף לא מוטי זיסר, גם לא לב לבייב, או מי שהיה כל יכול, נוחי דנקנר, לא יהלכו עוד אימים על הארץ הזאת.

הם לא יעשו עוד במדינה כבתוך שלהם, באשר זו הציבה להם גבולות די ברורים. קצת מאוחר, אך מוטב מלעולם לא. הדעת נותנת שייבצר מהם לחזור ולהתל ברשויות החוק, בבנקים ובכספי החוסכים, וגם לא לגלגל עוד כספים ללא אמצעי ביקורת הולמים.

שנים הם עשו על חשבון הציבור קופה לא קטנה של כספים לא כשרים. הכסף שלנו, שהועמד לרשותם על-ידי משקיעים מוסדיים, איפשר להם לגלגל אותו לעסקות מפוקפקות, ובמקום לסכן את כספם שלהם, הם סיבכו בגדול חברות ציבוריות שהכסף שלנו הושקע בהן.

בעוד שהבנקים העניקו לטייקונים אשראי די נדיב, ללא הגבלה, נאלץ ציבור החוסכים לשלם את חובותיהם מרקיעי השחקים בכספו. גם הממשלה הייתה צד בעניין ובמקום להציב להם גבולות ברורים ולערוב לכספי הציבור - היא ניהלה מדיניות של בת יענה והעדיפה להימנע מלהתעסק עימם, כשבכך היא רק הושיטה להם כתף תומכת.

לא עוד

עשרים משפחות הטייקונים, ששלטו עד לאחרונה על המשק, נהגו להחזיק בידיהן יותר מ-50% ממנו. דיו רב כבר נשפך בעבר על קשרי הון ושלטון ועל הריכוזיות המוגזמת בשוק. אבל המרצע יצא מן השק כשהתגלתה ברבים שליטת הטייקונים בבנקים ובחברות הביטוח. ואם לא די בכך, הם אף נמנו עם "פורום ראשי המשק", שאיננו אלא גוף פרטי, המאגד לא פחות מ-120 בעלי שליטה ומנהלים בכירים של חברות גדולות.

קשרי ההון ושלטון, בחסות הטייקונים, כבר הספיקו ליצור בארץ הזאת אווירה עכורה, אם לא סירחון. חבורת החתולים השמנים נאבקה בנחישות על השמנת שלה, ליקקה אותה בהנאה מרובה ושמרה עליה באדיקות יתרה. ברוב חוצפתם היטיבו הטייקונים לעמוד על רגליהם האחוריות ולמרמר על שחומסים אותם ועל שמבקשים לקצץ את כנפיהם. שמן למדורה הבוערת הוסיפו אנשי העסקים המובילים במשק שנחלצו לעזרתם, ושהחריפו תוך כך את מאבקם ברפורמה.

עתה, משהגיעו הדברים לפתחם של בתי המשפט - מסתמנת סוף-סוף קרן-אור באפלה ותקווה שסוף הטייקונים אכן נראה בעליל. מה שברור הוא ששוב לא יצלח בידם לשטות בכולנו, והיה זה, לפחות, שכרנו - גם אם הוא מסתכם בסך-הכל בנחמת-עניים.