סרח בת אשר נסיכת הזמנים

איני יודע למה לא נכתבה עד הנה הביוגרפיה של סרח בת אשר. ייתכן כי לא נכתבה מפני שדרך העולם הוא שתולדותיו של אדם נכתבים לאחר שהוא הולך לבית עולמו, ואילו סרח בת אשר, בתו הבכורה, היורשת, של אשר בן יעקב, לא מתה ונכנסה בחייה לגן עדן, שם היא נהנית מזיו השכינה יחד עם בתיה בת פרעה שאף היא נכנסה לגן עדן בחייה ולא מתה [מסכת כלה רבתי ג', כ"ג]. אולי. אבל עם זאת, מן הארץ שאנו יושבים עליה נפרדה, ולדידנו אינה בתוכנו, ואלא אם כן אנו כותבים עליה והספר מזכיר אותה תמיד, היא ומעשיה עלולים להישכח חלילה.

אחר הכל, היא מנויה עם הנשים היותר צדיקות שהיו בעולם, י"ח במספר [בראשית רבתי על חיי שרה], עם ארבע האימהות, ועם אם משה ואחותו, ועם דבורה השופטת וחולדה הנביאה וצללפונית אימו של שמשון, ועם המלכות לבית דוד מיכל, ואביגיל ובת שבע, ועם יעל שהיכתה את סיסרא, ועם המלכה אסתר שהושיעה את ישראל, וצדקת בשיעור קומה מעל קומת כל הנשים הצדקניות שהעולם מתברך בהן, לא תזכה שייכתב עליה ועל מעשיה ספר, רק מפני שנכנסה בחייה לגן עדן ולא מתה מיתת כל אדם מעולם?...

אישה מופלאה

ועוד, חביבה סרח בת אשר על כל חכמי ישראל בכל הדורות ועם שלא נכתב עליה ספר שלם, עדויות רבות העידו לזכותה, ומעשים הרבה שעשתה מנויים עליה בכתובים, ומעריציה שדומה עליהם כי נמנו להופכה לאגדה על פועלה מכובדים ורמי מעלה ומצטופפים זה אצל זה בשמם, ואם כל אלה ייעשה לה - ספר לא ייעשה לה?...

האישה המופלאה הזאת קנתה את עולם הנצח שלה בימי יעקב אבינו. כאשר הלכו בניו כולם למסע השבר למצרים וגם בנימין עימהם, נשארה היא לבדה לסעוד את סבה ולהאיר את חשכת בדידותו. כשהאחים שבו, לאחר שאחיהם הנעלם התוודע עליהם ושמעו אותו נדהמים אומר בפיו, "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי...?" [בראשית מ"ה, ג'], רצה סרח לקדם פניהם בכברת דרכם האחרונה ושמעה אותם מדברים נכבדות ביוסף, מיד רצה אל אוהלי יעקב והקדימה לבוא שם לפני האחים והתפרצה ואמרה: "עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" [שם, כ"ו].

הבשורה הזאת באזני יעקב, שהיה כמת החי באבלו רב-השנים על טריפת בנו, ורוח הקודש סרה ממנו שאין רוח הקודש יכולה לדור בליבו של אדם מדוכא, החייתה אותו באחת כאמור בכתוב: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" [שם, כ"ז] ועל כך גמל לה: "ואמר לה, כן תחיי! ומברכתו של צדיק עדיין היא חיה, ככתוב בסדר עולם 'סרח בת אשר חיה לעולם'" [אוצר "הדר זקנים" מבעלי התוספות, שם].

זאת אמת לאמיתה כפי שלמדים מן הפסוק, "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר", אם הגידו - למה לאמור, אלא שהם, האחים הגידו, ביניהם, והיא, סרח בת אשר, אמרה לסבה. הוא ברך אותה בחיי עולם ובנוסף, מנה אותה בשבעים הנפש שירדו עימו מצרימה [בראשית רבא פצ"ד] ועשה אותה במניין זה לאחת ממייסדי האומה. על כל אלה לבד ראוי לכתוב על האישה המופלאה הזאת ספר. ולא נכתב.

חכמה על במות

כל יורדי מצרים מתו, והיא לא מתה ובימיו של משה יצאה עימו ממצרים. על כל שחוותה בימי עושרם של יהודים בארץ גושן ובימי עוניים כשהרעו עימהם מצרים, ועל חרות יוצאי מצרים לאחר מניין רד"ו שנים ועל מה שחוותה כאשר יצתה בחצות למדבר שבין היאור לבין ים סוף, ועל ששרה עם מרים "כי גאה גאה", ראוי היה לכתוב עליה, על אוצרת הזיכרון, החיה כדי לזכור, עוד ועוד ספר. ולא נכתב.

היא חצתה את הירדן עם יהושע, שרדה את כל השופטים, מעתניאל בן קנז למטה יהודה ועד לשמשון בן מנוח למטה דן, את שמואל, את נעמי, את בועז ואת רות המואבייה, רואה ואינה נראית, נוכחת ואינה מוכיחה, עד שבימי דוד היא עולה שוב על במות ישראל בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה הנצורה כאישה החכמה המונעת בדברי טעם הנשענים על סמכותה המוסרית מיואב "לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל" [שמואל ב', כ', י"ט] מפני שהמורד במלכות שבע בן בכרי נמלט אליה ויושב בה.

"אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל" [שם] היא אומרת על עצמה בהציגה עצמה, אישה זקנה, בפני שר הצבא הצעיר. "אני מבני העיר ששלמים ונאמנים לישראל ולמלך" [רש"י, שם], ושר הצבא שחרבו כבר שלופה וקשתו כבר דרוכה ורוחו כבר בוערת לאבד עיר על יושביה מפני שישוב בה מורד אחד, נסוג מפניה ואומר: "חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית" [שם, כ'].

רבנו דוד קמחי, הרד"ק, ספוג התפעלות למקרא הדברים האלה. זקנה זאת, בת מאות בשנים, היאך היא מעורבת כל כך, צנועה אך אינה נרתעת לקרוא לעצמה "שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל" - תואר שהפך לציון כבוד לגדולי תלמידי החכמים ולנגידי עם ישראל בכל הדורות עד לימינו, מאין לה שנותיה, נשמתה הרעננה הלוחמת, רוממות רוחה? אפשר לתמוה, אך אי-אפשר להכחיש עובדות. סרח בת אשר היא סרח בת אשר, מימים ימימה עד לאותם ימים, עד לימינו, וספר לא נכתב עוד עליה?

בעבר, בהווה ובעתיד

נשוב ל"אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל". נראה כי רש"י מפרש מה שיואב הבין, הכרזת נאמנות למלך ושבועה להגן על שלומו. לא יותר. ספק אם שר הצבא יכול היה לשמוע בדברים האלה הד לדברי ימי יציאת מצרים הרחוקים ולפרשייה עלומה ומופלאה שרק סרח בת אשר חייתה לזכור אותה. אבל חכמינו זיכרונם לברכה, שמעו את משק כנפי העבר בהצהרת האמונים הזאת והבינו כי אי-אפשר לדרוש אותה רק כפשוטה. "אני השלמתי נאמן לנאמן, על-ידי נגלה ארונו של יוסף למשה, אני הגדתי ליעקב כי יוסף חי", אומר רש"י בהסתמכו על המדרש.

עניין "אני הגדתי ליעקב כי יוסף חי" כבר הבהרנו. מה משמע "אני השלמתי נאמן לנאמן, על-ידי נגלה ארונו של יוסף למשה" שאומר רש"י? "נאמן" הוא משה, "לנאמן" הוא יוסף, ומעשה שהיה כן היה על-פי מה שלמדנו במסכת סוטה דף י"ג, עמוד א', ובמדרשים נוספים הרבה: ערב יציאת מצרים, כשכל העם כולו היה עסוק בביזת מצרים ולא היה צריך לא למשה ולא להנהגתו, פינה משה עצמו לעסוק בקיום השבועה שהשביע יוסף את אחיו שישביעו בה את בניהם אחריהם: "הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" [שמות י"ג, י"ט].

יוסף נקבר שנים הרבה לפני כן. "ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף, יוסף, הגיע העת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך - מוטב, אם לאו - הרי אנו מנוקין משבועתך, מיד צף ארונו של יוסף" [שם].

הזיכרון היהודי חלוק. יש אומרים כי משה הלך אצל סרח בת אשר ויש זוכרים כי היא הלכה אצלו. מי שאומר כי משה, שלא הכיר בימיו לא את יעקב ולא את בניו ולא את יוסף, ולא היה נוכח במעמד השבועה, ראה את עצמו ואת כל בני עמו מחויב לקיים אותה מפני, שכדברי רבי מאיר, "מצווה לקיים דברי המת" [תענית כ"א, א']. אדם יורש שבועה. הוא בן-חורין כביכול להפר אותה. הוא לא יכול, הוא לא בן-חורין, לבטלה. משה ראה עצמו מושבע על-ידי משביעיו להביא לקבר ארץ ישראל את בני יעקב כולם, ובארון של יוסף אסף גם עצמות אחיו [הדר זקנים, שמות, פרק י"ג].

קברי אבות בארץ קונים שביתת בנים בארץ. דור אחרי דור. השבועה אינה אישית. היא טרנס-אישית. מי שאומר כי סרח בת אשר היא שהלכה אצל משה להזכיר לו כי הוא מושבע על-ידי אחי אביה להביא עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, רואה בה בסרח בת אשר, שהחייתה את רוח סבה יעקב באומרה "עוֹד יוֹסֵף חַי", את האישה הדומה לגשר המונח בין גדה לגדה, שחייה מונחים על העבר וחייה מונחים על העתיד והיא כמו נוצרה לחבר כל מי שסכנת ניתוק מאיימת עליו בעטיו של הזמן המשכיח הכל ממי שאינו חי אלא את זמנו שלו. סרח בת אשר היא האישה של הזמן של כולנו, שהיינו, שאנו הווים, שאנו נהיה, ולכך לא טעמה טעם מיתה מעולם.

הייכתב הספר?

לא קל לצאת עם ארונות מתינו מחוצה לארץ. הם כבדים מעופרת. הם אינם עולים מאליהם. הם צריכים לשבועה המחייבת את נשבעיה להשביע את בניהם אחריהם, כי המתים, אחרי דור או שניים, מי יזכור מקום מנוחתם אם לא השביעוהו המושבעים...? לשם עניין זה בלבד ראוי לכתוב ספרה של סרח בת אשר, בין אם בא משה אצלה כי היא הזיכרון החי תמיד בממש, בנמשל מתמיד, לא במשל, בין אם היא באה אצלו כי היא הושבעה והיא משביעה, כי היא זוכרת והיא מזכירה, כי היא הייתה והיא הווה.

ארונו של יוסף השתחרר באורח פלאי מכובד עופרתו ועלה מעצמו מן המים. היה בו כוח להשתוקק להיות מובל לארץ ישראל. העבירוהו את ים סוף, הניחו אותו למרגלות הר סיני, וכשניתנו לוחות והונחו בארון - הלכו שני הארונות בראש מחנה ישראל. מסופר כי מי שראה את ישראל בכך תמה ושאל מה לארון של מתים שהוא הולך בצמד לארון של תורת חיים, וענה להם מי שענה "קיים זה מה שכתוב בזה, ומה היה בארון עשרת הדברות, ויוסף קיים את כולם עד שלא ניתנו מסיני" [תנחומא פרשת נשא, ל"ד].

קברי אבות בארץ קונים שביתת בנים בארץ מכוח עשרת הדברים שחייבו אבות כבנים בכל הזמנים. הזכות אינה היסטורית בעלמא. היסטורית בעלמא אינה קונה. הזכות היא הלוחות. קיום מה שכתוב בהן, בתיבות וברוח התיבות, הוא מה שקונה. לולי סרח בת אשר, היכן היה טמון ארונו של "זה שקיים מה שכתוב בזה", עד לעצם היום הזה, ואם לא היא עד היכן הייתה העופרת מטביעה את הזכות ביוון המצולה... לא ייכתב עליה ספר...? בעיתו ייכתב.