מדינת ישראל מתעללת בניצולי השואה

באוקטובר 1953 חתמה ממשלת ישראל על הסכם השילומים הבעייתי עם ממשלת בון. קדמה לחתימה התרוצצות ממושכת של עסקנים יהודיים לחוצים ופוליטיקאים גרמנים משופשפים, אשר בסופה הצליחו "להשיג דיל" יפה לגרמנים, בתמורה זעומה ליהודים.

כנגד תשלום לא ממש פרופורציוני של שלושה מיליארד מרקים גרמניים, חלקם בסחורות וחלקם בתשלומי כסף שנפרסו על-פני מספר שנים, קיבלה גרמניה את מירוק חטאיה כלפי העולם כולו.

ברגע האחרון עמד הקנצלר אדנאואר על תוספת נספח, כאותו סוחר סוסים בשוק המצליח לנער מכיסי הקונה עוד מספר שטרות - ובנספח זה התחייבה ממשלת ישראל, כי ניצולי השואה שהיו בארץ בעת חתימת ההסכם, יהיו מנועים מלהגיש תביעה ישירה כנגד גרמניה בגין בעיות בריאות שנגרמו להם בשואה או עקב השואה.

בלחץ פוליטי לא קטן יישמה הכנסת את תוצאות ההסכם הזה ביחס לניצולי השואה שחיו בישראל באוקטובר 1953, וגם זאת באיחור של כארבע שנים. "חוק נכי רדיפות הנאצים" משנת 1957 העניק למי שנמצא נכה כתוצאה מרדיפות הנאצים גימלת נכות בשווי של 100 ל"י לחודש לנכות מלאה (לירה אחת לכל אחוז נכות). ניצולי השואה שהגיעו לאחר מכן ארצה, שפר עליהם מזלם, במובן זה שהיו רשאים להגיש תביעות ישירות נגד הגרמנים, ועל כן חוק זה לא חל עליהם.

מפרוטוקולי הדיונים שהיו אז בכנסת עולה, כי אנשי האוצר ושר האוצר דאז, לוי אשכול, העריכו כי מדובר במספר בודד של אלפי תביעות. כאשר זרם התביעות הלך וגבר ומניין התביעות הגיע לעשרות אלפים, החל האוצר לנקוט במדיניות של הסתרה והתשה. לא ניתן פרסום מתאים לחוק הנ"ל. רבים כלל לא ידעו על קיומו, וגם אלה שידעו על קיומו לא ממש ידעו לדרוש את מלוא הזכויות המגיעות להם על-פי אותו חוק. במקביל הונהגה מדיניות של הרתעה וסחבת. ניצולי שואה שפנו לרשות המוסמכת להגשת תביעות זכו ביחס משפיל, מעליב, מזלזל ופוגע.

אלה שהרהיבו עוז להגיש בכל זאת תביעה, נאלצו לעבור מסלול יסורים של בדיקות רפואיות ואחרות, שתאמו את הוראות החוק הגרמני. וכאשר זכו סוף סוף להכרה כ"נכה" על-פי אותו חוק, הם היו שבורים מעצם תהליך התביעה. מצב זה התקיים עשרות שנים, עד אשר הוועדה לביקורת המדינה, הביאה לשני שינויים חשובים:

האחד - מנהל האגף לשיקום הנכים (אגף של משרד האוצר שהוא הרשות המוסמכת על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים) סיים את תפקידו. במקומו הוצב מנהל אחד בעל רגישות לנושא ויכולת טובה יותר לתקשר עם קהל ניצולי השואה; השני - פורסמה חוברת מקיפה של זכויות "נכה רדיפות הנאצים".

פרסום זה הפתיע ניצולי שואה רבים, בין שהגישו תביעות ובין שלא הגישו תביעות. לראשונה התברר להם, כי לצד הגימלה (שהלכה ונשחקה במשך השנים) יכולים היו אותם נכים להיות זכאים גם גם להטבות חשובות שונות (למשל, הנחות בארנונה עירונית, סיוע בשכר לימוד בלימודים גבוהים לילדיהם, הנחות במס קניה וכד'). גילוי פתאומי זה של זכויות התרחש כאשר מרבית ניצולי השואה מצויים בגילים מתקדמים (שבעים ומעלה).

מבחינתם מרביתם היכולת לממש את לימודי החינם לא היתה עוד רלוונטית. רבים מהם חולים במחלות שונות, אין הם שייכים עוד למעגל העבודה הסדירה, מצבם הנפשי הולך ומתערער (בייחוד על-רקע עברם) וקצבות הביטוח הלאומי אינן מספיקות אפילו לרכישת כל התרופות שהם זקוקים להן. על-רקע זה מתגבש לחץ ציבורי המביא למעשה לדחיית התאריך הסופי שהיה קבוע בחוק להשגת תביעות (ומאוחר יותר לביטול מוחלט של המועד, על-פי תיקון נוסף שהעברתי בכנסת).

בין כך לבין כך, עתרתי ביחד עם מספר ניצולי שואה לבג"צ, כנגד השחיקה ההולכת וגוברת בגימלת הנכה שלהם (בהשוואה לזכויות שמקבלים אותם נכים המקבלים קיצבה ישירה מהגרמנים). בג"צ הבחין בין שתי קבוצות נכים, אך קיבל בעיקרון את הטענה שיש לפצות את הנכים על שחיקת הגימלאות (בג"צ 5262/94). פסיקה עקרונית זו קיבלה פרשנות נוחה לאוצר (בהתבסס על הסכמה ללא הסמכה של מרכז ארגוני ניצולי השואה), ובמקום לפצות את הנפגעים מהשחיקה, הוא העניק לכולם תוספת של 24% (אשר בתנאי האינפלציה באותה עת היו שווים לכ-14% בלבד).

ניצולי שואה רבים נשחקו והותשו לא הגישו תביעות פרטניות עד היום. לא נשאר בם עוד הכח לנהל מאבקים משפטיים, יהיו אלה צודקים ככל שיהיו.

עוד אני מטפל בנושא השוואת הזכויות של ניצולי השואה, ועל שולחני הצטברו מכתבים של ניצולי שואה ש"התגלו" על-ידי האוצר כבלתי ראויים לגימלה. מדובר בקבוצת ניצולים ששהו על אדמת גרמניה ביום 1.1.1947, ואשר בקונסטלציה מסויימת עשויים היו להיות זכאים לגימלה ישירה מהגרמנים. מדובר בעיקר בעקורים ובעוברי אורח ששהו במקרה באותו מועד על אדמת גרמניה. רבים מהם פנו לעזרת בית המשפט, אשר בחר לקבל את פרשנות משרד האוצר ודחה את תביעותיהם.

פניות אין ספור אל שר האוצר הניבו הסכמה מסויימת. עובדה זו הובאה על-ידי אנשי האוצר בפני בתי המשפט שדנו בערעוריהם שלך ניצולי השואה האלה, ודיונים אלה עוכבו עד להכרעה של שר האוצר.

עד לקבלת החוק המתוקן, שלחה הלישכה לשיקום נכים הודעות לכל אנשי 1.1.47 כי ממתינים לתיקון בחוק וכי עם קבלת התיקון יוענקו להם זכויות רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה. כל הממתינים האלה עברו כבר את הבדיקות הרפואיות והסיבה היחידה לדחיית תביעתם היתה נוכחותם על אדמת גרמניה ביום 1.1.1947.

דא עקא, שהחוק המתוקן ביוזמת האוצר העניק זכויות רק משנת 2001, ולכן כל הממתינים בסבלנות לזכויות רטרואקטיביות זכו לסטירת לחי מצלצלת מהאוצר. וכאילו בכך לא היה די, זמן קצר לאחר מכן בוטל גם התיקון הזה לחוק, בטענה שמדובר בחקיקה "פופוליסטית" העולה למדינה כסף רב מדי. אני מבקש להדגיש כי החוק עבר בהסכמה עם אנשי האוצר לאחר דיונים ממושכים ומפורטים. אך כאמור, עובדה זו לא מנעה את ביטול החוק בהינף קולמוס בטענה הבלתי נכונה שמדובר בחוק פופוליסטי.

לא יכולתי להשלים עם ביטול החוק ופניתי אל ראש הממשלה כדי להעמידו על חומרת מעשה הביטול הזה. בדין ודברים שהיו בפני ראש הממשלה, טענו אנשי האוצר כי צפויים להם עקב התיקון בחוק עוד כ-15,000 תביעות בעלות של מאות מיליוני שקלים בשנה, בעוד שאנו טענו שמדובר בלא יותר מ-5,000 תביעות ובעלות של כ 60 מיליון ש"ח בשנה. ראש הממשלה הנחה את האוצר לקבל את התיקון לחוק אבל בנוסח מצומצם יותר, אשר יעניק לניצולי השואה בקטגוריה של 1.1.47 זכויות מצומצמות.

לא היה לי ספק בנכונות הנתונים שהצגתי בפני שר האוצר. ואכן, בשנה האחרונה לא הוגשו יותר מ-3,000 תביעות על-פי החוק החדש. אנשי האוצר ששאפו להצדיק את התנגדותם חסרת הפשר לתיקון בחוק, החלו "לחפש" תובעים שיתאימו לחוק החדש גם אם תבעו על-פי החוק הישן. את אלה שהגישו תביעות על-פי החוק החדש, עיכבו וטרטרו בטענה שיש עומס עבודה.

במסע החיפושים הזה הם פסלו כל מי שנחשד בשהות על אדמת גרמניה ביום הקובע (אפילו לא היו לכך הוכחות), וכן החלו לבדוק מחדש תביעות שהם עצמם אישרו בשנים קודמות ואשר קיים חשש שמא הנכה שהה על אדמת גרמניה ביום 1.1.1947 כדי לפגוע בזכויותיו ולהעבירו למסגרת החוק החדש במעניק זכויות מצומצמות יותר. על מעשים כאלה נאמר כבר "כשר אבל מסריח".

לא זאת אף זאת: הסיבה היחידה שבגללה עוכב הטיפול בתביעות של אנשי 1.1.47, היתה הטענה שהם שהו על אדמת גרמניה ביום 1.1.47. היה ברור לכל, שעם קבלת החוק, יוסר המכשול היחיד בפני התביעות ואפשר יהיה להעניק לתובעים את זכויותיהם על-פי החוק (המתוקן). והנה מתברר לנו, שהלשכה לשיקום נכים מחייבת למעשה הגשת תביעות חדשות. בודקת את התביעות החדשות כאילו לא היו דברים מעולם (בעוד שלמעשה לא היה כל צורך בבדיקה נוספת).

זהו מצב בלתי נסבל, מקפח, לא הוגן ואולי אפילו מרושע. וכאילו לא די בעינוי האישי שעל התובע לעבור, הרי שהבדיקה המחודשת הזאת משמשת עילה לאנשי האוצר לטעון שיש "עומס" ולכן ההתייחסות לתביעות אורכת כשנתיים (!).

כאמור, אין לטענת ה"עומס" כל ביסוס. בעוד שהאוצר "חזה" 15,000 תביעות, הרי שעד סוף שנת 2001 הוגשו פחות מ-3,000, וגם באלה לא הושלם הטיפול. הגיע הזמן להפסיק את ההתעללות הזאת בניצולי השואה. בעבר לא היתה הקפדה של האוצר על 1.1.47, ומן הדין היה להעניק לכל ניצולי השואה שהיו בגרמניה גם ב-1.1.47 את אותן הזכויות כמו לנכי רדיפות הנאצים האחרים - ולו מחמת טענת האפליה.

משתוקן החוק, אפילו באופן מוגבל, אין זה ראוי לנבור בתיקי העבר ולפעור פצעים חדשים. המנגנון הממשלתי יכול למצוא מקורות חסכון אחרים ולאו דווקא בקרב האוכלוסיה המוכה של ניצולי השואה.

מדינת ישראל קיבלה מהגרמנים את הכסף לשם סיוע בקליטת ניצולי השואה, ובעצם שללה את הזכויות האישיות של הניצולים האלה מבלי שאיש הסמיך אותה לכך. אפשר לומר שהיא "הלאימה" את זכויותיהם. חוק נכי רדיפות הנאצים מהווה רק פיצוי חלקי על שלילת זכות זו.

שנים נהגה המדינה סחבת, התעללה בזכאים והם, מטבע הדברים, הזדקנו ורובם הלכו לעולמם, כשהמדינה נהנית בינתיים מהכסף. עכשו, כשנותרו מהם רק האחרונים, אלפים בודדים, מן הראוי שהמדינה תתקן את העוול הזה ותיתן להם את מעט הפרוטות, המגלמות את הזכות שהיתה שלהם מלכתחילה וכסף הנחוץ להם בכדי לסיים את חייהם במעט כבוד אנושי והגינות.