אשרי האדם הדר כל חייו בבטחה במקומו. קברי אבותיו כרויים סמוך ומעניקים לו את חסד השייכות לתמולו. אחיו ואחיותיו יוצאים ובאים אצלו ולוקטים עימו את רגעי ילדותם ומתענגים יחדיו על חמדת זיכרונותיהם. בניו ובנותיו, שתילי זיתים שניטעו בשניים, בהוא והיא אוהבים, מסבים סביב שלחנו וטווים לעיניו את מחרם שהוא גם מחר שלו. הרחוק ממנו אינו רחוק מאופקו, והקרוב אליו אינו קרוב מאילנו. השבילים בהם הוא הולך נהירים לו, ולבית שבנה - אין פולש. הוא שומע את לשון סביבותיו ואת קול הפלגים בנופו ויודע מה שחה הרוח בבוסתניו ומה היא זועמת בערבותיו ומתוך לילות תמולו הוא מושל במה שילד יום ובאשר שם ילך משם ישוב כמי שלא עזב מעולם. ברכה היא.
רק הנודד, ונודדים יש מימות היות אדם על הארץ ובהמון כהיום הזה שהעולם מרווח לדייריו במקום אחד ונותן להם שלום, ואינו מעניק אפילו לחם צר ומים לחץ ולא בגד ללבוש ולא רפואה למכה במקום אחר בו חרב שלופה היא שרביט המלוכה, רק הנודד יודע. "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ" [משלי כ"ז, ח']. היא נודדת מקינה גם אחרי ימים רבים יום-יום, כי אין בעולם מה שישווה לקן, מה שישכיח אותו, מה שיאיין כל שנחווה בו. נדידה מקן אינה התרחשות חד-פעמית. היא הוויה נמשכת, מתמדת, ספוגה בישות ונוכחת תמיד.
משורר התהלים גם הוא זוכר את נדודיו משל הם נדודי ציפור. "דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת. שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" [תהלים ק"ב, ז'-ח']. המטאפורות מתחלפות על-פי חילופי הזרויות של הנדודים. יש שראו בי, אומר דוד, עוף קללות הנולד בלילות, אם קְאַת אם כוֹס חֳרָבוֹת הדואה ממדבר ומגיח לערים לגנוב בהם טרף בחושך, וכילו בי את פחדיהם, ויש שנעלו בפניי כל מבוא אף על-פי ששקדתי להוכיחם כי כמוני כמותם, כי שונותי אינה איום ואחרותי אינה עוינת, אבל..."וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג", לא צפור
בודדת ככל צפור במקרא, לא משל, אלא צפור
בודד, כולה נמשל, אדם, ש'בודד' בו חורז ל'נודד'.
אשרי אדם הדר בבטחה במקומו ויודע את נפש האחר שנדד ממקומו. לא קל לדעת אם לא נתנסה.
אבל לא מפני שנתנסה הוא צריך לדעת. הוא צריך לדעת מכל מקום. הנודד הוא זר. אין לו אח וגואל. אין שפה בפיו. אין עורמות המקום לטוב ולמיטב ידועות לו. הוא פגיע, חרד וער לפגיעותו. לנוכל נוח להתנכל לו, לעושק להונותו ודיינים - גם דייני צדק ומשפט - אפילו אינם יודעים כי הרעו לו כי הוא נרתע מעמוד על זכויותיו שמא תיגלה ערוות חולשתו ברבים וירעו עימו שבעתיים. הוא מוסיף על כן זרות לזרותו והדורס דורסו, והירא מתרחק ממנו, וליבו כמו אומר לו שהזרות אינה ניסיון אלא עוון, לא מכה אלא מחלה, שזה נוטל ממנו כל שהוא יכול וזה אינו מעניק לו כל שצריך אדם להעניק לעמיתו, והוא, הזר, בכלל.
"תנו רבנן: המאנה את הגר עובר בשלושה לאוין... 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה' [שמות כ"ב, כ'], לאו אחד, 'וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ' [ויקרא י"ט, ל"ג] לאו שני, 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם' [ויקרא כ"ה, י"ז], וגר בכלל עמיתו הוא" [בבא מציעא נ"ט, ב']. לא רק שלושה לאווין אלא ארבעים ושש אזהרות ואיסורים נמנים בתורה המתריעים מפני אונאה והונאת הגר. רש"י, בפירושו על הפסוק "וְגֵר לֹא תוֹנֶה", פוסק כי "כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם", ועל כן על כל אדם שלא נולד באותה מדינה, לא רק על נוכרי שהתגייר, על כל זר - מזהירה התורה מפני ניצולו, מפני הדרתו, הרחקתו, רמיסת זכויותיו, פגיעה ב
כבודו, ועוד.
יותר משזה מוכיח
שהזר-הגר הוא פגיע להיפגע, זה מוכיח כי
האזרח בן המקום פגיע לפגוע, לעבור על עינוי הזר, אם מתוך פחד מפני הזר, אם מתוך תחושת עליונות בלתי סבירה אך שתלטנית של הרבים על המיעוט, או של יהירים המחזיקים עצמם כנבחרים ואת זולתם כפחותים, כפי שהעיר ולימד בסמכות רבנית מופלגת רבי משה בן עטר (1696 מרוקו-1743 ירושלים) בפירושו 'אור החיים', ואמר שיש סוברים בניגוד לדת כי מאחר ש"נשמות בני ישראל הם שורש הקדושה... כל זולתם הם חלק רע, לא יקפידו בזלזול אדם שאינו מהם ובאונאתו לצד שיחשבוהו שפחות הוא מהדרגות הקדושה, ומזה יולד ענפי האונאה. לזה צווה עליהם לבל יונום ולא ילחצום... לבל תונהו, שאין לך לומר שהוא בחינת שורש הרע".
הבחירה אינה מעניקה זכויות יתר. היא מרחיבה את קשת התביעות הערכיות מן הנבחר, ואוי למי שמחזיק טובה לעצמו על שנבחר להגדיל תורה ולהאדיר ולקדש שם בוראו ובורא כל האדם.
מי שמדמה לנפשו כי עם כלכלת הפערים חסרי הבושה בין אוכלוסיות רווחה לאוכלוסיות מצוקה, ועם התפתחותן המואצת של טכנולוגיות המידע והתקשור המעבירות בזמן אמת מידע ממחוזות היש החומרי והחופש המתממש למחוזות האין הכלואים בתוך חומות העוני וההווה שאין אחריו מחר, ועם התפתחות התעבורה הבין-ארצית והבין-יבשתית - הייתה נדידת הזרים לאיום על אזרחים שזכו לחיות בבטחה במקומם - קורא במקרא, וקורא בתלמוד וקורא בכתבי חכמי ישראל שהונאת ואונאת הגר-הזר הייתה איום אוניברסלי על מוסריותו של האדם בכל הדורות ממצרים עד הנה.
החזרה הנשנית כמעט באותה לשון "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" אינה חזרה האומרת כי מפני שהיית זר במצרים אתה צריך לחמול על הזרים שבקרבך יותר מכל אדם. זה הבל. האזהרה לא להפלות אדם ולא לדכא אדם נובעת מחובת כבוד האדם, והיא חלה על כל אדם יהא ניסיונו האישי אשר יהיה. כנגד מי שרואה בעני את האשם בעוניו, בחלש את האחראי לחולשתו, בזר את הפולש לחלקתו, בעבד יצור נקלה ובעל מום - אומרת התורה "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם - אם הוניתו,(את הגר), אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך" (רש"י שם). תמול במצרים היום בן-חורין יכול על נקלה להתהפך ובן-חורין של היום עלול להיות עבד במין ממיני מצרים מחר. אם עבדות היא מום, היא מום האורב לכל אדם ואין הגנה מוסרית על מי שמנצל עדיפותו היום להונות את מחוסר הישע היום.
במאה התשע-עשרה כתב הרב שמשון רפאל הירש (1888-1808) את פירושו על התורה בו נושבת רוחה של תנועת "תורה עם דרך ארץ" שהוא היה ממניחי יסודותיה. הוא ראה בחינוך לדבקות במצוות התורה על-פי הערכים האוניברסליים המוכמנים בהם, אידיאל אישי לגיבוש אישיותו המוסרית של הפרט ולאומי לגיבוש עקרונות המוסר על פיהם תיכון מדינה. יהודים לא היו בשלטון באירופה בה פעל ולא בשום מקום אחר בעולם, אבל שמשון רפאל הירש הבין כי האישי והלאומי קשורים אלה באלה במעין חוק כלים שלובים ואף על-פי שאין ליהודים מדינה, עליהם לדון בתבניתה הערכית כאילו הם מושלים בה ונושאים בה באחריות למדיניותה החברתית.
על הפסוק בשמות כ"ג, ט', "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", הוא כותב: "כל אסונכם במצרים היה זה, שהייתם 'גרים' שם, ובתור שכאלה לא הייתם זכאים, לפי השקפת העמים, לאדמה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל העולה על רוחם. הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטלו עליכם. על כן
הישמרו לכם - זה לשון האזהרה - פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם - הוא שורש כל תועבת מצרים".
הדברים ברורים אינכם חייבים ביחס הוגן לגר מפני שגם אתם הייתם גרים אלא מפני שממצרים אתם למדים מה המשמעות עד מה שלילת זכויות ואפליה מן האדם היום היא מגונה והרת סכנות למוסריותו של המפלה והמדכא. לכן "...קידשה התורה את שני היסודות החברתיים של המדינה בישראל: יסוד השוויון הגמור לפני החוק, ויסוד האהבה והחסד כלפי כל בני החברה הנזקקים לעזרה" [שם].
רבי שמשון רפאל הירש ניצב בדורו מול ההתגבשות של מדינות הלאום באירופה ומתפלל כי הבריות המתבוננות בהיערכות המדינית החדשה יבחנו אותה על-פי העקרונות שקבעה התורה לגבי כל מדינה ומדינה בעולם ו"בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ",ובראש ובראשונה לגבי מדינה יהודית. "במבחן העיקרון הזה (השוויון הגמור לפני החוק, ויסוד האהבה והחסד כלפי כל בני החברה הנזקקים לעזרה) יעמוד בייחוד יחסה של המדינה היהודית אל הזרים. הללו ייהנו מכל הזכויות שהחוק מעניק לאזרח, ומיחס של אהבה וחסד. זה לעולם קנה מידה מהימן לרמת האנושיות וכיבוד החוק שבמדינה. על העיקרון הזה מושתתת סדרת חוקים (חברתיים)... והצד השווה שבכולם הוא, שלפי מהותם הפנימית הם מפרנסים את רוח השוויון והאנושיות שבאומה. החוקים האלה באים להחדיר אל לב בני האומה, שגם הם יראו את עצמם רק כגרים ותושבים בארץ ה' ועל אדמת ה', ולא יפריזו בחשיבות הרכוש החומרי - הפרזה שלעולם תיצור אי-שוויון חוקי ונוקשות ביחסי בני אדם. שמירת החוקים האלה תביא אותם לידי הערכה צודקת והחשבה יתרה של כל הצדדים הרוחניים והמוסריים, שהם עיקר הבחינה האנושית שבאדם, ובהם תלוי שוויון כל בני האדם לפני החוק ואהבת כל בני האדם זה לזה" [שם].
גדול הוא אסונו של הנודד מארצו מולדתו ומבית אביו אל ארץ נוכריה, אבל גדול גם אסונה של הארץ המתעלמת מבדידותו, מעוניו ומפגיעותו ומכבודו. היא מאבדת את האחיזה בתשתית סלע קיומה המוסרי. אם בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ונגאל, הרי בכל דור ודור חייב אדם שנגאל וחי ברווחת החומר והרוח לראות עצמו כאילו לא יצא ממצרים ועדיין הוא עבד, רמוס זכויות, ונדרש ממנו לקיים כלפי הזר הבא להצטופף בצילו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ..." [ויקרא י"ט, י"ח] מפני שהוא כמוך.
