ההתנגדות של הערבים להתיישבות היהודית בארץ ישראל הייתה בראשית דרכה כנה ועזה, אם כי מקורה כבר אז היה פחות עממי, אלא יזום מהחוגים השולטים בחברה הערבית ובדת המוסלמית. הם ראו ביהודים ניסיון קולוניאלי של האירופאים השנואים לתפוס יותר אחיזה במזרח התיכון. גם המאמץ לסלק את הישוב העברי בשנת 1948 נראה כן לחלוטין.
הדברים החלו להשתנות מאוחר יותר. כמובן, הרטוריקה של רודני ערב בעניין הזה מאד ברורה וחד-משמעית, כלומר בשפה הערבית בעד השמדת ישראל בכל תנאי ובשפה האנגלית בעד השלום בתמורה לשטחים, אך מעולם הרטוריקה של שליטים, שלא מוסרים לאיש דין וחשבון, אינה מגלה את הכוונות האמיתיות שלהם.
עבור רודני ערב השלום עם ישראל מסוכן לעצם קיום המשטר, אך גם בחיסול ישראל אין להם תועלת. היא היריב הנוח ביותר, שהם יכלו לאחל לעצמם, בלעדיה הם יצטרכו להילחם זה נגד זה בתנאים קשים בהרבה, כמו שהרודנים יודעים להילחם... מוכרחים להבין את הכוחות הבונים את הרודנות כדי להבין את האינטריגה המגה-מקיאווליסטית המבריקה של המזרח התיכון.
האירופאים עזבו את מזרח התיכון, לפחות באופן רשמי. הרעיונות האירופיים החדשים של חופש דעה, ממשלה נבחרת ושיוויון בפני החוק לא נשארו אחריהם על הרציף. נשארו העריצים המקומיים, שדרכם המשיכו לשלוט השליטים הזרים, הם הפכו את כל סיפור השחרור מהעול הקולוניאלי לאחד הבלופים הגדולים בהיסטוריה, לתועלת הכלכלית המרובה של כל הצדדים, למעט האוכלוסיה. הערבים לא פיתחו מסורת דמוקרטית משל עצמם ומצאו את עצמם תקועים עם המשטרים דגם ימי הביניים. במקום השליטים האנגליים והצרפתיים, זכו כל תושביו הערבים של המזרח התיכון לקבל רודנים צמאי דם, שלטון וכסף מהתוצרת המקומית. הדבר מילא את לבבותיהם בגאווה לאומית, שהשליטים ידעו לתעל לכיוונים הרצויים להם.
בורות ההמון, הגאווה הלאומית, השנאה לאויב החיצוני וההערצה למנהיג מגן העם - אלה המרכיבים ההכרחיים, השזורים זה בזה של עמוד התווך האחד המחזיק את השלטון. כך בספריו של ג'ורג' אורוול, כך בכל מדינות הרודנות.
כדי לקיים את המרכיבים האלה, על הרודן להמציא ולתת להמונים מטרה. היא חייבת להיות מנוסחת בסיסמה קצרה, ברורה וקליטה עבור השכל הלא-מפותח של האנשים, שהשכלה נאותה ופיתוח הרגלים דמוקרטיים נשללו מהם. היא צריכה לעורר בדמיונם את חזונו של המנהיג הדוהר על סוס לבן עם חרב שלופה אלי גדול הניצחונות. היא צריכה להעניק תחושה של שליחות היסטורית מהולה בלהט דתי ולעורר גאווה.
המטרה "לזרוק את היהודים לים" היתה בעלת התאמה מושלמת לכל הדרישות. העם "הפלשתיני" החל לקבל רטרואקטיבית שורשים עמוקים, שלא היו לו קודם לכן, היסטוריה חדשה ולאומיות מתפתחת.
ללא רודני ערב והתמיכה בהם על-ידי מדינות הגוש הסובייטי, "הבעיה הפלשתינית" לא הייתה קיימת לאורך הדורות. האנשים האלה, רובם מהגרים ובני מהגרים ממדינות ערב שונות היו יכולים להיקלט במדינות מוצאם ולקבל בחזרה את האזרחות והלאומיות שלהם ולהשתקם במהרה, אבל אז לשליטי ערב לא היה הפצע המוגלתי הזה, שהוא כל כך מועיל לעסקים.
יש מאין, תוך שנים מעטות, נוצר עם וירטואלי חדש, שהדבק המחזיק אותו יחד בפורמציה אתנית אחת היא המלחמה בישראל. זו הייתה ההמצאה הגאונית של המזרח התיכון, הבסיס הנרטיבי המוצק לפיתוח התשתית המיתולוגית למלחמת המזרח התיכון נגד היהודים.
כך נוצרה טרגדיה איומה של מיליוני בני-אדם, שאיבדו בכוח את הלאומיות והאזרחות שלהם ומאז ועד היום הם מוחזקים ערובה לשחיתויות הרודנים ובני-בריתם בישראל, אירופה, רוסיה ואמריקה.
אין עוד אוכלוסיה בעולם, שכל קיומה המיועד לה על-ידי אחרים, הוא חימום מצב המלחמה. זאת אוכלוסיה ללא עבר, ללא הווה וללא עתיד, הנתונה לשטיפת מוח אכזרית, גורלה אינו מעניין איש, היא נתונה לחסדיהם של אויביה הגדולים בפועל: שליטי המדינות והמשת"פים הצבועים של הרודנים: אנשי "מחנה השלום".
קשה להאמין, ששליטי ערב ויתרו על כל היתרונות, שבשלום עם היהודים, לטובת הדאגה והסולידאריות עם "העם הפלשתיני הכבוש". השליטים האלה בעצמם רדו והרגו בהם הרבה יותר מאשר מדינת ישראל אי-פעם הייתה יכולה לרדות ולהרוג בהם. בכל הזמנים, המאבק של שליטי ערב נגד ישראל נע על שני פסים מקבילים: ההמונים לחמו למען "שיחרר פלשתין" וההנהגה נלחמה למען יותר כוח שלטוני וכסף. המאבק הזה יותר ויותר קיבל אופי של מלחמה תמידית, שאין לא סוף לא בכניעה, לא בניצחון ולא בברית שלום, במקרה הפחות גרוע, שביתת נשק ומלחמה קרה.
הולדתן של "תוכניות השלום" על בסיס עקרונות "שטחים-תמורת-שלום" ניתן לציין כנראה בשנת 1922, עת ניסתה הממלכה הבריטית לקבל שלום על-ידי חלוקת הארץ המנדטורית. כדי לפייס את זעם הערבים בגין ההגירה היהודית לארץ-ישראל וכדי להוקיר אותם על שיתוף הפעולה נגד טורקיה במלחמת העולם הראשונה, חולקה הארץ המיועדת להקמת הבית הלאומי של היהודים ועל 72% ממנה הוקמה מדינה ערבית.
זאת ההיסטוריה המתומצתת של הקמת ממלכת עבר-הירדן. מאוחר יותר שונה שמה לירדן ללא "עבר", היא השתלבה יפה מאד במרחבים הגיאוגראפי והפוליטי ובחלוף הזמן נראה זה טבעי בעיני העולם ואיש אינו שואל איך זה צמחה לה לפתע באמצע המזרח התיכון מדינה ערבית בעלת שם עברי כה מובהק וחי בה עם ושמו "ירדנים". במזרח התיכון לא נהוג לתת מענה לשאלות הטורדות את מנוחת הרודנים ויש לשאלות אלה תאריך תפוגת תוקף, כשהעלאתן הופכת לחוסר נימוס.
אז, בימי וינסטון צ'ר'ציל, קיוו הבריטים לרצות את הערבים - הערבים שם, היהודים כאן, נהר הירדן באמצע ושלום בה למזרח התיכון. במקום השלום פרץ הטרור הערבי במאורעות, שכונו "המרד הערבי הגדול"; מאז תיאוריה "שטחים תמורת" מנתה שבעים שנות כשלון נוספות.
המלחמה במזרח התיכון מאופיינת במגוון רחב של תוכניות החלוקה, האמורות כביכול "ליישב את הסכסוך". בשנת 1937 הייתה זו ועדה בריטית בראשות הלורד פיל, אשר הציעה תוכנית חלוקה המשאירה למדינה היהודית שני טלאים מיקרוסקופיים. היהודים לא הסכימו כי לא קיבלו כמעט כלום, הערבים, שקיבלו כמעט הכול לא הסכימו לנוכחות יהודית כלשהי.
בשנת 1947 ארגון האו"ם המליט תוכנית חלוקה מגוחכת משלו, המזכירה פיצה משפחתית מחולקת למשולשים עקומים: חלק ליהודים וחלק לערבים ושלטון בינלאומי בירושלים. היהודים הסכימו, הערבים דחו. על-פי עדותו של עו"ד יהודי-אמריקאי אלן דרשוביץ, שלום-תמורתניק אף הוא, סטודנטים בעלי דעות ביקורתיות כלפי ישראל, שהוא הופיע בפניהם באוניברסיטאות בארה"ב, מעולם לא שמעו על התוכנית הזאת ולא הייתה ידועה להם העובדה, שהיהודים הסכימו לתוכנית החלוקה והערבים דחו אותה.
כמובן, רק עובדת ההסכמה היהודית לוותר על השטח מוסיפה להם נקודות בדעת קהל, אחרת מיד תעלה התמיהה שמא בן-אדם נשך כלב... השאלה של אמיתות הקשר בין השטח למלחמה לא נדונה גם על-ידי דרשוביץ, אלא הועלתה לדרגת חוק יסוד של החיים והסטודנטים עדיין לא אוהבים אותנו בגלל תאוותנו הבלתי מרוסנת למקרקעין. אלה המתאהבים בסיסמאות לא מתייאשים ממכשלה פחותת ערך בעיניהם, כמו כשלון חרוץ במבחן התוצאה. הניסיונות הבלתי נלאים ליישב את הבעיה באמצעות תרגילים גיאוגראפיים נמשכו. קודם כל הייתה ההמתנה להצעות שלום ישירות ממדינות ערב לאחר מלחמת ששת הימים, שזכתה לכינוי "מחכים לטלפון ממלך חוסיין".
בשנת 1979 היה הסכם השלום עם מצרים בתמורה לוויתור ישראלי על חצי-האי סיני. נכון לעכשיו, הוביל ההסכם למלחמה הקרה, שמנהלת מצרים נגד ישראל בתעמולה פנימית ובכל במה בינלאומית ומלחמה החמה, שמנהלת מצרים נגד ישראל באמצעות התמיכה בטרור "הפלשתיני" וגם ההכנות למלחמה גדולה יותר בעיצומן. ישראל מדברת עם המצרים בדחילו ורחימו ומתחננת לשמור על כל פרור של "שלום" איתה.
כמעט כל נשיא ושר חוץ של ארה"ב חולם להירשם בהיסטוריה כמי שהביא לשלום במזרח התיכון. לאחר שכל תוכניותיהם הקודמות, שנקראו על שמם (שר החוץ רוג'רס, הנשיא רייגן, הנשיא קלינטון כו') נכשלו ועובי שכבת האבק על דפיהן כעובי חגורת נפץ ממוצעת, פרסם הנישא בוש את התוכנית המעודכנת ביותר, היא "מפת הדרכים".
כולן נראות כרצף גרסאות של תוכנת מחשב, שהחברה היצרנית מחדשת אותה מדי שנה, ללא הצלחה להוציא לשוק גרסה עובדת ויציבה. כל גרסאות התוכנה "שלום במזרח התיכון" עד כה נושאות תקלה יסודית אחת: הן מתייחסות לשאלת הבעלות על שטחי יש"ע, רמת הגולן ומזרח ירושלים את המשמעות, שאין ולא הייתה לה: כאילו בשטחים האלה הסיבה למלחמה והמפתח לסיומה. לכולן הסיכוי לסיים את המלחמה פחות מהסיכוי לזכות לבד בפרס ראשון בלוטו עשרה שבועות ברציפות.
היום קשה לדבר על הדמוקרטיה הישראלית, בעידן תזוזתה לכיוון אורווליאני, אך לפחות עד היום, ישראל המפותחת ובעלת שלטון נבחר, הייתה תקועה להם כעצם בגרון בגלל החשש לחלחול הרעיונות הדמוקרטיים אל תוך החברה הערבית. לכן שליטי ערב עושים את הכול כדי למנוע מגע ישיר בין אזרחיהם לבין אזרחי ישראל. לכן החלום של "ההשתלבות במרחב" הוא חלום בלהות, כי רק לישראל הנשלטת בשיטות סוריות ומצריות יכולה (אולי!) להינתן האפשרות להשתלב במרחב הזה.
מצד שני, ישראל היא מתת השמיים, שק אגרוף תמידי, סיבה מצוינת למצב החירום הנחוץ להם בתוך החברה הערבית, הרגל התומכת בכיסאותיהם של כל השליטים מסביב. לכן אפילו הסכם השלום עם מצרים הביא לא יותר ממלחמה קרה. שלום חם עם ישראל יזיק לשלטונם, כך גם הניצחון המוחלט עליה.
ישראל נמצאת בצומת חשובה של נתיבי המסחר בנפט, נשק, סמים, אמביציות שלטוניות וכל מה שהשלטון מביא. מצב החרום, שהוא לחם חוקם של הרודנים תלוי במידה רבה בקיום מלחמת "שחרור פלשתין" - לא בהפסקתה בשום צורה, אף לא בדרך ניצחון! במזרח התיכון מעוניינים בקיום ישראל: קטנה, חבוטה ומושפלת, מגירה דם מדי יום, ישראל כזו, שהמלחמה בה לא תגבה מהם השקעה רבה מדי, אך תניב רווחים נאים.
שלום בין מדינה רודנית לבין מדינה בעלת שלטון נבחר אפשרי רק כאשר מדובר בזוגות כמו עירק (הקודמת) וצרפת או סעודיה וארה"ב: הרודן מחפש תומך ומגן והמדינה החופשית היא המעצמה המחפשת מענה לאינטרסים האסטרטגיים שלה והזדמנויות עסקיות לקונצרנים של נפט או בננות. הרודן מקבל כסף ומכוניות פאר ומלמד את עמו, שהמערב הוא השטן, בעלי המניות במערב מקבלים הרבה מאד כסף ומזלזלים בילידים המקומיים.
החלום של היחסים בין ישראל לבין העולם הערבי, על-פי המתכונת המשתקפת בתעמולת "מחנה השלום", כלומר השתלבות ישראל במרחב, אינם ניתנים למימוש, כל עוד העולם הערבי נשלט על-ידי אסדים ומובראכים ויהיה ניתן למימוש עם הדמוקרטיזציה בעולם הערבי, אינשאללה, בדור מן הדורות.
עם חתימת הסכם אוסלו וכניסת אש"ף לעזה ויריחו, הכריז אבי ההסכם שמעון פרס, כי בקרוב יקום בעזה "סינגפור מזרח תיכונית". רעיון מצוין, סינגפור זה פיתוח כלכלי, רמת החיים הגבוהה לאוכלוסיה, קשרים עם כל העולם, התיאבון לזכויות הפרט... רק זה היה חסר ליאסר ערפאת, אחמד יאסין וחוסני מובארכ!
במקום סינגפור, במהרה הייתה עזה לקאבול. יש המאשימים בכך ישוב יהודי קטן בשם נצרים הנמצא בקרבת המקום - תרוץ עלוב שבעלובים. סינגפור הייתה בולעת ומשלבת את נצרים בתוכה, היא לא קמה כי ערפאת ומובראכ דחו בבוז את הרעיון, שיצטרכו לעמוד לבחירות חופשיות ואמיתיות מדי ארבע שנים.
נכון להיום, מדינת ישראל, עם כל הבעיות הכלכליות הקשות שלה, היא מעצמה כלכלית ביחס לכל מדינה ערבית אחרת; כל השחיתות בצמרת, כל הפרות זכויות האדם, כל הפגמים הקשים במערכת אכיפת החוק והמשפט בישראל, הם בדיחה לעומת המתרחש בעולם הערבי הרודני. בסיכום הכללי, מדינת ישראל היא עדיין גן עדן עלי אדמות לעומת כל אחת מהמדינות הסובבות אותה.
מדינת ישראל קמה, כשמדינות ערב קיבלו עצמאות מאירופה. מאז ישראל דואגת לפיתוח הכלכלי שלה, בזכות חירויות הפרט הקיימות בה, ולו חלקית. הממשלות במדינות הערב, כדי לנער מעצמם את האחריות, מקטרות שהצלבנים האירופיים והציוניים לא נתנו להם להתפתח. השיטה הרודנית איננה יעילה כלכלית, היא איננה מסוגלת ואיננה מעוניינת לספק רמת חיים סבירה לאוכלוסיה. אם המוני הערבים יבינו את העובדות האלו, תהיה זו סכנה קיומית עבור השליטים.
בנוסף לכך, ישראל היא המדינה הראשונה במזרח התיכון, אשר מימשה או לפחות נתנה סיכוי למימוש בתחומה, של זכויות האזרח לערבים מן השורה, לא רק לאנשי שלטון. בכך היא סתמה את הגולל על הסיכוי ליחסים טובים עם המדינות השכנות.
ישראל הציעה פיתוח כלכלי לכלל אוכלוסיית הערב, חינוך, מחקר מדעי וחירויות הפרט - הרודנים השכנים דוחים אותה לא למרות אלא בגלל זה. הפיתוח הכלכלי וההשכלה לצעירים - אלה ההפררוגטיבות הבלעדיות של השליטים ומקורביהם, ייעודם של עמיהם להיות חיילים עניים, בורים, ממושמעים וכנועים. אסור להם לדעת, שהחיים בישראל טובים, שגם החיים של הערבים בישראל טובים משל הערבים בסוריה ומצרים.
החלפת שיטת הממשל בארצות ערב משיטת הפיכות הארמון לחופש המידע והמצפון ובחירות חופשיות הייתה מביאה למצב, בו השלום בין ישראל לאותן מדינות היה נכרת כדבר מובן מאליו, גם הפתרון לרמת הגולן ויש"ע היה נולד לידה טבעית וקלה לשביעות רצון של כולם. מהר מאד היה מסתבר, שלא האסלאם ולא הלאומנות הפאן-ערבית אינם עוד לרועץ.
בדיוק לזה מתנגד "מחנה השלום", הוא אינו חותר לחירויות הפרט אלא תומך ברודנים. שלום כתוצאה מדמוקרטיזציה רחבה במזרח התיכון היה חושף את הסיסמאות הנבובות מסוג "שלום תמורת זה וזה..." בכל עליבותן, שוחט את כל ציפורי הנפש והפרות הקדושות והגרוע מכל - מסגיר את השחיתויות של "הבחורים הטובים". לכן, כעת עתיד הדמוקרטיה בישראל לוט בערפל והדמוקרטיזציה במדינות הערב נראית רחוקה מאד.
