משנכנס אדר מרבים בשמחה

פעם חשבתי שבאתי לעולם הזה כדי לכתוב שירים, ספרים, שזה מה שיגדיר אותי, את מהותי. היום אני יודעת שזה לא נכון. באתי לעולם הזה כדי ללמוד לשמוח.

הכתיבה היא רק ערוץ שיוכל להעביר את אנרגית השמחה לאנשים אחרים, כדי שיוכלו גם הם לשמוח. לשמוח עם חייהם, להעריך אותם, להבין שהחיים הם באמת מתנה, שלא מובן מאליו שיש לנו מה לאכול ואיפה לגור, שיש לנו ידיים שעוזרות לנו ורגליים שמוליכות אותנו ועיניים שרואות ואוזניים ששומעות ופה שמדבר ואוכל ועוד כל-כך הרבה אוצרות גדולים וקטנים, שאנו מתהלכים איתם כאילו הכל מגיע לנו, כאילו הרווחנו את כל האוצרות האלה, כאילו מגיע לנו כל מה שיש לנו.

אז נכון, נולדנו כדי להיות מאושרים, נולדנו כדי לשמוח, אבל כדי להיות שמחים באמת, צריך לדעת להרוויח את השמחה. ואיך נרוויח אותה? זה בעצם פשוט מאוד, על-ידי הערכת כל מה שיש לנו. איך אני יכולה להיות עצובה אם יש לי כל-כך הרבה מתנות מהבורא שלקחתי אותן כמובן מאליו, והרשיתי לעצמי להיות עצובה?

אני מתבוננת בתמונות שלי מהילדות - ילדה עצובה, עצובה, אין בדל של חיוך על שפתיה. היא מתבוננת באמה שלה, שעצובה בגלל שהבית לא מספיק גדול. היא מתבוננת באבא שלה, שעצוב בגלל שהוא לא מרוויח מספיק כסף ושהוא לא מממש את עצמו, כמו שחשב. היא מתבוננת בסבתא שלה, שעצובה כל הזמן וכמעט לא יוצאת מהמיטה בגלל שרצחו את כל המשפחה שלה בליטא. כל-כך הרבה עצב מסביב.

המקום היחיד שהילדה הזו ראתה שמחה היה אם הצליחה לקום בבוקר בבוקר, כשהייתה בבית של הסבא והסבתא, ולראות את הסבא שלה מתפלל. כזו שמחה הייתה על פניו, שמחה שלא מהעולם הזה. וכזו דבקות בשמחה, כאילו כל חייו תלויים בה. ואני ראיתי ושתיתי בצמא את המראות האלה, את הקולות החרישיים של התפילה, כי הוא התפלל חרש, לא להעיר אף אחד, כי אף אחד לא התרשם מהתפילות האלה, שנראו לכולם לא במקום, אנכרוניסטיות, גלותיות. רק אני השתאיתי בסתר על עוצמת הרוח, על גדלות הנפש, על השתוקקות הנשמה, שזרמה דרכו ועברה אליי, ונתנה לי את הכוח להמשיך לחיות בעולם כל-כך עצוב.

המחשבה הזו עברה במוחי הבוקר, כאשר שוב ניסה העצב להזדחל אל נשמתי, אל גופי, אבל כלוחמת מיומנת לא נתתי לו, וניסיתי לראות את השורש של העצב הזה וזיהיתי שם טראומה מהילדות שחוזרת ועולה שוב ושוב למרות שאני עובדת עליה כל-כך הרבה זמן, וגם מחשבות על חוסר הערכה מצד הסובבים לי, חוסר הערכה של יצירתי, אבל ממש תוך כדי החפירה הזו ברגשותיי הבנתי, שכל אלה הן המחשבות של האגו, שמנסה להוריד את רמת האנרגיה שלי, להראות לי כל מה שנראה לא בסדר בחיים שלי, במקום שאשמח על כל המתנות שיש לי בחיי, ויש לי הרבה, ואדע להעריך אותן, ולא אתן למחשבות שווא כאלה להשפיע על כוח החיים הזורם בי. כי השמחה והאהבה הן כוח החיים שלנו. בלי זה אנו לא יכולים לחיות. כשהזרם הזה נפסק, האדם מת.

ולא בכדי עלתה המחשבה הזו במוחי הבוקר - בדיוק אז נזכרתי שהיום א' באדר. והרי כבר כולנו יודעים, משנכנס אדר מרבים בשמחה. אבל איזו שמחה? שמחת הדיסקוטקים עם הרעש הנורא? שמחת ההשתכרות מאלכוהול? איזו שמחה קיימת בכלל בחיים שלנו כאן ועכשיו, כשכל העיתונים מלאים בעיקר בזוועות, בתלונות, בהאשמות? על מה בדיוק אנחנו יכולים לשמוח?

אז כן, מצאתי בדיוק על מה לשמוח. קודם כל על זה שאני חיה והצלחתי להמשיך לחיות למרות כל הפיתויים לסיים את זה. זה לכשעצמו ניצחון אדיר. ועל כך שיש לי גוף שמחזיק את הנשמה שלי ומאפשר לה לעשות את התיקון שלה בעולם הזה. ושהגוף הזה בריא יחסית ויכול ללכת ולתפקד. שיש לי כישרון כתיבה ואני יכולה לשתף אחרים במחשבות שלי. שיש לי מה לאכול, איפה לגור, מה ללבוש, שיש לי משפחה שאוהבת אותי, שיש לי חברים, והרשימה עוד ארוכה אם רק ארצה. אני רק צריכה להתמקד במה שיש לי, לא לצורך גאווה, אלא לצורך השמחה. פשוט לשמוח עם מה שיש לי.

זה נשמע פשוט כל-כך. הרי שמענו את זה מיליון פעמים - איזה הוא עשיר, השמח בחלקו. אבל האם פשוט כל-כך ליישם את זה? האם פשוט כל-כך לקום בבוקר ולהחליט לשמוח היום, ויהי מה, ולא משנה מה קרה? גם אם יש מינוס בבנק [ויש,] גם אם החיים שלי לא נראים בדיוק כמו שרציתי, גם אם יש אנשים שמרגיזים אותי ולא מעריכים אותי, אני צריכה להרים את הראש ולומר לבורא תודה על כל מה שנתן לי. כן, מותר ורצוי לבקש עוד, כי נולדנו לקבל כאן הכל, אבל לא להתלונן על מה שיש, אלא רק להעריך מה שיש ולהודות עליו, כך נוכל לקבל הרבה הרבה יותר.

וכך יכולתי לקום מהמיטה ולרוץ לכתוב את זה, כדי שאוכל לזכור את זה ברגעים קשים וגם להעביר את זה לכל מי שרוצה וירצה לקרוא, כדי שיוכל גם הוא לשמוח עם חייו, שיוכל גם הוא להעריך כל מה שיש לו, ולהתמקד באמת במה שיש לו, ולא במה שאין לו. כי אז יוכל לראות כמה הרבה יש לו, למרות שלא שם לב לכך, כי לקח את זה כמובן מאליו והתמקד בעיקר במה שחסר לו.