"במשטרה דווקא אוהבים אותנו"

שעת לילה מאוחרת, סמטה צדדית בשכונה ד' בבאר שבע. שני סינים שגרים בבניין הסמוך ואני עומדים ומשוחחים. לפתע מגיחה ניידת משטרה ועוצרת בפתאומיות לידינו. לבי מחסיר פעימה ואני בתכונה רבה לאיזה תרגיל היעלמות זריז של הסינים מהמקום. אני כבר מחשב מה אומר לשוטרים שבטח יחקרו אותי.. אך לא דובים ולא יער. הסינים נשארים רגועים במקומם, לא נעים ולא זזים. אחד השוטרים, מדים והכל, יוצא מהניידת, מביט לעברינו וקורא "ערב טוב!". הסינים מיד עונים לו "ערב טוב, מה העניינים?" במבטא סיני כבד ובנונשלנטיות מפתיעה. השוטר הולך לדרכו.

אני שואל את סו ג'יאנמינג איך זה שהם לא מפחדים - בכל זאת שוהים בלתי-חוקיים, ועוד סינים, כך שאי אפשר לטעות. "השוטרים דווקא אוהבים אותנו", הוא אומר, "הם מאוד בסדר איתנו. הם יודעים שאנחנו הסינים אנשים טובים, לא עושים בלאגן, לא פושעים. הם תמיד מאוד נחמדים. אף פעם לא קרה ששוטר פה עשה למישהו מאתנו בעיות. רק משטרת ההגירה, אבל גם הם בסדר אתנו. הם רק חייבים לעצור אותנו, כי ככה שרון אמר להם. אין להם ברירה." לא רק המשטרה אוהבת אותם, גם המאבטחים בכניסה לקניונים "את כולם הם בודקים, אפילו יהודים, רק אותנו לא. אומרים לנו 'צ'יינה, תכנס' בלי לבדוק בכלל. סומכים עלינו שלא נעשה פיגועים".

מסתבר שכשמכירים מקרוב את עולם הפועלים הזרים, מגלים פנים אחרות שלא תמיד מוכרות במבט הסטיגמטי שקיים אצלנו בו יש פועלים טובים ומסכנים מול משטרת הגירה גדולה ורעה. עולם הסינים הלא חוקיים של באר שבע - קהילה קטנה בסכנת הכחדה - מצייר תמונה אחרת.

סו (כל הסינים מוכרים ע"י הישראלים בשם משפחתם החד-הברתי בלבד, אף אחד לא מכיר את שמם הפרטי שבד"כ מסובך יותר), אדם חביב ונעים הליכות, הוא לא רק פועל, הוא בעצם גם קבלן. רוב הזמן מזמינים אצלו עבודות של ריצוף קרמיקה בדירות ובבתים פרטיים, קובעים מחיר בקבלנות, לפי מטר (30-40 ש"ח למטר). סו כבר מדבר "עברית פועלית" (ניב חדש שהתפתח בתקופת העבודה הזרה בארץ, מזכיר קצת את ה-Pigeon English) לא רע בכלל. הוא סוגר מחיר ומביא לעבודה עוד פועל סיני או שניים. לחבריו הוא דווקא משלם לפי שכר יומי - 400 ש"ח ליום - ואם הם מסיימים דירה של 60 מ"ר ליום, הוא יוצא ברווח של 500 ש"ח ליום פלוס 150 ש"ח בממוצע על כל פועל שהביא.

מכבדים אותם, את הסינים. בהשוואה למוסר העבודה, היושר והאמינות הישראלית המתדלדלת הם נחשבים לעובדים לא רק הכי טובים, אלא גם הכי אמינים בשוק. סו הגיע לבאר שבע מיד עם הגעתו לארץ בשנת 2000, לעבודה באתר בנייה גדול. "יאללה צ'יינה, עבודה!!" זה הדבר היחיד שאמרו לו כל היום. "לא הבנתי כלום, אפילו לא מה זה 'צ'יינה'. לא הסבירו לנו כלום ולא הבנו כלום. נתנו לנו את העבודות הכי פשוטות וקשות - לערבב מלט ולסחוב בלוקים. אפילו לא ידעו שאנחנו פועלי בניין מקצועיים. בהתחלה הייתי מבוהל לחלוטין, אפילו מללכת ברחוב. וואי, איזה אנשים גבוהים ולבנים ושחורים ומפחידים. אחרי כמה זמן התחלתי להרגע ולהרגיש יותר בנוח". לקח לו חודשיים עד שברח מהמעביד הרשמי והחל לחפש עבודות לבד.

רוב מוחלט של הסינים בארץ הם ממחוז פו-ג'יאן שבדרום מזרח סין, מול חופי טאיוואן. הגירת עבודה אל מחוץ לסין נהפכה כבר מאות שנים לפן הייחודי של המנטליות הכלכלית של פו-ג'יאן, שאנשיה הם המרכיב העיקרי של הקהילות הסיניות הגולות בדרום מזרח-אסיה ונוכחותם משמעותית בשכונות ה"ציינה-טאון" בכל רחבי אמריקה ואירופה. לסו יש חברים בסינגפור, אנגליה וספרד ("בספרד אפשר גם להתאזרח! בישראל לא, רק אם אתה יהודי, ובסין אין הרבה"), אך בישראל, מסתבר יש להם יתרון נוסף: "לנו הסינים מפו-ג'יאן קל יותר ללמוד עברית. הניב שלנו יותר דומה לעברית מבחינת הצלילים והעיצורים מניבים סינים אחרים. יש גם מילים דומות, למשל 'ta' בפוג'יאנית פירושו 'אתה'." בבאר שבע היו פעם מאות פועלים סינים עצמאיים, כעת נותרו רק בודדים, אולי לא יותר מעשרים - כולם מפוג'יאן. באתרי הבנייה הגדולים יש עדיין קבוצות של פועלים חוקיים, אך למרות שאלו מרוויחים הרבה פחות הם לא מעזים לברוח ולעבוד לבד מפחד משטרת ההגירה (ה-גי-לה בסינית). כל הלא-חוקיים שעוד נותרו בבאר שבע כבר נמצאים כאן לפחות שלוש שנים והספיקו להתאקלם ולהתאים עצמם למצב של פליטות מפני המשטרה. החדשים יחסית לא היו מספיק "מקצועיים" אז אותם הצליחו לגרש כבר מזמן.

הנועזים הנותרים חיים ממש כמו מוסדניקים. מחליפים דירות שכורות כל כמה חודשים, גרים לא יותר משניים בדירה, מחליפים מספרי ניידים מעת לעת. הם רצפים כל כך מקצועיים ומבוקשים, שהם במעמד בו הם יכולים לבחור עם מי הם עובדים ועם מי לא. רק קבלן או שיפוצניק (באלאבייט - בעברית-סינית) בעל "רקורד נקי" - כזה שאף פעם לא ניסה לעשות למישהו מהם 'אליבבא' (לגנוב בעברית-פועלית). על 'באלאבייט' חדש ולא מוכר כמעט שאין על מה לדבר - לא חסר עבודה גם ככה. סו וחבריו מוצאים עבודות שבעה ימים בשבוע, לפעמים אפילו בחגים. סו גם עבד בעבר ביום הכיפורים - בעיירה הבדואית הסמוכה רהט ("הבדואים רוצים מהר מהר, לא מעניין אותם האיכות"). הסינים רצפים עם כבוד (המילה 'ריצוף' לא מוכרת בסינית-עברית, רק 'קלמיקה' או 'בלטות'), עבודות פועל פשוט הם בד"כ לא מוכנים לעשות בכלל ("רק אם זה באלאבייט נחמד אז אני מוכן לעשות לו טובה").

כל אחד מהם שילם בסביבות חמשת אלפים דולר להגיע לארץ באופן חוקי עם ויזת עבודה - אך הויזה צמודה למעסיק מסוים, דבר שגורם לכך ששכרם לא ייקבע באופן תחרותי לפי צורכי השוק המקומי, אלא לפי העדפותיו של המעסיק הרשמי - שכר מינימום במקרה הטוב. כך שברור להם עוד בסין שהכוונה היא לברוח מהמעסיק ולעבוד לבד בכדי להרוויח את הסכומים הגבוהים באמת. את התשלום המדהים במונחים סינים כל אחד מגייס מידידים וקרובי משפחה כהלוואה והאשה שתקבל את הקיצבה החודשית שישלח לה הפועל אמורה להחזירו לנושים. בד"כ כל כפר מגייס כסף בכדי לשלוח פועל אחד לחו"ל בשנה. גם סו וחבריו הלוו כסף לחברים שנסעו לפניהם. הבעיה היא אם פועל מגורש לפני שהספיק להרוויח חזרה את ההשקעה - או אז, כפי שסיפר לי פועל אחר, אין לאדם כזה ברירה אלא להתאבד: "איך הוא יכול להראות את הפנים שלו לכל אלו שהלוו לו, הרי מעבודה בסין הוא בחיים לא יחזיר לבד סכום כזה." אך לדעתם, האחריות העיקרית לתשלום הגבוה היא השחיתות של המשטרה בסין, לשם הולך רוב הכסף. התשלום כולל גם את השוחד על עצם הנפקת הדרכון. השחיתות בארץ קטנה עליהם.

אולם אלו שעדיין עובדים בבאר שבע, כבר הצליחו לשלוח לסין כל חודש בממוצע 500 דולר, מתוך הכנסה ממוצעת של 1000 דולר בחודש. חצי מהסכום הולך על הוצאות בתקופה של 'פליטות מפני החוק' שכן יוקר המחייה במצב זה עולה מאוד. יש לקחת בחשבון גם שתי חפיסות סיגריות ביום (טיים - הסינים מעשנים רק טיים, כי זה מזכיר את הטעם של הסיגריות הכי זולות בסין!) וארבע בקבוקי בירה בערב - 35 ש"ח הוצאה יומית קבועה. ארוכת צהריים תמיד על חשבון הבאלאבייט - בד"כ פלאפל. אז אחרי שלוש-ארבע שנים בעיר האבות שלח פועל סיני ממוצע הביתה למעלה מעשרים אלף דולר. במצב כזה אין כבר פחד ממשי מפני משטרת ההגירה: "אני אשמח להשאר כאן עד 2008, אז אני בטוח ארצה לחזור בשביל האולימפיאדה בבייג'ינג. אבל אם יתפסו אותי ויגרשו אותי קודם אז בסדר. כל פעם שמישהו מאתנו מתגעגע ומחליט שהוא מוכן לחזור הביתה, הוא פשוט הולך להסתובב בעיר ליד תחנת המשטרה עד שתופסים אותו - ואז הוא מקבל כרטיס טיסה הביתה חינם". פועל שממש לא רוצה להיות מגורש יכול לתת שוחד לנציגי חברות בנייה שמקבלות אישורים ל"הלבנת" עובדים לא-חוקיים גם מבלי לעבור לעבוד באותה החברה. לפני כשנה סו הספיק להתפס פעם אחת, אך בגלל איזושהי בעיה טכנית עם הדרכון שלו שלא היה להם כח לפתור, פשוט שחררו אותו. לפעמים הוא לוקח שבת חופשית ונוסע לרח' נווה-שאנן בדרום ת"א (הסינים קוראים לה 'לואו-מה ג'ייה', קרי - 'רחוב הרומנים' על שם אלו שאיכלסו את האיזור עוד לפניהם) שם הוא מתעדכן בעניינים, קורא את 'בייג'ינג - ת"א' העיתון של הסינים (בסינית) שמודפס בת"א, קונה מצרכים סיניים ושותה עם החברה. פעם אחת חסמו לפתע שוטרי ההגירה את הרחוב משני צידיו בכדי לעצור את כולם, אך סו וחברו הצליחו להתחמק דרך סמטה צדדית ולחזור לבאר שבע בשלום.

סו מתגעגע: "פה משעמם, אין כיף ברחובות, אין בילויים, אנשים לא עושים חיים. לא רואים בשום מקום ריקודים או קריוקי. גם האוכל מאוד פשוט ומשעמם." הנושא היחיד שמוציא ממנו ביטויים של צער, השפלה ואפילו בושה הוא העובדה שלאיש מהם אין שום ביטוח רפואי. "אף פעם לא ראינו רופא, לא משנה כמה מישהו חולה. תרופות יש כי כל מי שבא מסין מביא עמו ערימה של תרופות. במקרה של פציעה אנו חובשים אחד השני. אם מישהו נפצע קשה, או אפילו מת.. אז אני לא יודע מה קורה.. אין מה לעשות, ככה החיים שלנו."

אני וסו יושבים במסעדה בעיר העתיקה של באר שבע ומנגבים חומוס. הנייד של סו מצלצל. סו מדבר בעברית. באלאבייט מוכר ממצפה רמון כמעט מתחנן שסו יפנה שבועיים שלמים לעבודה גדולה שיש לו שם. סו מבטיח שיעשה מאמץ. "הוא אמר לי: 'אתה בן-אדם טוב?', מה פירוש 'בן-אדם'?" יומיים אחרי שסו שב מהשליחות במצפה רמון עצרו אותו שוטרי ההגירה מיד כשעלה לרכב של קבלן אחר. הפעם כל המסמכים מסודרים וסו שלם לחלוטין עם השיבה שלו הביתה קצת לפני האולימפיאדה. שמים לו חותמת של גירוש בדרכון ולוקחים טביעות אצבע - כך שהכרזתם שלא יותר לו להיכנס לארץ אפילו עם ויזה בחמש שנים הקרובות נראית סופית, אך סו מתכוון לחכות את הזמן הזה בסין ולא למצוא מקום אחר עד שישוב לארץ ברגע שיתאפשר: "אני כבר יודע עברית, ואני לא יודע מילה אנגלית, אז אין לי מה לחפש בשום מדינה זרה אחרת. הרי עברית מדברים רק בישראל נכון?" חוץ מזה, סו לא הספיק לבקר בירושלים אפילו פעם אחת ("שמעתי שזה מסוכן") את זה הוא משאיר לפעם הבאה.

שבועיים סו בילה במעשייהו, אך במצב רוח מרומם. בקרוב יפגוש את בנו שכבר לומד בתיכון - בזכות הכסף שהרוויח כאן. "בכלא בסדר גמור. לא מרביצים לאף אחד ולא גונבים כסף. אני רק מחכה כבר להגיע הביתה". סו עלה על מטוס ביום חמישי האחרון.

________________________
הכותב מסיים תואר שני בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית, חוקר יהדות קאיפנג, סין.