פרס על מפעל חיים – לסודה סטרים

כאשר דעותיו של אדם פוסלות אותו מלקבל פרס על מפעל חיים, אי-אפשר יותר לטעמי להעניק פרס כזה לאיש, כי דעותיו של א' לא מקובלות על ב', דעותיו של ב' לא מקובלות על א', ובכלל מדוע לתת לאדם פרס על מפעל? והרי זה ברור שלאחר כל המהומה עם פרס אקו"ם ניתן לקבוע סופית שאת הפרס על מפעל חיים אין לתת לאדם אלא חובה לתתו כשמו, למפעל.

לקחתי לידי את רשימת המפעלים, עברתי אחד אחד, וחיפשתי מי מהם נותן חיים, במקום בולט בראש הרשימה מצאתי את מפעל סודה סטרים.

המפעל של סודה סטרים ממוקם במישור אדומים, הוא מעסיק כ-1400 עובדים, כ-900 מהם הם ערבים, חלקם מהשטחים, וחלקם ערבים ישראלים. תראו לי עוד מעסיק יהודי אשר מעסיק ומפרנס כל כך הרבה ערבים, רובם מהשטחים, אשר בלעדיו לא הייתה להם פרנסה או היו נאלצים לשטוף כלים בתל אביב, ובזכות החיים שמעניק להם סודה-סטרים הם באים בוקר בוקר לעבודה, לצדם של ערביי ישראל ולצדם של היהודים העובדים באותו מפעל, ומביאים חיים לעצמם ולבני משפחותיהם.

חשבתי תחילה על תעשיה אוירית, כי היא לא ממוקמת בשטחים, ואני יודע שהשטחים זה עניין רגיש אצל רבים, אבל איפה החיים? למי נותנת תעשיה אוירית חיים? ליהודים העשירם של הארץ? כמה ערבים מהשטחים עובדים בתעשיה אוירית? מאותה סיבה נפלו גם רפאל ואלביט, ועוד הרבה הרבה מפעלים, כולם אומנם מפעלים לתפארת, אבל מה להם ולחיים?, מה להם ולחיים בצוותא יהודים ערבים וערבים מהשטחים תחת אותה קורת גג.

ואז אמרתי לעצמי, ומה עם הפרס של אחינועם ניני שגם הוא נשאר מיותם? הפרס על הפצת היצירה הישראלית בעולם? גם כאן חשבתי תחילה על תעשיה אוירית עם המזל"טים ועל רפאל ואלביט עם הפצצות החכמות והטילים, אבל במחשבה שנייה שוב נפלתי על סודה סטרים, פאר יצירת המים המבעבעים אותם מים הנותנים חיים לכולנו, פרי יצירה ישראלית ממישור אדומים המופץ בהצלחה רבה בכל כל העולם.