לאחרונה פורסמה החלטת בית המשפט העליון, הדוחה את תביעת ארגון מגדלי ירקות מהמדינה, למלא אחר ההסכם שחתמה עליו ולפצות את מגדלי תפוחי-האדמה על ביטול מכסות הגידול שלהם.
שבע שנים אנו מתמודדים עם התביעה הזו. כל הנוגעים בדבר, כולל פרקליטי המדינה שייצגו את המדינה בערעור, היו בטוחים כי הפסיקה תהיה לטובת המגדלים, אך האכזבה של כולנו קשה. בית המשפט העליון בחר שוב שלא לצאת נגד המדינה, בנותנו פרשנות מאולצת ומלאכותית (שלא לומר מופרכת כמעט) להוראות הברורות של ההסכם, במקום לדבוק בלשונו המפורשת של ההסכם ולפרשו בהתאם לרוחו ולכוונות הצדדים, שנלוו לחתימתו ולנסיבות עשייתו. מי שקרא את דעת המיעוט של השופט מצא, היה יכול להבין מה היתה צריכה להיות ההחלטה הצודקת והנכונה.
אינני מתיימר להיות משפטן או פסיכולוג ולטעון שאנו מגזר מקופח. אני פשוט כואב את העובדה שמעוז הצדק של האזרח הקטן כשל, במיוחד כאשר נדרש סעד כנגד צעדים חד-צדדיים ומפלים של המדינה.
היינו נאיבים, אולם התפכחנו.
מאות מגדלי תפוחי-האדמה הם מגזר חרוץ ויצרני. למרות החלטת השופטים ממשיכים המגדלים את עבודתם בשדות ובבתי האריזה. צר לי, אחיי ורעיי, על שבע השנים של עינוי דין וכסף רב, שהושקע במאבק צודק וישר, כדי שבסוף הדרך יוחלט שלא מגיע פיצוי עבור ביטול המכסות, בניגוד למגדלי ירקות אחרים, ויתרצו את ההחלטה בכך שלא נגרם לנו נזק בשל כניסת תוצרת מתחרה משטחי האוטונומיה.
לשופטי הרוב כנראה לא היה מספיק אומץ ציבורי לחייב את המדינה לכבד את ההסכם שעליו חתמה ולפצות את מגדלי תפוחי-האדמה, כפי שפיצו את מגדלי העגבניות, הבצל והגזר, מכוח אותו הסכם ממש.
המסקנות ברורות: אסור להאמין לאף גוף ממשלתי, כי מילה זו לא מילה, והסכם אינו הסכם. צדק כנראה צריך לחפש במקומות אחרים.
__________________________________
הכותב הוא מזכיר ארגון מגדלי הירקות
