ביום ראשון חזה כל עם ישראל ב"הפגנת המיליון", שערכו החרדים בכניסה לירושלים. הפגנה זו לא הייתה הפגנת עוצמה, כפי שניסו הרבנים החרדיים ומארגניה לטעון. נהפוך הוא. הדיאלקטיקה החרדית שהופנתה בהפגנה זו נגד הציונות ונגד מדינת ישראל, קוממה רבים, גם במגזר הדתי לאומי.

ההפגנה חידדה את הפערים דווקא בין החרדים לדתיים הלאומיים והחילונים, שהם הם, למרבה האירוניה, אלה שתקצבו אותה. ברור היה כי המאמץ הארגוני הגדול, בארגון ההפגנה, שהשקיעו החרדים, ושעלה מיליונים רבים, מומן ברובו על-ידי "האחרים", גם אם "עבר" דרך תקציבי הישיבות, דרך תקציב הרבנות הראשית (ובניגוד לחוק) ודרך תקציבי שתי המפלגות החרדיות (ובניגוד לחוק). הרי מקורם של הכספים הללו ברור לכולם.

המארגנים לא הצליחו לשכנע בעזרתה את הצופים מן היציע בצדקתה ובהכרח להמשיך ולשמר את אורח החיים הנוכחי של החרדים. מאמץ הגיוס של גדודי האנשים הצעירים, שהתייצבו במצוות רבניהם להפגנה הזו, אל מול המצלמות, לא שיקף ביטחון בעולמם, ביציבותו ובהמשך קיומו. הם מודעים היטב לעובדה כי המגמות של הקצנה בציבור החילוני והדתי לאומי והתדרדרות במפלס הסובלנות כלפי אורח חייהם. מחדדים את ההבנה כי המאבק הוא עכשיו על עצם "נחלתם" הבסיסית - הגטו, שהם יצרו בעמל רב ובמשך עשרות שנים. על המבנה הארגוני הזה עוברת עכשיו רעידת אדמה. ההפגנה שיקפה חששות ופחדים רבים לנוכח התהליכים שמאיימים בהמשכם גם על עולם הישיבות.

ההנהגה החרדית בנתה לציבור החרדי גטו לכל פרטיו ודקדוקיו. נקל להיווכח בעובדת חיים זו, אם ניבחן שכונות חרדיות דוגמת מאה שערים וכן ערים כביתר עילית, בני ברק ובית שמש. התהליך הזה, נאכף כאן ביד קשה, על כל הבאים בשעריהן. כל המרכיבים של הגטו הטיפוסי הועתקו לכאן: שפה, שיטור פנימי, מערכת שפיטה עצמאית, מערכת חינוך עצמאית, שליטה קהילתית מוחלטת באמצעות חצרות הרבנים, טריטוריות עם גבולות ברורים, כפיית אחידות בדעה ובהשקפה.

ובקיצור: יותר מאורח החיים בגטו בחו"ל, זכו החרדים דווקא כאן, במדינה היהודית, באוטונומיה, שלא הייתה כמותה בגולה. כאן קם והיה הגטו המושלם. כאשר ניהול כל המרכיבים של חיי הפרט מלידה ועד מוות, נעשה בידי הרבנים וראשי הישיבות, בעוד הפיקוח עליהם מבחוץ שואף לאפס. זהות במבנה החברתי לזה ששרר בגולה - כן.

זהות במבנה הפיננסי? לא ולא. שלא כמו בחו"ל כאן הגטו ממומן באופן מוחלט על-ידי ה"אחרים".

מציאות זו היא שמעוררת גיחוך לנוכח ההתבטאויות שנשמעו באחרונה מפי גורמים חרדיים בתקשורת, על מעבר של אברכים צעירים לחו"ל. שם יוכלו כביכול ללמוד באין מפריע...

לא נתייחס בהרחבה לטענה זו. כל מי שביקר בניויורק או בפריז ובכל עיר גדולה שבה יש ציבור יהודי גדול מכיר את התופעה של יהודים חרדים היוצאים מידי בוקר לעבודה ותוך כדי כך גם גודשים את אמצעי התחבורה הציבורית.

החקיקה הנוכחית, המחייבת את האברכים להתייצב בלשכת הגיוס, הנחיתה מהלומה על עולמם השלו. העתיד שוב לא מבטיח שליטה מוחלטת של הרבנים וראשי הישיבות בצאן מרעיתם. שוב אין למפלגות החרדיות יכולת לשלוט במעשיהם ובגורלם של הגברים הצעירים, כאשר ברקע מאיים, כלהט החרב המתהפכת, גם האיום בסנקציות כלכליות על אותן ישיבות שתלמידיהן לא יתייצבו. יותר מהפחד מאימת החוק, פועל כאן הפחד מקיצוץ התקציבים, כאשר אין לישיבות כל מקור תקציבי זולת זה הבא מהמיסוי המוטל על אזרחי ישראל. כאשר ייסגר הברז הזה, יושבתו גם הישיבות.

כל אברך וכל ראש ישיבה וכל רב בקהילה יודע ומבין עובדה זו.
אם הממשלה תהיה עקבית באכיפת החקיקה החדשה, נזכה לראות, למרות ההפגנות, יותר צעירים בלשכות הגיוס ומה שחשוב לא פחות, יותר צעירים חרדים משולבים בחיי העבודה בישראל. ואולי, כאחת התוצאות של המצב החדש, נזכה לראות ביתר גמישות בנושא הגיוס מצד ראשי הישיבות והרבנים החרדיים.