בני אדם בשר ודם הניכרים בפרצופיהם מתחפשים, ומלאכים הניכרים בשליחותם מתחפשים, ומילים מתחפשות, ומחשבות ורעיונות שיש בהם הוראה לרבים לשעה ולדורות מתחפשים. כל אימת שיש לחפש מי או מה מתחבא מאחורי החזוי, מדובר בהתחפשות. סוף כל מה שמסתתר - מתגלה אם אך יתבוננו היטב, אם יחפשו כדבעי, וייזכר בזכות המאמץ האינטלקטואלי לעמוד על המהות מתוך התבוננות, כבר משעת מעשה או בסמוך לו, או רק לימים. הנה כי כן נאמר עליו על שאול "וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר קסומי קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ" (שמואל א',כ"ח,ח'). הוא עשה בליל העמק דרכו בחשאי אל בעלת האוב כדי שזו תעלה לפניו את שמואל הרואה המת לדעת אם יוכל לפלשתים שחנו בשונם ואיימו על חילות ישראל אשר חנו בגלבוע. שאול גם איפר את פניו וגם החליף את בגדי המלכות בבגדי הלך. "וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל" אומר תרגום יונתן- ו"אשתני שאול", הוא היה כאיש אחר, עד שבעלת האוב עצמה, בעומדה מולו לא הכירה אותו. אולם כאשר העלה את רוחו של שמואל מן האוב למדה מן הגלוי על הנסתר, " וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל" ( שם,י"ב). להתחפש, במקרה זה, הוא מין ממיני המרמה שיש בה תועלת או הצלה למתחזה, בהלה או תבוסה למי שמוליכים אותו שולל עד שהמתחפש מתגלה.

גם מלאכים מתחפשים. אברהם "יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה"(בראשית י"ח,א'-ב'). אין ספק מי הם האנשים שאברהם רואה בהם נוודים עוברים הזקוקים למעט מים לרחוץ רגליהם, לפת לחם לסעוד,למנוחה בטרם יצאו שוב לדרכם. מלאכים מחופשים לאנשים. רש"י פורש את הדבר "והנה שלושה אנשים - אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות" שלושה מלאכים אפוא. יתרה על כך, בספרי דברים, פרשת עקב, פיסקא ל"ח, נאמר, "אברהם, גדול העולם, שמש מלאכי שרת וכסבור שהם ערביים עובדי עבודה זרה". מה ראו המלאכים להתחפש לאנשים? חידה היא. אולי להניח לו לאברהם לקבל את בשורת הולדת בנו אברהם יורשו בשעה שהוא מקיים באדיקות מצוות הכנסת אורחים זרים לחלוטין, לאמור כי הבשורה ניתנת לראוי בבני אדם הנבחן על-פי אנושיותו. התנהלותו של אברהם במעמד בו המלאכים ניצבים עליו נדמים בעיניו כאנשים, היא התנהלות הנאגדת בזיכרון אוניברסאלי כהתגלות צניעותו של אדם היוצא מגדרו להכניס אורחים, והוכת ממעשה אבות לסימן לבנים לדורות.

אין בלבו רחמים

ויש שמלאך אחר, מלאך דומה, מלאך המוות, מתחפש. מסופר עליו על התנא הבבלי רבי חייא שעלה לארץ ישראל ושימש את רבי יהודה מסדר המשנה, ולא פסקה תורה מפיו בלומדו ובלמדו שמלאך המוות שנשלח ליטול נפשו בבוא יומו אל בוראה "לא הוה מצי למיקרבא ליה", לא הצליח לקרב אליו כי תורת חיים מפכה עשתה את רבי חייא למעין אי-מוגן מפני המיתה. לא יום אחד ולא יומיים ניסה המלאך למלא שליחותו ולא עלתה בידו כי לא היה אף הרף העין בו ניטלת נשמה שפסקה תורה מפיו של רבי חייא. מה עשה מלאך המוות? התחפש.

"יומא חד אידמי ליה כעניא" יום אחד לבש מלבושי עני. בא וטרק על פתח ביתו של רבי חייא וקרא "אפיק לי ריפתא", הוצא לי לחם. בא אחד מאנשי ביתו של רבי חייא והוציא למתחזה לעני לחם. מלאך המוות היה כנעלב. "ולאו קא מרחם מר אעניא", האם אין אדוני מסוגל לקיים מצוות נתון לרעב לחמך בעצמו? האם אין בליבו רחמים, אישיים, פרטיים? הכניעו הרחמים לבו של רבי חייא. הוא גלל את הדלת, והיה כמי שגולל את אבן קברו, כי בו ברגע " אחוי ליה שוטא דנורא" הכה אותו מלאך המוות בברק ונטל את נשמתו (מסכת מועד קטן כ"ח, א'). המוות הכל יכול אינו מסוגל להביס את החיים בלי להסוות עצמו לאחרון בעלי היכולת, רגע החמלה, המידה היותר נעלה של אדם ביחסיו עם האחר, מחזיר את האנושיות למי שנתעלה מעל לרמותיה, וברגע זה של חמלה מת האדם כמות כל אדם. אילולא פתח רבי חייא את הדלת ברגע של חמלה, היה חי נעלה מן החמלה עד עולם.

אין משיבין לא על הדרש ולא על האגדה אך טוב לציין כי הסיפור התלמודי מגלה מידה נאה של יצירתיות המכפילה את התחפושת. באמצעות אגדה המרשה למלאך המוות להתחפש לעני, הוא בחור להדגיש עד כמה התורה כתורת חיים מחסנת מפני המוות. כל הסיפור הוא תחפושת ממין שאינה הסוואה. היא חשיפה ידידותית של רעיון מורכב באמצעות הלבשתו במלבושי אגדה.

חוכמת תינוק

דוגמה אחרת של רעיון מורכב המתחפש לסיפור עממי הוא עדותו כביכול של רבי יהושע בן חנניה שרצה לשכנע את הבריות כי קיצורי דרך אף על-פי שהם מבטיחים לכאורה את מימוש המאוויים בזמן מועט אינם אלא מעכבים. הוא מספר כי פעם אחת היה מהלך בדרך אל מחוז חפץ נחשק בסביבה שלא הייתה מוכרת לו ".... וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה. הלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדסים, חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה? - אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה...?! - נשקתיו על ראשו, ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם" (עירובים נ"ג,ב').התינוק היושב על אם הדרך משול כחוכמה הפשוטה המצויה תמיד ובני אדם מזלזלים בה כפי שהם נוטים לבטל חוכמת תינוק ולו מפני שהוא תינוק. הדרך עצמה אינה אלא משל. המרחק בין השאיפה לבין מימושה אינו ניתן להימדד מדידה פשטנית שיש בה רק קנה מידה אחד, של מרחק, או של זמן, או שיפועים, וכיוצא באלה. השואף אינו בודד בזירה. בינו לבין מטרותיו יש גם גנות ופרדסים של אחרים השומרים על שלהם ושמירתם מעכבת ומאריכה את הדרך. אבל בני האדם, עבדי העכשיו, אינם נוטים להפעיל את דמיונם. היצר למהר להגיע, גובר על תבונת הזהירויות. היא תמיד רציונאלית. כל תינוק יודע זאת והמבוגר צריך היה לדעת על אחת כמה וכמה אבל הוא יהיר, הוא נמהר, הוא אינו רציונאלי. האזהרה הזאת מתחפשת לסיפור עממי שאינו מטיף לטועים אלא משבח לה לחוכמת התינוקות. ההסוואה לסיפור עם פשוט אינו מסתיר חוכמה אלא חושף אותה ועושה אותה נגישה באמצעות ריכוזה לתוך הפתגם "זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה".

רעיון זה עצמו זוכה לתחפושת שונה בקולמוסו של רבי אברהם ג'יקטילא הספרדי (1248-1310) ב'ספר המשלים' סימן פ"א שלו. "למה הבוצע למהר עסקיו דומה"?, הוא שואל לגבי אדם המאיץ בעצמו להשיג יעדיו, "למרבה האש תחת תבשילו יותר מדאי, משל למבשל תבשילו בקדירה ומרבה האש יותר מדאי עד שמרתיח הקדירה ויצא המרק בכח הרתיחה ונכבית האש, וזו היא סיבה לביטול בשול הקדירה לגמרי, שאפילו בישול מועט לא תתבשל באותו האש...". היכולת לראות במרק הגולש על הכיריים ומכבה את האש עד שהתבשיל הנכסף אינו מתבשל כלל, משולה כיכולת לראות את בעובדה הגלויה לכל עין משל לחוכמה המסתתרת מכל עין, היכולת לראות בפרט משל ולהלבישו מלבושים ההופכים אותו לנמשל לכלל. הקדירה הגולשת היא התחפושת של ההאצה בתהליכים העוצרת אותם, ועד למחשבי הקיצין היא מגעת שעליהם אמרו חכמים "תיפח רוחם של מחשבי הקיצין".

חוטאים לחוטאים

כיוצא בזה מתמצת התלמוד סיפור עממי שאינו אלא תחפושת לרעיון מוסרי ולדרישה אתית-התנהגותית לפתגם "מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי", דקל פגום מוצא תמיד דרכו להינטע במטע נגוע. (בבא קמא צ"ב,ב'). בלא תחפושת המשמע ברור, ריקים מתלקטים אל ריקים, חוטאים לחוטאים, כמו שכבר אמר בן סירא בפרק י"ג של משליו "כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו" וכמו שלימד רבי אליעזר, "לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו". תחפושת על תחפושת, מדקל פגום לזרזיר שכשרותו מפוקפקת וקרובה לאפס-כשרות העורב. למעשה יש בכאן תחפושת שלישית. הזרזיר, Common Starling באנגלית, וכינויו כמהיר בעופות, כזריז בהם היה לשמו, כמוהו כזרזיר מתניים שבמשלי שאינו אלא כלב ציד מהיר ריצה, היה עוף שהגיע לשמי ארץ ישראל מן המזרח, ולא היה ידוע. היו לו סימני כשרות אבל הם לא היו ברורים ובוודאי לא מובהקים וחכמים תהו אם מפני שהוא דומה לעורב שאינו כשר בוודאי, כן אינו כשר גם הוא.והנה "בימי ר' חייא", שכבר פגשנוהו למעלה,"בא זרזיר בארץ ישראל שאלו אותו תלמידים רבי, טמא הוא או טהור, אמר להם שאוהו על הגג ואתם מבחינים על הגג, בא עורב המצרי ושכן עליו, אמר להו לא הלך העורב אצל הזרזיר אלא מפני שהוא מינו" (מדרש שכל טוב, בראשית כ"ח). המחלוקת המשפטית מתחפשת לדיון אתי, הכשרות על-פי ההלכה - לכשרות על-פי המידות, והעורב והזרזיר לבריות מרושעות החוברות זו לזו כי כך דרכו של עולם,, "וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ" (דברים י"ד,י"ד) העוסק בעורבים של ממש אך ההופך תחפושת למיני רשעים ופוחזים השייכים כולם למין אחד. תחפושת רשע לדקל פגום, מולידה תחפושת אחרת של אדם מפוקפק לעוף הנראה ככשר ואינו אלא פגום בכשרותו. פלפולי חכמים מנותקים מן ההוויה הטבעית, אינם מסוגלים לעמוד על טיבה של כשרות אתית. אדם נדון על-פי התנהלותו ואם הוא והעורב המצרי עושים טנדו, הם קובעים מה הם, יותר מכל המתדיינים למיניהם, וגם אמת זאת יורדת לעולם בתחפושת לבני עוף שהתנהלותם הלכה למעשה מסירה מהם את מסווה הכשרות. תחפושת מסירה מסווה.

מאחר שכבר דיברנו בו בזרזיר נזכיר אותו בתחפושת אחרת. זרזיר הולך אצל עורב מפני שהוא מינו, אבל הנה, אומר רבי יהושוע במדרש רבא,פרשת וישלח, פרשה ע"ה, "אין שני זרזירים ישנים על דף אחד". זרזיר שאינו עורב הולך אצל עורב שאינו זרזיר מפני שרשעים נמשכים לדומיהם, אבל זרזיר אינו חולק ענף אחד עם זרזיר אחר, מפני שאין שני רשעים גמורים גמירה אחת יכולים לחלוק בד אחד זה עם זה. יש לו אפוא שתי תחפושות לפחות לזרזיר, כבן בריתו של העורב קרובו, כבר תחרות וכיריב לאחיו הזרזיר.