לפני כמה חודשים אמר אבו-מאזן במסגרת ברכתו לקהילה הנוצרית, כי ישו היה "שליח פלשתיני" (אלרסול אלפלשתיני) שהביא עמו אור שבעזרתו הדריך מיליונים. תגובת משרד החוץ לא איחרה לבוא, ונציג המשרד, יגאל פלמור, ציין כי "עבאס היה צריך לעיין היטב בברית החדשה לפני שאמר דברי הבל כאלה, אבל אנחנו סולחים לו מכיוון שהוא אינו יודע מה הוא עושה".
האמת היא שמי שאינו מכיר את המציאות הוא דווקא הציבור הישראלי שאינו מודע לעובדה כי הדברים של עבאס אינם רחוקים מתפיסת העולם בה מחזיק עולם האיסלאם כ-1,400 שנה, שעל פיה כל הדמויות המופיעות בספרי הקודש, ובעיקר בתורה ובברית החדשה, היו מוסלמיות שהאמינו באללה ובישרו על בואו של "חותם הנביאים" - מוחמד בן עבד אללה. כל עוד ימשיך העולם המוסלמי להיות קשור בעבותות באמונה הדתית ולדבר הקוראן, ייוותר על-כנו נדבך חשוב בסכסוך הישראלי ערבי, והוא התפיסה כי היהודים מכירים בנכונות האיסלאם, אך מכחישים נכונות זו מסיבות תועלתניות.
הקוראן מציג את היהודים ככאלה שזייפו את התורה על-מנת למחוק ממנה כל זכר של מוחמד, למרות שהם יודעים שהוא שליח אמת: "בפוגשם (הכוונה ליהודים) את המאמינים, הם אומרים, מאמינים שלנו, ואולם בהתייחדם זה עם זה, יגידו, התעזו לספר להם (למוסלמים) את אשר גילה אללה בפניכם? (....) אבוי לכותבים במו ידיהם את הספר (התורה שאותה מזייפים היהודים) ואחר אומרים, זאת מעם אללה (....)" (סורה 2, פסוקים 76 - 79).
למרות שהקטע מיוחס למתחסדים מבין אנשי הספר, הפרשנות המוסלמית מציינת באופן בלעדי, כמעט, את היהודים כאלה שזייפו את ספריהם על-מנת למחוק מהם את זכרו של מוחמד, כפי שמפרש אחד מפרשני הקוראן הבכירים, אלטברי (מת 923 לסה"נ): "(והפסוק) מתייחס לקבוצה מן היהודים מקרב בני ישראל אשר שמעו את דבר אללה ולאחר מכן סילפו את אשר ידעו כנכון (יחרפונה; קרי, כתבו מחדש את התורה)".
רעיון ה"תחריף", קרי, סילוף או שיבוש התנ"ך על-ידי "רבני" היהודים, הוא יסוד אמונה בעולם האיסלאם עד ימינו אנו. הקוראן מוכיח את היהודים: "וכי תתפלמסו עמנו על אודות אללה, אף כי הוא ריבוננו וריבונכם? (....) אולי תגידו כי אברהם וישמעאל ויצחק ויעקב והשבטים היו יהודים או נוצרים? אמור, מי מיטיב לדעת, אתם או אללה? מנוולים מכל הם המעלימים את העדות אשר קיבלו לידיהם מאת אללה..." (סורה 2, פסוקים 139 - 140).
פירושו של טברי אינו משאיר מקום לספק: "...כך הסתירו (היהודים והנוצרים) את העדות (שהאדה) שאותה קיבלו מאת אללה (קרי, התורה והברית החדשה אותה סילפו), כי אברהם וישמעאל, ויצחק ויעקב והשבטים היו מֻסלמים, והם הסתירו זאת וייחסו לעצמם את היהדות והנצרות (במקום האיסלאם, אותה ידעו שהיא דת האמת)".
כיוון שהסתירו את התורה ה"אמיתית", הפכו היהודים לבוגדים: "אללה כרת ברית עם בני ישראל...(ואמר) אם תקיימו את התפילה ותתנו זכאת (מעשר שמוסלמי מחויב לתת - אחד מחמשת יסודות האמונה באיסלאם) ותאמינו בשליחי...אכפר על עוונותיכם...(אך) כיוון שהפרו את בריתם, קיללנו אותם והקשינו את לבם. הם מטים את המילים ומוציאים אותן מהקשרן (סורה 5, פסוקים 12- 13).
טברי מסביר את האופי הבוגדני של היהודים כפי שעולה מן הפסוק: "(אללה כרת) ברית עם אבותיהם כדי שישמרו את ברית משה (עהד מוסא'; הכוונה היא ל"תורת משה", ביטוי המופיע בספר נחמיה ח' פסוק א') תפילת אללה עליו וברכתו לשלום...אך (אללה אמר כי) הם הפרו את בריתי ותורתי (מבוסס על ירמיהו לא: לא)".
היות שהם מכחישים את התורה האמיתית, משולים היהודים לחמורים: "אלה אשר הוטענה עליהם התורה ולא עמדו בה נמשלו לחמור הנושא ספרים. מה רעים הם אנשים אשר כמותם, המכחישים את אותות אללה..." (סורה 62 פסוק 5).
מעבר לכך, הם מנסים לגרום למוסלמים הטובים לכפור בקוראן: "בני עדה אחת מבעלי הספר אמרו, הכריזו בבוקר כי מאמינים אתם באשר הורד אל המאמינים ממרומים (הכוונה לקוראן), וכפרו בו עם ערב, למען יחזרו בהם (קרי, שהמוסלמים יזנחו את האיסלאם), אבל אל תאמינו לאיש כי אם להולכים בדתכם שלכם" (סורה 3 פסוקים 72 - 73).
אלזמח'שרי (מת 1074 לסה"נ) מסביר בפירושו לפסוק כי אותה עדה היא, בעצם, הנהגת היהודים בנווה המדבר ח'יבר, שאותו כבש מוחמד בשנת 628 לסה"נ וגירש משם את יהודיה לנצח: "...שניים עשר מקרב חכמי היהודים (אחבאר) של שבט ח'יבר אמרו זה לזה, קבלו עליכם את דת מֻחמד ביום אחד מבלי להאמין בה, וכפרו בה ביום המחרת... (חכמי היהודים בח'יבר משקרים למוחמד ואומרים) חיפשנו בספרנו (התורה) ונועצנו במועצת חכמינו ולא מצאנו את תוארו של מחמד...".
הקוראן מתייחס לכל דמויות התנ"ך - דוד המלך, שלמה ואחרים - כ"שליחים" ו"נביאים" וקובע כי כולם הצטוו לאיסלאם ולהאמין בחותֵם הנביאים, מוחמד: "אללה כרת ברית עם הנביאים ואמר, כאשר אתן לכם את הספר ואת החכמה ואחר יבוא אליכם שליח המאשר את אשר עמכם האמינו בו והושיטו לו עזרה..." (סורה 3 פסוק 81).
בהתאם לכך מתפלל יוסף לאללה ושואף למות כמוסלמי: "ריבוני, נתת לי מלכות ולימדתני את פשר סיפורי (החלומות). אתה יוצר השמים והארץ. אתה מגיני בעולם הזה ובעולם הבא. אסוף את נשמתי בעודי מתמסר (מֻסלִם) וספחני אל הישרים" (סורה 12 פסוק 101).
מלכת שבא מקבלת מכתב
הקוראן מתאר את מעמד מותו של יעקב: "האם נכחתם בנטות יעקב למות, כאשר אמר לבניו, למי תעבדו לאחר מותי? אמרו, נעבוד לך ולאלוהי אבותיך, אברהם וישמעאל ויצחק. נעבוד לאל ונהיה מתמסרים (מֻסלימוּן) לו" (סורה 2 פסוק 128).
מלכת שבא מספרת על המכתב שקיבלה מן המלך שלמה הקורא לה להתאסלם: "הוטל אליי מכתב נכבד; משלמה הוא, וזה לשונו: בשם אלוהים הרחמן והרחום; אל תמרדו בי ובואו אלי להתמסר (מסלימין; ניתן לתרגם: בואו אליי כמוסלמים; סורה 27 פסוקים 30 - 32).
התורה האמיתית שניתנה במעמד הר סיני על-ידי משה קראה לקבל את מוחמד כנביא:
"אכתוב אותם (היהודים) לזכות היראים ונותני הזכאת והמאמינים באותותינו; אשר ילכו עם השליח, הנביא איש אומות העולם (הכוונה למוחמד), אשר אותו ימצאו רשום אצלם בתורה ובברית החדשה" (סורה 7 פסוקים 156 - 157).
אליהו הנביא נלחם בנביאי הבעל בשם אללה: "ברכת שלום על אליהו, כך נגמול למיטיבים, הוא היה בעבדינו המאמינים".
אלקרטבי (מת 1273 לסה"נ) מתאר בפירושו לפסוק זה פגישה בין אליהו הנביא למוחמד בזמן שזה שהה עם רעהו, אנס אבן מאלכ, ליד פתח הר, כשפתאום שמעו את אליהו זועק: "הו אללה, הודיעני היכן היא אומת מחמד הרחומה...".
אנס נכנס לבדוק מי הוא הדובר, ומגלה כי זהו אליהו וקורא למוחמד: "זהו אחיך אליהו, הוא רוצה לראותך"...".
מוחמד נכנס לדבר עם אליהו, ואנס מתאר את המפגש: "נשארתי אני מאחור, ושוחחו שניהם במשך זמן ארוך...עד אשר ירד מן השמיים דבר מה הדומה לשולחן והם קראו לי ואכלתי...ושתיתי עמם...". גם ישו, שאליו התייחס אבו-מאזן, מופיע בקוראן כמי שמבשר על בואו של מוחמד, אך הוא משבש את שמו ומכנה אותו "אחמד": "ישו בן מרים אמר, בני ישראל, אנוכי שליח אללה אליכם, ובאתי כדי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי ושמו אחמד..." (סורה 61 פסוק 6).
אבן כת'יר (מת 1372 לסה"נ) מסביר בפירושו לפסוק את הזיקה בין ישו למוחמד כאשר ישו מכריז: "אני מבשר את זה אשר יבוא לאחרי והוא השליח הנביא האמי הערבי, בן שבט מכה, אחמד... (אבן כת'יר מסביר כי) ישו עליו השלום הוא חותֵם הנביאים של בני ישראל והוא הצביע בפניהם באופן ישיר על מחמד, שהוא אחמד, חותם הנביאים והשליחים, אשר אין שליחות לאחריו ואין כל נבואה כלל לאחריו".
ההיסטוריה האנושית בכלל, והיהודית בפרט, היא אפוא היסטוריה איסלאמית מתחילתה ועד ראשיתה. תמצות של רעיון זה ניתן למצוא בפרשנות לסורה 17 פסוק, המתארת את המסע הלילי של מוחמד למסגד הקיצון (אלמסג'ד אל-אקצה) ועלייתו השמיימה על גבי בהמת הפלא שלו, אלבֻּראק - תיאור שהפך למיתוס מכונן בתרבות המוסלמית. המסע מתרחש ממכה אל בית המקדש ומשם לשמיים. על-פי תיאורו של טברי, מוחמד מתפלל בבית המקדש למול נביאים והשליחים כשהוא משמש אִמאם - קרי, מנהל התפילה - דבר שנועד להעיד על גדולתו של מוחמד על פני כל הנביאים והשליחים של העבר. משם עולה מוחמד, בעזרתו של המלאך גבריאל, דרך שבעת הרקיעים. ברקיע הראשון הוא פוגש את אביו, האדם הראשון: "אמר (גבריאל) לו (למוחמד) זהו אביך (הכוונה לאדם הראשון). ובירך אותו (מוחמד) לשלום, והשיב לו לשלום ואמר לו: "אהלן, הו בני, ואיזה בן מובחר אתה".
כך עובר מוחמד בין הרקיעים, עד שהוא מגיע לרקיע השביעי, שם הוא פוגש את משה - הדמות המצוינת בקוראן למעלה מ-300 פעם. משה אומר לו בהגיעו לרקיע השביעי: "לא שיערתי כי מישהו יעלה אלי אי-פעם".
ובכך נקבע מקומו של מוחמד כזה שהגיע אפילו למקומו של משה, דבר שאף שליח לא עשה, ולא יעשה, לפניו או לאחריו. משה קרא לבני ישראל להאמין במוחמד ונכשל, אך מוחמד משלים את משימתו באופן ישיר בפגישה פנים מול פנים עם השליח הגדול מכולם פרט למוחמד - משה.
סקירה קצרה הזאת היא רק קריאת כיוון שנועדה להדגים כי מנקודת המבט המוסלמית, ההיסטוריה היהודית היא היסטוריה איסלאמית, וכל תיאור אחר של מציאות זאת הוא שקר מכוון של היהודים. תפיסת עולם זאת אינה קשורה לסכסוך פוליטי כזה או אחר, אלא היא חלק מאמונה דתית שנלמדה, נלמדת ותמשיך להילמד בקרב קרוב כמיליארד וחצי מוסלמים, והיא מתועדת נאמנה, לשיטתם, בספרם הקדוש ביותר - הקוראן. הנסיונות להתעלם מיסוד זה, שהוא חלק מהותי מהסכסוך הישראלי-ערבי, לא יסייעו לקידום מצב של אי-לוחמה, שלא לדבר על שלום, בין ישראל למדינות ערב, אלא רק יחריפו אותו. אנו חיים במזרח התיכון, וכדאי שנכיר את התרבות של שכנינו.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
