"צוות ההצלה" של המו"מ בין ישראל לבין הפלשתינים לא הכריז רשמית על מותו של התהליך. ה"פציינטים" נמצאים בתרדמה עמוקה אך עדיין ישנה תקווה של התאוששות. למרות זאת, מי שסבור שהתהליך המדיני הגיע לסופו המוחלט טועה ומטעה. עוד ניווכח שהתהליך יחודש, הדילוגים האמריקנים יימשכו, המשברים יתגלו והכול יחזור חלילה. הזמן יוכיח מי צודק.
הפלשתינים עשו את כל הטעויות האפשריות וגם המנהיגים הישראלים אינם חפים ממהלכים בלתי נכונים. ההבחנה הזו נועדה לקבע עובדה קיימת אך היא איננה נותנת לגיטימציה לא לשאול שאלה אחת מרכזית: מה יהיה הלאה?
המציאות הנוכחית לא תישאר לעד. לנגד עינינו מתרחשים תהליכים אזוריים ועולמיים שוודאי ישפיעו על הסכסוך הישראלי ערבי. נכון, ישנם גורמים ישראלים המוכנים להישבע שהמצב הנוכחי הוא הטוב ביותר. הם אף שמחים על המשבר העמוק שנגלה בין הצדדים ומייחלים לעוד יותר גרוע. לדידם של אלה העובדה שישראל לא ביצעה את הפעימה הנוספת לשחרור מחבלים כפי שהוסכם בין הצדדים, אין הקפאת בנייה בשטחים אלא דווקא בנייה מואצת, כל אלה הם מבחינת ברכה. אחרים טוענים שהקפאת התהליך המדיני או קריסתו מהווה סכנה מוחשית מבחינה ביטחונית ומדינית. אין בכוונתנו ליטול חלק בויכוח זה אלא לבחון את האפשרויות והחלופות העתידיות בהיעדר תהליך מדיני.
חלופה ראשונה: המשך המצב הנוכחי
ישראל ממשיכה לשלוט במרבית שטחי יהודה ושומרון. הבנייה בהתנחלויות תלך ותגבר. גן עדן עבור אלה הסבורים כך כי בעצם זהו סיכול האפשרות של הקמת מדינה פלשתינית. הבעיה בחלופה זו היא הפלשתינים. בלתי סביר לחלוטין שהם "התמסרו" למהלכיה של ישראל ללא תגובה צבאית דוגמת אינתיפאדה, או מדינית בדמות הכרה של האו"מ בישות הפלשתינית. המחיר מובן לחלוטין. למותר לציין שיתכן שרבים יסתרו את דברי אלה ויטענו שאינתיפאדה זו הזדמנות נהדרת לכבוש את כל השטח של יהודה ושומרות ובכך להכריז רשמית על מות
הסכם אוסלו. מי שרוצה לשלוט על מיליוני הערבים כפי שזה היה פעם, וודאי יקבל חלופה זו בעין מאוד יפה. סביר להניח שיש המפנטזים שבמצב זה ניתן יהיה לבצע אפילו טרנספר למרבית הערבים. מי שמאמין בכך, שירווח לו. הבעיה הקטנה היא שסביר מאוד שמדיות העולם לא תסכמנה לצעדים הישראלים, תנקוטנה במהלכים הרי אסון לישראל, אפילו גרוע מכך. זה נשמע איום מופרך אך אלה הדוגלים במדיניות זו וודאי יידחו הערכה זו על הסף.
חלופה שנייה: החייאת התהליך המדיני
הסבירות שחלופה זו תהיה המציאותית גדולה למדי. הבעיה היא שהן בישראל והן בקרב הפלשתינים אין כיום, וגם לא בעתיד הנראה לעין, רוב פוליטי המוכן לחצות את הרוביקון של רטוריקות ותחושות, אמונות דתיות ומאוויים לאומיים.
בקרב הפלשתינים אין מנהיגות המוכנה לפשרה בשני נושאי לבה: זכות השיבה וויתור על מזרח ירושלים כבירת המדינה הפלשתינית. אי-הכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי היא תוצאה ישירה של הסירוב הפלשתיני לוותר על זכות השיבה. אבו מאזן יודע שאין לו כל אפשרות פוליטית להעביר החלטה על ביטול הדרישה לזכות השיבה שמשמעותה חיסול ישראל כמדינה יהודית. אין לאבו מאזן וכל מנהיג פלשתיני אחר הכוח לוותר על שטחי גושי ההתיישבות היהודיים הגדולים, משמע לוותר על הדרישה של נסיגת ישראל לגבולות 67'.
בקרב ציבוריות הישראלית וגם בקרב המנהיגות הפוליטית, אין רוב למהלכים של פינוי יישובים יהודיים ביהודה בשומרון שהם הרבה יותר מאשר היישובים שהיו בסיני. ככל, נדמה שהישראלים מאמינים או שאינם רוצים בשלום עם הפלשתינים אפילו לפי מתווה קלינטון.
אלה שתי החלופות העיקריות המציאותיות יותר. מי שחולם על מדינה פלשתינית בירדן או מדינה יהודית נקייה מערבים, נדמה שהוא הוזה. לדאבון הלב, שתי החלופות שציינו לא תבאנה לסיום הסכסוך בין ישראל לבין הפלשתינים. האזור עוד עלול לדמם ולגבות קורבנות רבים. מי שטוען אחרת שומה עליו להסביר עניינית איך מרבעים את המעגל.
אירן תופסת את מקומה של סוריה בהשפעה על בחירת נשיא לבנון 
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
