שלוש נקודות על תמונת המו"מ בינינו לבין הפלשתינים בתיווך האמריקני, כפי שאני רואה אותה עכשיו:
1) התנאים
למרות שארה"ב חזרה ואמרה, בדיוק כמו שנתניהו חזר ונשבע, שמשא-ומתן עם הפלשתינים יתחיל ללא תנאים מוקדמים, הרי שהפלשתינים, כדרכם בקודש, הציבו תנאים. סופו של דבר שקרי הציב לנתניהו לבחירה אחד משלושת התנאים: שיחות על בסיס קווי 1967, הקפאת בנייה בהתנחלויות, שחרור 104 מרצחים פלשתינים שנשפטו לפני הסכמי אוסלו, בתוכם 14 אזרחי מדינת ישראל, וזאת בארבע "פעימות".
נתניהו בחר באפשרות האחרונה, ונמסר ששחרור המרצחים אזרחי ישראל יובא להחלטת
ממשלה לקראת ביצוע הפעימה הרביעית. כלומר, עקרונית נתניהו הסכים בפני קרי והפלשתינים על שחרור מרצחים אזרחי ישראל.
לדעתי הייתה כאן טעות כפולה של נתניהו: האחת שהוא בחר בשחרור מרצחים ולא בהקפאה, כנראה משיקולים פוליטיים צרים; השנייה - שאם כבר הבחירה שלו נפלה על שחרור מרצחים, אזי חיוני היה שהוא יוריד מיד מהשולחן את עצם האפשרות לשחרור מרצחים אזרחי ישראל. כי מדובר בעניין הכי מהותי למדינה והוא הריבונות שלה על אזרחיה והטריטוריה שלה. ברגע שנתניהו הסכים לכך עקרונית, הוא הראה שאבו מאזן הוא בעל-הבית של ערביי ישראל, שאבו מאזן הוא זה שדואג למיעוט הפלשתיני במדינת ישראל, שאבו מאזן הוא זה שיהיה מוכן להיות שאהיד ולא להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי ובכך לפגוע בשאיפות הלאומיות של המיעוט הפלשתיני שבמדינת ישראל.
ומעל לכל ריחפה הטעות הבסיסית: עצם הנכונות לפתוח במו"מ עם תנאים, כאשר התנאים הוצבו רק בפני ישראל ולא בפני הפלשתינים. זה היה לפני שמונה חודשים, ועכשיו שוב בא אבו מאזן עם תנאים מפליגים לחידוש המשא-ומתן. קשה לדעת אם מדובר בבדיחה או במתיחה של 1 באפריל, אבל מכל התנאים משך את תשומת לבי התנאי ולפיו ישראל תסכים ל"איחוד משפחות" של 15 אלף פלשתינים, דהיינו, להתחיל ולממש את "זכות השיבה" על-מנת שאדון סאאיב עריקאת יואיל בטובו להמשיך ולדבר עם
ציפי לבני. וזה מביא אותי לנקודה השנייה.
2) המטרה האסטרטגית הפלשתינית
להערכתי, הפלשתינים מבינים היטב שלא ניתן עכשיו להגיע להסכם קבע עם ישראל משתי סיבות מרכזיות: אין הם יכולים לקבל הכרעות היסטוריות של נכונות לפשרה (ויתור על זכות השיבה והכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי שפירושה המעשי מבחינתם הוא קץ הסכסוך עם ישראל), והפיצול הפלשתיני העמוק בין יהודה ושומרון לרצועת עזה. לכן, האסטרטגיה של הרשות הפלשתינית היא: למשוך זמן, בלי להגיע לשום הסכם עם ישראל, ולשמור על שרידות ממשל אבו מאזן; תוך כדי כך להפעיל מגוון של לחצים על ישראל על-מנת לפגוע בה, להחלישה ולנסות ולסחוט ממנה ויתורים שונים, הן בנושא בנייה, הן בנושא שחרור אסירים, הן בנושאים הקשורים ישירות לנושאי הליבה במו"מ.
כלי הביצוע המרכזיים הם: הפעלה של "התנגדות עממית" שפירושה הפגנות, הצתות, זריקות אבנים, דקירות סכין, ירי פה ושם בשטחי יהודה ושומרון; תעמולה אנטי ישראלית חריפה בזירה הבינלאומית; תמיכה בכל צעדי החרם והדה-לגיטימציה נגד ישראל בזירה הבינלאומית; איומים להצטרף למוסדות האו"ם השונים כמדינה.
ונקודה חשובה להדגשה: להערכתי אין לאבו מאזן כוונה שתפרוץ אינתיפאדה אלימה של אש חיה ומתאבדים, להבדיל מה"התנגדות העממית". הסיכוי לאינתיפאדה שלישית בנוסח האינתיפאדה השנייה הוא נמוך לדעתי. כמובן שאצלנו ישנם כאלו שכל שני וחמישי מהלכים עלינו אימים באינתיפאדה ושאר מרעין בישין. סוג של מחלה, כנראה.
דומני שגם בצד הישראלי יש רצון למשוך זמן, ובעיית השרידות של הממשלה תופסת מקום גבוה ביותר אצל נתניהו. לעומת זאת, ביבי, וחלק ניכר בציבוריות הישראלית, עשה כבר פשרה היסטורית בכך שהכיר בזכות של העם הפלשתיני למדינה משלו. מתי להערכתי יהיה סיכוי להתקדמות מדינית כלשהי וויתור על בזבוז הזמן? כאשר הצד הפלשתיני יהיה מוכן ללכת להסדר ביניים שפירושו הקמת מדינה פלשתינית בגבולות זמניים. אני חושב שזה הכיוון שאליו היו צריכים האמריקנים לנסות ולהגיע מלכתחילה, ולא לחיות בעולם של שוטים המאמין שבידי קרי יש שרביט קסמים שתוך תשעה חודשים ישים קץ לסכסוך הישראלי-פלשתיני.
3) האיומים הפלשתינים
הפלשתינים הגישו בקשה להצטרף כמדינה ל-15 אמנות בינלאומיות ומוסדות בינלאומיים, ומאיימים להצטרף לעוד כמה עשרות. האמנה החשובה ביותר מבחינתם היא אמנת רומא מ-2002 שקבעה את העקרונות והסמכויות של בית הדין הבינלאומי בהאג שבהולנד בארבעה נושאים:
פשעי מלחמה, רצח עם, פשע נגד האנושות ותוקפנות. ישראל, כמו ארה"ב ורוסיה והרבה מדינות אחרות, חתמה על האמנה, אך לא אישררה אותה. הפלשתינים מאיימים בראש חוצות שכאשר הם יצטרפו לאמנה הם ירוצו לבית הדין על-מנת לתבוע למשפט קצינים ומדינאים ישראלים באשמת פשעי מלחמה. כנראה שהם כל כך ששים לפגוע בישראל, שטוב בעיניהם מראה ישראלים הרוגים או מובלים למשפט, מאשר ניהול מדינה פלשתינית עצמאית.
לדעתי מדובר באיומי סרק, שאין שום צורך להיבהל מהם. הם רוצים להצטרף כמדינה לכל הסוכנויות של האו"ם? - שיצטרפו ויבושם להם. בפועל הם פועלים ומתנהגים כאילו יש להם כבר מדינה עצמאית וריבונית, עם עשרות שגרירים ונציגים דיפלומטים בבירות העולם. ובאשר לבית הדין הבינלאומי בהאג, אז קדימה. יש לנו ולעם היהודי את מיטב המשפטנים בעולם. אז במקום לבנות להם מדינה, הפלשתינים יתעסקו במשך שנים במשפטים. ובכלל, בסופו של דבר ה"חנות" נמצאת בישראל, שם בסוף התור יכולים לקנות במשא-ומתן מדינה פלשתינית ממשית ולא וירטואלית, שלא לדבר על כך שבידי ישראל ישנם הרבה אמצעי סנקציות כואבות.
להיכן נלך? מה יהיה? בואו נחכה כמה ימים!
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
