אין נסים! אז איך תסביר?

מקרה תמוה ביותר ובלתי-מוסבר


המשך ישיר לרשימתי הקודמת "חיוך של פגישה ראשונה" שהוקדשה, ועכשיו אבטא לראשונה, למעשה נסי או - אם נדייק יותר - לנבואה, אבל אין כמובן שום 'חובה' לקרוא אותה, ניתן להבין בלי.

כמובן, עם הרקע האלמנטארי הזה: מתוארת שם פגישה בבית קפה - קפה קינג ג'ורג' לאוהבי הדיוק - אבל מבחינת סדר-הזמנים, דווקא מה שכאן – מתרחש קודם. אז נגלה מה שלא גילינו שם, שהאח והאחות שנפגשו שם, בקפה, שמותיהם יותם ויעל, ושהווילה בסביון - בה נערך טכס כלולותיה של יעל - שהייתה פאר יצירתו של אביהם, המהנדס המוכשר והאישיות אצילת הנפש - משכמו ומעלה! כפי שעתיד יותם לתאר - נמכרה על ידו שנה לאחר מכן. והוא, בחלוף שלוש שנים נוספות בלבד למרבה הצער, נפטר, כשהוא מותיר אחריו את אשתו - אמם - אלמנה: אישה טובה, ישרה מאין כמותה ואצילית בהתנהגותה. בשלוש השנים שנותרו כאמור לחייו אירעה הטרגדיה, נתק משפחתי שקשר של שתיקה משוך הן עליו, הן על סיבותיו, שחצה ושיסע את המשפחה לשניים: יעל, והמשפחה שהקימה, מחד (- מהעבר האחד), וההורים, עם יותם, מהעבר השני.

המעשה שבו מדובר ומיד יתואר, אירע כשהקים יותם מצבה לאביו שהיה עליה, כדרך כל מצבה, להתנוסס חדשה וגמורה בתום השלושים. לא נכביר מלים על המצבה (עיצובה המיוחד) או על הכיתוב שנחקק בה, לא כאן החריג: החריג, התמוה אפילו, היה שבגילוי המצבה נתגלעו בלוח-האבן המסיבי האופקי - השוכב - שברים וסדקים.

תחילה סברו שיד אדם בכך ומדובר בזדון, אבל משהוחלפה הפלטה האופקית באחרת, חזרה ונשנתה התופעה שהפכה לתופעת קבע: כל אימת שבא יותם לפקוד מחדש את הקבר אחרי התיקון היסודי שנדרש, לבחון את התוצאה ולחלוק את הכבוד הראוי, ראה לפניו - שוב! - אבן עם קווי-שבר וסדקים. ומפליא: גם כשהחליפו משיש - הרך יחסית - לגרניט שהוא הסלע הקשה ביותר בטבע, חזרה התופעה: לא שברים הפעם, סדקים, אבל רבים וכעורים. מצלמת וידאו נסתרת במעגל סגור שהתקינו, כבר אחרי התיקון השלישי, הוכיחה וגילתה את הדבר המדהים: ברגע מסוים, שהוא 'כמו שעון' הזמן הסמוך להגעתו של יותם, מופיעים יש-מאין קווי סדיקה באבן האופקית כל זאת ללא שנפש חיה - גם לא נפולת, או הפרעה אקלימית או סביבתית אחרת שמותירה סימנים! - נראים בקרבתה.

איך פותרים את הבעיה?

המקרה הובא לפני מנהל בית העלמין הרב, שהזמין את יותם להתייצב אצלו אחרי שנועץ עם רבנים גדולים. "נו", אמר לו יותם במרירות סרקאסטית (בפתח פגישתם), "בוודאי תודיע לי שנחוץ להחליף מזוזות בבית ו/או קמעות, ואם לא יעזור... תפילות".

"לא ולא", אמר לו ובמאור פנים: "אני מבין שאתה חילוני. וכבר אתקן את עצמי: 'חילוני' הוא מלשון 'חלֵל', 'לחלל'; חלילה וחס לי, מלייחס לך זאת!"

"תודה", השיב יותם.

"תאמר לי", שאל כבוד הרב – "הכול בסדר במשפחתך?"

יותם ענה במהירות: "הכול בסדר, כן".

"סליחה שאני 'חוקר', זו כמובן לא חקירה, אבל מדוע, וכפי שדיווחו לי, אתה מגיע לבד? יש לך אחים? אחיות"?

יותם היסס מספר שניות... "יש לי אחות, אנחנו שניים. היא לא באה, כי אין לי קשר איתה... יש קרע משפחתי בינינו שאירע בשנים האחרונות לחייו של אבא, ופילג את המשפחה לשניים".

"תראה. המקרה שלכם מסובך, ומאוד. הוא הובא בפני חכמי הקבלה. הם מצאו שאכן, קרע חל, טרגדיה של-ממש, והוא התחולל בחג החשוב ביותר שאסור שיקרה בו - בליל הסדר. האם אתה מאשר, ואת אמיתות כל הנאמר?"

"כן", השיב יותם, בהשפלת-קול.

"היה כאן גירוש. לא 'גירוש מצרים' (יציאת מצרים): גירוש אב ואם. מליל הסדר, שהוא אחדות-העם! העם שיצא מעבדות לחירות לקראת הקמת מדינה וריבונות, והוא חוגג את זה. אחדות המשפחות, שספונות משפחה משפחה בביתה כשהכול מואר, נוגֵה באור יקרות, חגיגי, מכובד... ומה עשו הם אחר-כך בליל-הסדר - זוג; מסתמן שהיה זה זוג נשוי שהזמין וגירש! - כשנותרו מהמשפחה רק הוא והיא, עם כל המאכלים והתבשילים שהכינו, בחג שנהפך לחגא?

מצינו, שזה לא היה 'רק' עבירה על מצוות כיבוד אב ואם: על סף כמעט, 'ומקלל אביו ואמו מות יומת'. והיה בפרשה הזאת איזה נכס הם מצאו (חוקרי הקבלה), עם ההגעה לסדר, שהאב רצה לתת. כן?"

"כן", השיב ואישר בלחש יותם. "הייתי עם ההורים... ואיתם, הייתי כשגורשנו".

"זה הגורם הזר שנכנס למשפחה, כשבאוויר ריח של תאוות-בצע ותאוות רכוש מצאו חכמי הקבלה עליהם סיפרתי לך, שעלב בו. צעד אחד של האב מעבר לסף, לא יותר, התרחשו חילופי המילים והוטח בו הזעם העז, בלי שהיה סיפק בידו, ביד רעייתו, להיכנס לחדר שבו שולחן הפסח. 'הגורם' הזה הוא הנשוי לאחותך, כן? – שבדיוק לפני הסדר, נישאה. בדירתם... השכורה... שבה הם ערכו את הסדר והזמינו, אירע הכול; כן? עלבון גדול: 'יריקה בפנים' בתגובה על נדיבות. 'סטירת לחי מצלצלת' שקשה לסלוח עליה, לאב המסור. שכמה שנים עוד נותרו לו לחיות, ורצה בסך הכול בהערכה, באהבה? שנתיים? שלוש? ואת הנכס הזה שנתן... לא הרבה זמן אחרי שהוציא את נשמתו לבורא, הם איבדו. נכון?"

"כן", הנהן ושב והנהן יותם לאות שהוא מאשר הכול עד הפרט האחרון.

"כעונש מלמעלה! שהוא לקולה! – מתוך התחשבות באחותך, שסבלה ועוד נכון לה סבל מחייה עם הגורם הזר שהדיח אותה נגד משפחתה. משפחה שהיא משפחה מכובדת בישראל, שחייתה בהרמוניה עד בוא הזר שפלש, שרמס ברגל גסה... מזל שלא היה חמור יותר, הגזר, העונש. ועכשיו נותנים לכם שוב פתח! לחידוש האחדות, שחוללה! שהיא ערך עליון!

תראה מה תעשה", הנחה אותו הרב: "צור קשר עם אחותך. המצבה תתוקן עוד פעם אחת, אחרונה! יוחלף בה הכול: היא תושב כבראשונה, בלא לשנות נימה, כולל כל הכיתוב והחיקוק. ובפעם הזאת, הבאה פירוש-הדבר, היא, ואתה, תבואו ביחד!"

"מוכן", השיב יותם. "היו לי געגועים, היו לי מחשבות על חידוש הקשר איתה".

הפגישה בין יותם ליעל אחרי שנות-הנתק

הוא התקשר לאחותו. היא הסכימה - מיד - לבוא.

היא התרגשה מאוד לראות בהגיעם והיפגשם בחלקת הקבר, שעל מצבת אביהם, שעיצב וניסח אחיה, היא מוזכרת. לא זו בלבד! חקוק, ובאותיות מאירות-עיניים: "ילדיך יותם ויעל, האוהבים!"

כן: המצבה הייתה הפעם, זו פעם ראשונה, בלי פגיעה קלה שבקלים. שלמה, לא רק שלמה: מושלמת, מרהיבה!

אם היא התרגשה מהכיתוב – היא התרגשה כפל-כפליים ממה שאחיה הביא איתו: "זוכרת שהשתתפת אחרי סיום התיכון, הבגרות, בטיול מקיף באירופה, שאותו נתן לך אבא במתנה?"

"– בוודאי שאני זוכרת!"

"וזוכרת מה כתבת לאבא כשהייתם, את והקבוצה, באיטליה? מה שלחת לו ממילנו? הנה, אני מקריא: זו גלויה, אני מחזיק אותה כדי שגם את תראי, שמצדה האחד שושנה אדומה זקופה, פורחת בין עלים ירוקים רעננים, והמלים באיטלקית שממש! אין צורך בידע בשפה כדי להבין: 'Buon compleanno'. כאשר מהצד השני – רישום של שמש עם קרניים יוקדות שציירת, וכיתוב קליגרפי שלך, בכתב-ידך: 'אבא'לה היקר מכל, מוטב מאוחר מאשר... לא, לא שכחתי את יום הולדתך, ט' טבת. מזל טוב, אריכות ימים, ותודה, תודה תודה, על הכול! בתך האוהבת, יעל'. עוד צוין: 'מילנו', והתאריך".

"נכון, נכון! – איך היא בכלל נשמרה?"

"זהו החלק שאת לא יודעת - הייתה לאבא קופסה מיוחדת, היא התגלתה לי בשולחן-הכתיבה שלו, שבה הניח אותה מוגנת, בטוחה – שמר אותה כבבת-עינו! אבא לא היה בקשר איתך; אין כל ספק שלרגע, הוא לא הפסיק לאהוב אותך. הייתם מאוד קשורים בילדות, ומעבר לה. היית - ונשארת! - יקרה לו. הבת המוערכת! תמיד רצה את טובתך, תמיד עזר לך לטוות תוכניות, וגם נתן יד להגשמתן, כי מטרה אחת הייתה לו, לדאוג לאושרך. היית ונשארת כל עולמו עד יומו האחרון".

לא כתבנו עד עכשיו - ונימנע גם להבא - שהם התחבקו. נדלג על זה, זה יהיה סכריני מדיי, לא יוסיף לעניין.

"מאוד מרגש!" קראה כשהיא דומעת. "נפרדתי מאבא שכל כך אהבתי... הייתה לי תקופה אפלה בנישואים האלה. שאני עדיין מנסה להתמודד איתה, להתמודד איתם. לא חדלתי לאהוב את אבא שלי... אהבתי אותו בכל מאודי! אבא היה יקר לי מאוד ומאד הערכתי אותו. בשבילי הוא היה המודל של אבא, ושל מנהיג ומורה-דרך. היחס שלי אליו לא השתנה גם בנתק. למרות שמילאה את כולי - בצער גדול! - המחשבה, ואני מבינה רק עכשיו את הטעות הגדולה שלי, שהוא כאילו קבר אותי מזמן".

רגע! למקרה התמוה 'שלנו', שעולה שאלה האם הוא בכלל אמת(!), נמצא 'הסבר'? מצבה שנסדקת... זה משהו לוגי; טכני – זה הכול! יש - או יהיה! - לזה הסבר: טבע, איתני-הטבע, מה זה חשוב מה?! אין עניין כזה... 'דברים שנקבעים מראש'. 'מבחן תוצאה אלוהי', תכף תגידו לנו – הצחקתם אותנו! הכול ברור לנו כי הכול ברור לנו. ברור?! מה לא ברור עד כאן?

"אבא רצה שנתאחד מחדש!" הגיבה - יעל - כשסיפר לה - יותם - על מה שקדם והתרחש, על המדהים והבלתי-ייאמן. "עוד בחייו היה עליי לבקש ממנו סליחה ומחילה, ואני מבקשת ממנו רק עכשיו, עם בקשת סליחה גדולה על האיחור", אמרה כשהיא ניגשת קרוב למצבה, כורעת ברך, מישירה מבט עליה ועל שמו החקוק. "ורצוני להגיד בעצמי ליד המצבה, את הדברים שאתה יודע אותם, יותם: אבא הטוב שלנו, ניצל את הזדמנות בואו לליל הסדר להחתים אותי ואת בעלי כשההתכוונות שלו בעיקר לו, שהבית אותו התכונן להעניק ואליו עמדנו או-טו-טו לעבור ולפיכך הדחיפות, בית המשפחה הקודם שבו עברה ילדותנו ונשאר אחרי שעברנו לווילה בסביון, יימכר ויחולק ביני לבינך ושלא תוכל לוותר על חלקך. אישי סינן כנגדו ברגע שהתחיל לעיין במסמך מילות חרון וזעם כבוש וגירש אותו: על-אתר! איתו אותך, ואת אמא; האצילה בנשים, הכל כך מסורה! ואני שתקתי. במקום להתנפל עליו... שנינו... בנשיקות וחיבוקים. החסד - האחרון! - שעשה עימי: אחרי הניתוק, הקרע במשפחה שנפער כפצע מוגלתי ביום ההוא ( לא יציאה מעבדות לחירות: היום הארור!), הורה אבא לאם להעביר את הבית - כולו! בשלמותו! - שהיה רשום על שמה, על שמי. כן, הבית שבמקום לגור בו קבע ולשמור אותו כבבת-עינינו כי פה עברה הילדות שלי, פה הערכים שקיבלנו מהורינו, איבדנו אחר כך בעסקה כושלת עם קבלן.

כל אותה עת הם הוסיפו לעמוד, להשתהות. פניהם למצבה שממנה לא הסבו את מבטם.

אם הייתי חיה מחדש עם הבשלות והבגרות שיש לי היום, הייתי עושה דברים אחרת. אני מצטערת על העבר ועל הנתק שחל במשפחה בעטיי, ומבקשת מאבא האהוב, אותה בקשה אבקש מאימא כשאפגש איתה, סליחה ומחילה. סבלתי בחיים מאז הנישואין, ושילמתי - ועודני משלמת - מחיר גבוה על חטאי-העבר".

"ניתן לנו רגע של חסד, יעל יקרה! המצבה שניזוקה שוב ושוב ולא ניתן היה להשלימה, באירוע המופלא כל כך שנבצר מבינתי, היא שמביאה, בעצם הרגעים האלה, לאיחוד מחדש שאבא כל כך רצה. בלי שדיבר מטוב ועד רע, בלי שאמר מלה. היו לך ההורים הטובים ביותר שאדם יכול לייחל, לבקש לעצמו. ספרי עליהם לילדייך הקטנים, הנכדים של אבא ואימא שבשל הפירוד הם לא ראו, כשיגדלו.

בסדרת הטלוויזיה המרשימה "זהות בדויה", בפרק שראיתי אתמול אחותה של סידני ( לוחמת ביחידת סיכול טרור סודית של ה-CIA וגיבורת הסדרה), נדיה, מנסה להרוג אותה לאחר שהודבקה בזדון בגורם הרסני שנועד לשנות את אוכלוסיית העולם, והפכה, תוך שינוי אישיות קשה, ל-infected (נגועה). את, יעל, הפכת Infected בהשפעת זר שמונהג רק על-ידי תועלתיות, אשר חדר לחייך וגרם לך לאמץ בדרך של הזדהות את דרכו תוך איבוד העצמיות והיכולת לחלוק, וכך גם להפנות עורף להורייך. הנה מה שניסחתי ובאנגלית דווקא, בתגובה מאוחרת לאותו גירוש של פסח שהיה כל כך קשה, כל כך טראומתי:

Never turn your back on your own family. Your own parents... Never demand anything from them. Never, be detached. Cutting them from you is cutting your soul. No matter what or how you are considering your life, they are miserable if you dishonored or abandoned your mother and father.

זהו, ועכשיו תגובתך אם תרצי".

"כבר הגבתי, מבכרת להשאיר את הדברים כמו שניסחת, עם תוספת אחת: צר לי, שלא השכלתי להבין את הדברים בעתם".

הם נפגשים מאז, יעל ויותם, מרבים לשוחח. אוהבים לשוחח! עם הערכה הדדית רבה, כן. וכבר, מתוכננת פגישתם הבאה שתהיה כנראה שוב, בקפה קינג ג'ורג'.

ובלי קשר, או בעצם כן כי העגמימות שתמיד נשארת - זה חוק מתמטי רשום! - משותפת, השיר הבא:

"שירת מקהלה רחוקה". מלים ולחן: יורם מרקוס

את ישבת לידי לעת ערב,
והחדר היה שרוי בדממה;
פנייך היו נוגים מתמיד,
כחיוורון דמדומי החמה
– לפתע שירה נשמעה מרחוק,
חרישית, רגועה וקסומה...
– "שירי גם את!" קראתי נפעם,
והסבתי פניי לעברך
– "לא אוכל", לחשת והשפלת אז מבט,
וצללים רטטו בשערך.

השנים נחפזו לחלוף אז,
ומפעם לפעם עוד תיזכרי
בקרן רחוב ומי-מזרקה,
בפאתיה של עיר מסתורית;
הדלת נפתחת בשאון חריקה,
וגם את תיכנסי, חרישית;
– "שבו במקומות!" נשמעת קריאה,
וחוזרים על השיר בשלישית;
האולם נמלא בקולות הצלולים,
וקולך כמקסם בראשית.

שעון החול לא עצר אף-לרגע
מהיום בו חדלת לפקוד את ביתי;
חדרי הבודד שותק כדממה,
וצללים כבר שטים לקראתי.
בליל-אפלה, כשחצות בשעוני,
אורלוגין יאותת ברעדה
– אז תישמע המיה בחדרי,
ושירת מקהלה רחוקה...
האם גם שפתייך הוגות ללא קול
את מילות השירה הזכה?