בכל פעם מחדש אני נהנית לחזור לימי התום, לגן עדן האבוד של ילדותי בשנות החמישים של המאה הקודמת, והמון זמן עבר מאז...
לעתים, אני לא מאמינה שעל חיי אני כותבת, שכן, אני מרגישה כמו אשתו של מתושלח הנפגשת עם אשת לוט ומביטה עמה לאחור, ואז, כאילו הזמן עומד מלכֵת כנציב מלח, ומתגלה לנגד עיניי תמונה, כאילו מעולם אחֵר, עולם בראשיתי שאני לא משחקת בו כל תפקיד אלא רק מביטה, מחייכת ודומעת, דומעת ומחייכת... והלא המאה הקודמת נמצאת מאחור מעבר לפינה, וכל שעליי לעשות הוא ללכת לעברה, להציץ ולראות בעינֵי רוחי איך חייתי בילדותי הדלה והמאושרת:
לראות את בורות המים מהם שאבנו מים לשתייה ואחר כך, כשלא היו ראויים הם עוד לשתייה, שימשו לניקוי הבית; את הפרימוס עליו הרתחנו את מֵי הכביסה עם פתיתי הסבון; את הפתיליות במטבח הקטן שהיה בחצר, שניצבו לפי הגודל אחת ליד השנייה ועליהן סירים גדולים וקטנים מדיפים ריח גן עדן. אורַן הרך של הפתיליות היה מהבהב ומאיר קלות את החַנַפִיֶה (מיכל מים שבקצהו התחתון הותקן ברז). הייתי מביטה בהשתאות של ילדה קטנה במחול האורות על קירות ותקרת מטבחנו, מחול של אור וצל שלא היה נגמר, אלא אם כיבית את הפתיליות.
ראיתי בעיני רוחי גם את מנורת הנפט (הלאמְפה), לאורה הכנתי את שיעורי הבית שלי על גיגית הפוכה. זכרתי את שמַש בית הכנסת ואת את נקישות מקל ההליכה שלו על תריס חלוננו בקראו: "יוסף, יוסף, קוּם לסליחות"... ועוד מצבים ואירועים שאני מעלה בזיכרוני, מהרהרת בהם במתיקות אין קץ ומרגישה באמת כמו אשתו של מתושלח.
היום לעומת כל אלה, אני משיגה כמעט הכול במחי אצבע! אין גרוש ולכן גם אין חור בגרוש. היום יש פתיליות אך רק במסעדות בשוק, המגישות סעודות גורמה לזכר ימים עברוּ, ואדם לאדם כבר לא אוהב, אלא... נכון אמרתם - זאב.
מה אומר לכם, רֵעי, היו זמנים, זמנים יפים ואני, כאופטימית ללא תקנה, מקווה שיחזרו אותם קשרים אישיים וחמים בינינו לבינינו, בשילוב ידיים עם הקִדמה.
עבדים היינו, והיום?
גם אז, בתחילת ימַיי כ"אשת מתושלח", חגגנו את חג הפסח והיינו בבחינת "עבדים" אך לא בארץ מצרים, אלא עבדים ושפחות בביתנו שלנו לפני חג הפסח, כמו שאימי, חנה סיאני ז"ל, הייתה אומרת. בשכונה ידעו שהיא אישה חרוצה ומאד נקייה. אף גרגר אבק לא מצא מנוח בביתנו הצנוע ולפני פסח, על אחת כמה וכמה.
אימא הייתה מסיידת מדי שנה את קירות הבית (חדר בן שלושה מ"ר), את המטבח הקטן שניצב בחצר הבית ואת חזית הבית. כל זאת צבעה בסיד לבן במו ידיה! את הארון, בעל שלוש דלתות, רוקנה אימא מתכולתו. הסדינים שעמדו מעומלנים, מגוהצים ומקופלים כמו צבא חיילים ממושמע, הוצאו מעל המדפים, שמא חס וחלילה התגנב לו גרגר אבק שנעלם מעיניה החדות. הייתה מנגבת כל מדף ומדף במטלית לחה ובמטלית יבשה, ולאחר מכן מניחה עליהם דף עיתון, שיהיה יפה.
השמיכות, הווילונות, המגבות, כלי המיטה ומה לא... כובסו על ידה בפיילה (גיגית מנחושת) בחצר הבית. כל יום הייתה מנקה משהו אחֵר, ובקשה אחת הייתה לה מאיתנו: לא להפריע לה במלאכתה ולא לבוא אליה בבקשות כאלו ואחרות. "לפני חג הפסח אַת ואחותך תלמדנה להסתדר בעצמכן!", פסקה.
אף פעם לא ידעתי כמה עשירות אנו, למרות שחיינו בשכונת "נחלת צבי" בירושלים, בה העושר היה מאיתנו והלאה. ה"מציאוֹת" שמצאנו עם "פירוק הבית" בעבודות לפני חג הפסח שימחו אותנו כל כך..., היו אלה צעצועים שנשכחו מלב, בגדים שחיפשנו וסופסוף מצאנו..., אך הסתבר לצערנו, שגדלנו ו"תפסנו גובה" ואילו הבגדים נותרו קטנים כפי שהיו מלכתחילה ולא הלמו יותר את מידת גופנו. אימא עלצה לחלקם לשכנות שהיו להן ילדות קטנות מאיתנו.
מצאנו מחברות ישנות עם כתב-יד הססני, מהכיתות הראשונות בבית הספר, וגאוותנו הייתה רבה לראות עד כמה התקדמנו מאז. גם מצאנו קופסה יפה מפח, בה אימא החביאה את כל איגרות הברכה שציירנו לה מאז ידענו ליטול עיפרון וצבעים בידינו הקטנות. התרגשנו למראיהן וקראנו אותן בעיניים שוקקות.
צצו גם כל מיני צעצועים וחפצים שנעלמו מעינינו במשך השנה, כמו: תכשיטים שעשינו במו ידינו, והנה, עתה יהיה לנו מה לענוד בחג הפסח עם השמלות הלבנות והמעומלנות החדשות שקנתה לנו אם לחג.
אֵמְבַּאיֵיד אֵל נְחַאס...
הבית הקטן הוצף ברֵיחות של סיד וסבון כביסה של "שמן", הסבון הנאמן (והמסריח) המסיר כל כתם, ואפילו העקשני ביותר! כלי הנחושת הושמו בערימה על יריעת בד בחצר, וניתנוּ לערבי שבא לשכונתנו לקחת אותם ולהבריקם. שק גדול היה נושא על גבו, עובר לאורך השכונה ומכריז בקול: "אֵמְבַּאיֵיד אֵל נְחַאס, אמבאייד אל נחאס" (מנקה ומבריק נחושת). השכנות היו רצות אליו מפתחי הבתים, ידיהן עמוסות בכלי נחושת דהויים מכל הסוגים, ונותנות לו אותם כדי שיבריקם לחג הפסח. הן היו בטוחות שהוא יחזירם להן מצוחצחים ונקיים אחרי יום-יומיים, ואכן, האיש היה זוכר כל שכנה ושכנה, כל בית ובית וכל כלי נחושת למי ניתן, בלי לרשום על דף נייר למי שייך החפץ ובאיזה יום הבטיח להחזיר את הכלי הממורק לבעליו..., פלא פלאים! מעולם לא טעה האיש, שהיה בשנות השישים פלוס שלו, ועד היום שאני נזכרת בו, אני מתפעלת מזיכרונו המחודד. יחסים נפלאים היו לנו עם הערבים שגרו בעיר העתיקה... נעים להיזכר, האימון והכבוד היו הדדיים!
גם דוד המים הרותחים הוצב בחַקוּרָה (הכיכר) במרכז השכונה, שם הגעלנו את הכלים לקראת חג הפסח.
על השחיטה
אף משחיז הסכינים היה בא לשכונתנו, מסיע על גלגלים את מכונת ההשחזה הגדולה שלו וקרא בקול: "מַ...שחיז סכינים מספריים. מַ...שחיז סכינים מספריים". ושוב, הנשים היו יוצאות מפתח בתיהן, סינרים למותניהן וידיהן מליאות בסכיני מטבח גדולים וקטנים, מספריים ואח', עומדות בקוצר רוח בתור, שכן, הזמן קצר ומלאכת הפסח מרובה.
ואילו אנו, ילדי השכונה, היינו עומדים פעורי פה ובחשש לא קטן, לראות איך הוא לוחץ על הפֵּדַאל, המכונה מסתובבת ומשחיזה, ומשחיזה...
אני זוכרת את דמותו של האיש היטב, כי כל כך פחדתי ממנו. הוא היה רזה וגבוה, כובע מצחייה לראשו, שפמו דק, עיניו שחורות ועליהן "ישבו" זוג גבות שחורות ועבות. מה שהצית את דמיוני והפחיד אותי לא מעט, היה צווארו שהיה אדום כצווארו של תרנגול שמרטו לו זה עתה את השערות והוא מוכן לשחיטה. כך נראו כל התרנגולות שאבי המנוח, יוסף-חיים סיאני, מרט את נוצות צווארן בטרם שחט אותן במאכלת שהייתה תפוסה בין שיניו הצחורות והחזקות. היה מבקשני להכין עבורו את תלולית החול שספגה את הדם שנזל מגרונות העופות שנשחטו על ידו בימים שלפני יום כיפור וימי חג, למרות כל מחאותיה של אימי שניסתה, ללא הצלחה, להצילני ממעמד מזעזע זה:
"היא רק בת חמש, עזוב אותה, יוסף, אני אכין את כל שתבקש. אַל תכריח את הילדה לעשות את זה, אתה יודע שהיא לא ישנה מספר לילות אחרי השחיטה שלך, למה אתה גורם לה צער"?
והוא היה מביט בה בעיניים זועמות ואומר לה בשקט, שנשמע יותר מצעקה: "חנה, הילדה צריכה ללמוד ה כ ו ל ולא משנה מה גילה. היא הבת הבכורה וצריכה ללמֵד את אחותה הקטנה מה שאנו מלמדים אותה. אַת יודעת שהחיים לא קלים, והפינוק הזה שלך יזיק לה מאוד בעתיד כשתגדל. היא צריכה לדעת מגיל צעיר להתמודד עם כל דבר, כולל זה!"
עבורי, מעמד השחיטה היה טראומה נוראה, שהיה חוזר עם בואו של משחיז הסכינים. אך אני, משום מה, לא ויתרתי על מקום מושבי על המרפסת של משפחת לוי, משם השקפתי על הנעשה, כאילו חזרתי ל"מקום הפשע".
"סנטה קלאוס" של פסח
מאד אהבתי את "מנפץ צמר הגפן" שבא לשכונתנו. הוא נראה איש אציל וטוב מזג, שקט ומדבר לעניין. עיניו היו חומות ורכות, כעיניה של לאה, זקנו הלבן סובב את סנטרו ולחייו. היה לובש כמעין שמלה עליונה עם אבנט מבד למותניו, מכנסיים רחבות שוליים לגופו ולראשו כיסוי ראש לבן, כמעין כיפה גדולה שכיסתה את כל קודקודו. היה לו ריטואל מיוחד שחזר מדי שנה לפני חג הפסח.
כשאימא הזמינה אותו לחצרנו, היה נכנס, מעיף מבט סביבו ופניו הביעו שביעות רצון כשהבחין בניקיון המבהיק ששלט בחצר הקטנה. הוא בחר לו מקום ישיבה הנוח לו, הניח את השק שהביא עמו בפינת החצר, אחרי שהוציא ממנו כרית קטנה עליה ישב.
תחילה היה פורם בזהירות את הבד שכיסה את תכולת המזרן, כמי שמצפה למצוא מתחת למעטפת אוצר יקר. הפעם לא הייתה תכולתו של המזרן שיער סוסים וחציר, אלא "גללֵי צמר" לבנים-אפרפרים. תך אחרי תך היה מתיר במחט עבה וארוכה, שהחזיק בין אצבעותיו הדקות, את התפרים שנתפרו בחוט עבה וחזק. היה עושה מלאכתו לאט ובמומחיות, מבלי לקרוע אף פיסת בד של המזרן.
לאחר שהסיר את "קליפת" המזרן מעליו והניחה בצד, היה לו כמעין שוט ממתכת גמישה, ארוך ודק, בעל ידית מגולפת מעץ, בה היה מכה על "גללי הצמר גפן" המעוכים ו"מנפץ" אותם אחד לאחד עם כל הצלפה, עד שהיו רכים כבתחילה, מופרדים ותפוחים.
הייתי מביטה בו מרותקת, כאילו הוא קוסם העושה כשפים. היה מכה בשוט הארוך והגמיש על "גללי הצמר גפן" ועם כל מכה היה כמו נוהם: הממ, הממ, והשוט היה משיב לו בקול מתכתי מזוגזג משהו: בזזזזז, בזזזזז, דו-שיח בין האיש לכלי, דו-שיח שרק שניהם הבינו את פשרו.
פתיתים לבנים היו מתעופפים מסביב לאיש במחול אצילי ושקט, מחוללים בחלל האוויר וצונחים לקרקע רכות, כפתיתי שלג, כשהכוריאוגרף השקט הזה מנצח עליו עם כל הרמת שוט. הפתיתים נראו בעיניי כמו פלומת נוצות שצנחו גם עליו, מהן נתפסו על זקנו ושפמו, ובסופו של תהליך, נראה האיש כמו סנטה קלאוס בשלג. בתנועות מדודות ועדינות, הסיר האיש את נוצות הצמר גפן מעל זקנו ושפמו והוסיפם לערימה הנאה שצמחה לפניו.
אחרי שעבד שעה תמימה, קם האיש ממקום שיבתו, נטל ידיו מהמים שלקח מהזִיר (כד חרס ענקי שעמד בפינת המטבח והכיל מים), פרשׂ חתיכת בד על הרצפה בסמוך לשק בפינת החצר, עליה הניח את ארוחת הבוקר הצנועה שהביא עימו ואכל. גבו היה מופנה לנעשה בחצר, כאילו ביקש להפריד בין קודש לחול.
ביקשתי להציץ ולראות מה הביא האיש השקט הזה לאכול, אך אימא הזדרזה ומשכה בידי, הכניסה אותי מיד הביתה וגערה בי: "תגידי, אַת לא מתביישת להביט בצלחת של מישהו אחֵר, כך חינכתי אותך? אמרתי לך אלף פעמים שזה לא מנומס להביט בצלחת של אדם כשהוא אוכל, ואפילו הוא חברך הטוב ביותר. האוכל הוא דבר מאוד פרטי לכל אחד ואחד מאיתנו. שלא אראה אותך מתנהגת כך שוב, מה יחשבו אנשים, שאני לא חינכתי אותך כשורה"?
אחרי מספר שעות, ניפץ האיש את כל "גללי הצמר גפן", שב ותפר את הבד מעל המזרן "החדש", והחצר שבה להיות נקייה ומבהיקה כפי שהייתה טרם בואו.
באותו ערב, אחותי הקטנה ואני ישנו במיטתנו, על מזרן שבטנו מליאה בצמר גפן רך ותפוח, בהנאה כה גדולה..., שרק ילדות כמונו, שרוב ילדותן ישנו זו לצד זו באותה מיטה על מזרן ממולא בשיער סוסים ובחציר יכולות ליהנות.
המופע של יצחוק
האירוע שהיה הכי הכי בשכונתנו לפני חג החירות, היה "המופע של יצחוק".
ממול חדרנו, בחצר הבית המשותף, גר יצחוק (יצחק), ניצול שואה מהונגריה. חדרו היה קטן וצר, ובו מיטת עולים מתקפלת, שעליה מזרן חשׂוּף ושמיכת צמר עבה. כיסא אחד עמד בסמוך למיטה ועליו שתי צלחות מפח, כוס אחת וכף אחת. כוננית קטנה מפח עמדה בצד החדר הצר שהכילה את כל סמרטוטיו. זקן וערירי היה יצחוק וכבד שמיעה. רוב היום היה ישן בחדרו ואימא, שריחמה עליו מאד, הייתה נוקשת מדי פעם על דלתו וצועקת, כדי שישמע: "יצחוק, יצחוק, אתה עֵר"?
מיטתו חרקה והוא ענה לה מתחת לשמיכה: "יא, איך בין אוף, מיין גוטע תימענקע" (כן, אני עֵר, תימנייה טובה שלי).
"יצחוק, הכנתי לך צלחת עם מרק עדשים חם, בצל ירוק שאתה אוהב ולחם שחור. הנחתי לך אותם על דוּד המים שמאחורי הדלת. קוּם, יצחוק, תאכל". וכשלא שמעה שום קול הבוקע מחדרו, הייתה אימא מאיצה בו ואומרת: "נוּ, יצחוק, קום ותאכל לפני שהאוכל יתקרר". שוב חרקה מיטתו ואז שמענו את גרירת רגליו. הוא פתח את הדלת ועמד מול אימא בבגדיו הבלויים.
אם לא העזה להיכנס לחדרו. למעשה, אף שכן לא נכנס לחדרו הקטן, כי שרץ ג'וקים ופשפשים. רק פעם אחת בשנה, לפני חג הפסח, הייתה אימא כופה על יצחוק הזקן לנקות את חדרו, להוציא ולאוורר את מיטת העץ עם שמיכת הצמר שלו בחָכּוּרָה (כיכר). היה זה מחזה שלו חיכינו, ילדי השכונה, בכיליון עיניים.
השמועה על יצחוק פשטה כאֵש בשדה קוצים. מיד התמלאה החכורה בילדים מכל הגילים. היינו עומדים מסביב ליצחוק וצועקים פה אחד: "יצחוק, תנעֵר! יצחוק, תנער!" כולנו חיכינו שיצחוק ינעֵר את שמיכת הצמר שלו, שהייתה מלאה בפשפשים שמנים ודשנים. שנה שלימה נהגו פשפשיו של יצחוק ליהנות מחום, ממזון ואף פעם לא הוטרדו מדי.די.טי.
יצחוק, שתחילה נחרד מכל המהומה סביבו, נהנה יותר ויותר מתשומת הלב הנדירה לה זכה והתחיל לנעֵר... צעקה אדירה פרצה מפינו כשהבחנו איך הפשפשים נושרים משמיכת הצמר הישנה, כמו פולי אפונה שנשרו מתרמילם. הפשפשים נדהמו מהניעור הבלתי צפוי וניסו לברוח על נפשם, אך אנו, הילדים, דרכנו עליהם ברגלינו, מעלים אבק מסביב..., יצחוק התחיל לצחוק ועיניו הרדומות ניעורו לחיים. הוא המשיך לנער את השמיכה, ואנו צרחנו כמטורפים והמשכנו לקפוץ ולמעוך את הפשפשים. נראינו כמו בני שבט אינדיאני שנסחפים באחת לריקוד מלחמה. ריח מוזר עלה ועמד בחלל האוויר.
האימהות עמדו מרחוק, היסטריות ממש, ולא ההינו להתקרב ל"מקור השמחה". הן צעקו על ילדיהן שיתרחקו מיצחוק ומפשפשיו, איימו עליהם, דיברו אליהם דברי כיבושין..., ולשווא, שום דבר לא עזר להן! התלהבותם של הילדים הייתה כה רבה, שאף ילד לא רצה להחמיץ את המחזה הבלתי נשכח הזה של יצחוק, מחזה שהתקיים רק פעם אחת בשנה - לפני חג הפסח!
מובן שגם אחותי הקטנה ואני היינו בין "החוגגים". אם לא טרחה לצעוק עלינו כשאר האימהות, כי ידעה ששום מכות או הסברים לא ימנעו מאיתנו ליטול חלק בשמחה.
בתום ה"טקס" התייצבה אימא בפתח החצר, בידה החזיקה את הפְלִיט (מרסס חומר חיטוי), וללא אומר ריססה אותנו כהוגן מהראש ועד הרגליים. קיבלנו את רוע הגזירה בשקט, בלא כל טרוניות והלטנו את פנינו בידינו הקטנות.
כשסיימה אימא את מלאכת הריסוס ופנתה ונכנסה הביתה, פקחנו את עינינו ואמרנו זו לזו: "מה, מעכשיו נצטרך לחכות עוד שנה תמימה לניעורים של יצחוק לפני חג הפסח? זה המון זמן. בואי נאמר לאימא, שתבקש מיצחוק שינער את שמיכתו לפני כל חג". כך אמרנו תוך שאנו אוחזות זו בידה של זו ודילגנו לאורך מסדרון הכניסה לחצר הבית.
אה, היו זמנים, חברים, ובתור אשתו של מתושלח, אני שמחה שלא החמצתי ימים מאושרים אלה עת האביב, כעתה, עמד בשער. לובן הקירות, ההתחדשות הנפלאה של הטבע ושל חיינו הצנועים גרמה לשמחה שאין לה קץ, והיא מלווה אותי עד עצם היום הזה!
חג פסח שמח וכשר לכם ולבני ביתכם!
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
