מחזה האבסורד שמנהלים לנגד עינינו אבו עמר וקבוצתו מזה ונתניהו עם ממשלת הפסיפס התזזיתי שלו מזה, לא רק שאינו משתפר עם חלוף הזמן, אלא מרכיב האבסורד בהצגת-השווא הזו הולך וגובר ומשחית כל חלקה טובה וכל שמץ של סיכוי לאי-פעם בעתיד.
טיבם של עימותים הוא שאם הם מסתיימים בהסדר ובהסכמה מרצון, הם מכהים את רישומי העימותים ומשפרים את מערכת היחסים בין הצדדים, ואם הם מסתיימים בהסדר כפוי או משבר, הם מולידים את המשבר הבא. תנאי הכרחי להסדר הוא מצב של: ( 1/2X ( (WIN + WIN), אף אחד מהצדדים אינו יוצא ומלוא תאוותו בידו, ומחצית הרווח שהשיג גדולה מהישג מינימלי שיחשב ככישלון.
המו"מ הנוכחי החל כתהליך שמוזן ע"י תמהיל של תחושת כפיה ותחושת חוסר תכלית, כאשר בשני המקרים יש יתרון לישראל בעוצמת תחושות אלה.
תחושת הכפייה אצל הפלשתינים נבעה מהערכה שהם נגררים לעבר תהליך שבכל מקרה יוכלו להשיג בו פחות משיוכלו להשיג בתהליכים חלופיים, כגון פניה לאו"ם. אין זה המקום להסביר את מכלול השגיאות שעשתה ישראל במו"מ הנוכחי עד כה, ובשלבים קודמים של תהליכי הדברות שבאו לאחר
הסכם אוסלו (1993), בעקבות אוסלו ועל יסוד אוסלו. הסכם אוסלו עצמו הוא כישלון קולוסלי, ולא במקרה הגדיר אותו
אהוד ברק בלשונו הבוטה כ... "רשת מלאה חורים", ואני מוסיף שהכיסוי היחיד המסתיר אותם, הם שקריהם לציבור הישראלי של אדריכלי אוסלו. שקר מרכזי אחד הואר שוב לאור לאחרונה, כאשר אבו עמר הסביר לכל מי שלא הבין, לא זכר, או ביקש להתעלם מכך, שהערבים אינם מתכוונים לשלום וסיום הסכסוך עם מדינת לאום יהודית. די בהבהרה זו כדי להבין את מלוא האבסורד של המחזה הבלי-לטרלי העכשווי.
תחושת חוסר התכלית שלהם ניזונה מידיעתם הברורה שאין להם כוונה להתפשר עם ישראל באף אחד מהנושאים המרכזיים של הסכסוך. ומשום שהם מבינים שישראל אינה יכולה לקבל את עמדותיהם גם אילו רצתה, מבלי לשרת את מטרתם המרכזית ליצור איום אפקטיבי על עצם קיומה, ברור להם שהמשחק, גם אם ישוחק עוד מספר חודשים, מוביל לאותו מצב בדיוק. נכון שהם יכולים לנצל את הזמן להישגים משניים כגון שחרור אסירים, המשך הבנייה וההתבססות בשטחי A ו-B באיו"ש תוך מאבק לצימצום הבנייה היהודית המקבילה, המשך חירחור הריבים הפנימיים האבסורדיים בתוך ישראל ואולי גם להשגים פוליטיים סמליים כאלה ואחרים.
במהלכיהם אלה הם נהנים מתמיכה אמריקנית, המשמשת מתווך חד-צדדי במחזה האבסורד, אירופה המהווה איום כלכלי אמיתי על ישראל מבלי שתנסה אפילו להציג עמדה מאוזנת ועוד. עם רוח גבית כזו, יש פיצוי משמעותי יותר ל"עוד קצת" סבלנות פלשתינית במחזה האבסורד, בתמורה להטיה נוספת של העמדות האמריקניות והאירופיות לכיוונם, כפיצוי.
אבל יש במצב הביניים הזה גם איום על הרשות. מלבד העובדה שהיא אינה מקובלת עוד ברחוב הפלשתיני כנציגה לגיטימית של ה"עם הפלשתיני", היא נצבת בפני שלוה איומים נוספים: חתרנות החמאס, פעילות הארגונים הסלפים והקיצונים האחרים, שמשתפים פעולה עם אל-קאעידה או מסונפים אליה, ואי-היציבות המתמשכת בעולם הערבי ובמזרח התיכון בכלל, ובראש וראשונה בירדן. גם המצב הפוליטי בישראל, והשינוי בנוכחות האמריקנית במזרח התיכון עשויים לשנות לרעתם את המאזן הקיים כיום.
מכאן מתכנסת מדיניותם כיום להערכה תקופתית של כדאיות המשך מחזה האבסורד. מחזה זה כיום הוא משחק סכום אפס, שכל סיבוב בו מסתיים בהישג נוסף – גדול יותר או גדול פחות – לטובת הפלשתינים, וכשלון נוסף לישראל. כל מהלך כזה מסתכם בהישג מוחשי לפלשתינים (למשל: שחרור מחבלים רוצחים בתמורה לשום דבר), הישג תדמיתי-הסברתי לפלשתינים – שוב כופפו את ישראל, שוב הוליכו אותה שולל, שוב קיבלו משהו תמורת מאומה ושוב הוכיחו את עליונותם התיחכומית בניהול מו"מ, בהטעיית האויב, בהשגת ויתורים בנושא הבנייה באיו"ש, ובהשגת הישגים ללא ויתור על קוצו של יוד.
כל עוד הם יכולים למצות תהליכי ביניים אלה ואין הם מפסידים דבר ב"תמונה הגדולה", אין הם נלחמים עד חורמה ב"כפיה" המערבית להמשיך את המשחק. ברגע שנדמה להם שנוצר שינוי כזה, או שהם ניצבים על סף שינוי כזה, הם מוכנים לטרוף את הקלפים, וללכת למסלול החלופי – האו"ם. מהלכיהם אלה נתמכים ע"י הליגה הערבית (קרי: בעיקר סעודיה) וכך מובטחים להם "שקט תעשייתי" ערבי, תמיכה כלכלית אם תידרש, ותמיכה פוליטית לכשתידרש.
תחושת הכפיה בישראל נזונה גם היא משלושה גורמים:
א. איום סרק באינתיפדה חדשה; ב. איום אמריקני-אירופי בבידוד פוליטי וסנקציות כלכליות, גם הוא במידה רבה איום סרק; ג. איום פוליטי פנימי, מצד השמאל וחלקים מהמרכז, שהימין אינו מרהיב עוז להתיצב מולו, ופעם אחת ולתמיד להפגין את העובדה שכאשר יש לו רוב, הוא יודע להשתמש בו לקידום מטרותיו המוצהרות. במצב זה הוא מרגיש אנוס, ולא רק על-פי הדיבור, להמשיך כמעט בכל מחיר במשחק האבסורד.
בעוד לפלשתינים יש דרך חלופית - כאמור, האו"ם – לימין, מתוך בחירה חופשית אווילית, אין דרך חלופית.
הדרך החלופית לימין היא דרכו של בנט – המשך הבנייה, תוך סירוב מוחלט לכל הפסקה זמנית או אחרת. סיפוח מודרג של גושי ההתישבות, בקעת הירדן ונקודות אסטרטגיות אחרות, ותהליכים של אינטגרציה של גושים אלה לתוך מדינת ישראל. לדעתי, משום חולשת דעת של ראש הממשלה, הוא נמנע מצעד זה או דומה לו, וכך הוא אינו מתקן גם כשיש לו הזדמנות, את משגי נאום בר-אילן משנת 2009. ללא דרך חלופית, הוא ימשיך להוביל את ישראל בדרך חתחתים נחותה בהרבה מזו של יריביה, וזו מנהיגות לאומית עלובה.
עמדה זו חייבת להיות גלויה, ברורה ומוצהרת כחלק ממדיניות ישראל, היה וילכו הפלשתינים לאו"ם. מול חלופה פלשתינית, חייבת לעמוד חלופה ישראלית; זוהי תורת ה- "יתנו, יקבלו – לא יתנו, לא יקבלו" שטווה לא אחת ראש הממשלה עצמו. מול הבזאר המזרחי של המזרח התיכון, זו גישה נכונה ויש לעשות בה שימוש מתמיד. חלופה זו אינה סותמת את הגולל על אפשרות מו"מ, אבל היא מאיימת במהלך בלתי הפיך של המצב, בתמורה למהלך בלתי הפיך מצד הפלשתינים. כאשר יכנסו גם הפלשתינים לסד של מסלול אחד להשגת תוצאה סבירה, רק אז יתחיל מו"מ אמיתי. ואם גם אז לו יתחיל, אזי באמת אין עם מי לדבר. לכשיתברר זה אכן המצב, ואני מעריך שזה אכן המצב, תצטרך ישראל לבטל את הסכמי אוסלו מכל וכל ולפנות לדרך אחרת (שבה לא אדון הפעם).
תחושת התסכול בישראל נזונה גם היא ממספר גורמים מרכזיים:
א. ישראל אינה יודעת לנהל מו"מ בתנאים של בזאר מזרח תיכוני – צעד לפנים, שני צעדים לאחור, צעד הצידה ושוב צעד לפנים...; כמעט ריקוד תימני.
ב. יש בישראל מי שסבורים שהסכם עם הפלשתינים הוא כורח קיומי, וכאשר הוא אינו מושג, חושך עליהם עולמם. על אפקט זה משפיעים גורמים רבים – אידיאולוגיים, פוליטיים, כביכול מוסריים, כביכול פציפיסטיים, אגואיסטים, אגוצנטריים ועוד.
בין אלה יש לא מעטים שהמושג הסכם הוא לדידם "עגל זהב", ואין הם בוררים במילים ובאמצעים בכדי להשיגו; למעשה בכל מחיר. לגבי אלה כל יום שעובר, ועצם העובדה שמתנהל מו"מ, ואין "כניע ישראלית מלאה לכל גחמות הפלשתינים – זו "חבלה מכוונת" בסיכוי לשלום שמעבר לפינה. על דעתם כלל לא עולה האפשרות שאין בצד השני פרטנר, והמוטו המדריך אותם הוא: "עברנו את פרעה... נעבור גם את זה."
ג. יש בישראל יפי נפש שמתהדרים בהיותם דמוקרטים למשעי, ליברלים ללא תקנה, ורב-תרבותיים ב-דנ"א היסודי שלהם – אלא, שאין הם רוצים כאן ערבים. מה שיש יש. זכות שיבה אין! וכל השאר לא מעניין. את עמדותיהם בנושאים אלה הם עוטפים באיצטלות של תאורים מפולפלים בדבר איום דמוגרפי, ואיום דמוקרטי, ואיום פוליטי ומה לא. חששם כה גדול שהם מוכנים לשקול פתרון שפרושו ויתור על המדינה או ביטחונה וסיכויי התפתחותה, בתמורה לנייר שעליו יהיה כתוב "הסכם שלום". עימו הם ילכו לישון בביטחה, גם אם כל הסיכויים הם שיום, חודש או שנה יותר מאוחר, כלל לא יתעוררו בבוקר.
אלה מוכנים לוותר על גבולות ביטחון, על מדינה יהודית, על הבירה ירושלים, על הזכות על ארץ ישראל, על ריבונות במקומות הקדושים, על יהדותה של מדינת היהודים ואילו נדרשו לכך גם ההמנון והסמל – רק תן להם מראית-עין ו"עיר ללא הפסקה" נוסח ניו-יורק או להבדיל אלף אלפי הבדלות תל אביב, ובא לציון שלהם גואל. המולך שלהם הוא ה"עכשוויזם", אכול ושתה כי מחר נמות... וכל השאר כלאם פאדי. ואם חזון זה אינו מתקיים עכשיו, או אז הם מתוסכלים, והמתוסכלים ביותר מוצאים להם מפלט במקום שיש כרגע שלום, אבל אין ולא תהיה בו אף פעם מדינה יהודית.
ד. קבוצה נוספת היא קבוצת האשמים: אנשים שאינם מאמינים שיתכן בעולמנו מצב שבו אינך אשם במאומה, אבל דווקא אתה הוא המוכה כל הזמן ועל-ידי כולם. אלה האנשים שדוחפים את הממשלה ודעת הקהל הישראלית לעבר הצורך לעוד ועוד מחוות, לעוד ועוד ויתורים, לעוד ועוד התנצלויות, לעוד ועוד גילויי חולשה שמא נראה חזקים מדי, בטוחים מדי בעצמנו, "שחצנים" מדי, עצמאיים מדי, קשוחים מדי – בקיצור: "ברברים". הם לעולם אינם מסתכלים בחלון בכדי לראות ולהבין את העולם בו אנו חיים, ותמיד מסתכלים במראה בדכי לדלות איזו שומה, חצ'קון, או זיף זקן פראי צמחו על לחיים הפעם.
על כאלה ועל בני הקבוצה השנייה בעיקר מסתמכים הפלשתינים בבואם להסכים להאריך את מחזה האבסורד בעוד תקופת ניסיון סרק.
לפלשתינים יש זמן. הם אינם הולכים לשום מקום. הם אינם רוצים או צריכים להיות אמריקה. הם ערבים והם אינם מתביישים בכך. תחושה זו שלהם אינה תמיד כליל השלימות, אבל מולנו הם יודעים נצלה באמנות רבה.
"קוצר הנשימה" הישראלי הוא עוד יתרון ערבי במו"מ המזרח תיכוני שלנו. התחושה שנוכחותנו כאן היא פועל יוצא של היתר ערבי, יותר משהיא פועל יוצא של רצון נחוש יהודי וישראלי, היא חולשה קשה בהוויה הלאומית שלנו. וחולשה זו עומדת גם היא ביסוד התיסכול הישראלי כגורם תורם לא מבוטל.
והשחקן המרכזי השלישי במחזה האבסורד הם האמריקנים, במיוחד הצוות הבכיר של הממשל הנוכחי. לארה"ב אין תחושת כפיה, אבל יש תחושת תסכול. למעשה, אין זה משנה לארה"ב אם יהיה הסכם בין ישראל לפלשתינים או לא יהיה. ארה"ב תקיים עם הסכם במעט יותר נוחיות מאשר בלעדיו, ואם יש בו מרכיב הנוגע לאינטרסים אמריקנים בסיסיים או לביטחון הלאומי האמריקני, הוא קשור בכמות האנרגיה שהיא משקיעה בנושא מול התמורה שהיא מקבלת ממנו. בממשל הנוכחי, התמורה רעה מאוד, אבל בניגוד למה שחושבים חכמי מדינה אצלנו ואצלם, זו תוצאה של שגיאות אמריקניות ולא של התנהלות הצדדים.
כבר נאמר ע"י כל אמריקני שהגיע לאזור ובכלל זה הנשיא אובמה ושר החוץ שלו, וע"י כל אמריקני שטיפל בסוגיה זו בעבר, ובכלל זה כחצי תריסר נשיאים שני תריסרי שרי חוץ והגנה ואינסוף פרשנים, שאי-אפשר לכפות הסכם שלום על צדדים מסוכסכים. עוד יותר קשה לכפות הסכם בתנאי אסימטריה גאו-אסטרטגית דוגמת אלה הקיימים בין ישראל לערבים, משום שהסכסוך הוא בין ישראל לערבים ולא בינה לבין הפלשתינים, שכלל לא היו קיימים כאשר פרץ הסכסוך.
וכבר אמרנו שלמזרח התיכון לוח זמנים משלו, וסגנון מו"מ משלו, ולסכסוך היסטוריה בת מאה שנים ויותר, ומי שקבע את תנאי המשחק הגאו-פוליטי באזור טעה במהלכיו כבר בפרוס המאה ה- 20 – מכל אלה מתעלמים האמריקנים וגם האירופים, ומשום כך הם כושלים פעם אחר פעם. ולאחר כל כשלון הם נעשים קצרי-רוח יותר, ומחדדים את הכשלון על-מנת שיהיה בולט יותר וחריף יותר. המחזה האבסורד שלנו הוא עוד סבב במסכת הכשלונות הארוכה הזו, והוא נשען בדיוק על אותם גורמים.
לארה"ב, מעצמה עולמית אדירה, קשה להבין שהיא אולי יכולה להשמיד את המזרח התיכון רובו ככולו בחצי יום, אבל אינה יכולה להניע אותו לחיות בשלום גם לאחר שישים שנות ניסיון. השמדה היא פעולה כוחנית חד-פעמית ולמי שיש האמצעים לכך, יכול לבצע זאת תוך זמן קצר. לבנות לנטוע, לגדל לחנך ולייצר מודוס ויונדי ומודוס אופרנדי, במיוחד כאשר מדובר בעמים, דרושים חיים שלמים ולפעמים גם הרבה יותר.
לכן, ארה"ב אינה פועלת במחזה האבסורד הנוכחי כמתווך חכם. היא מתווך נלהב, היא COMITTED, היא משקיעה, היא רוצה – אבל היא חוזרת וטועה משום שהיא פועלת בסגנון אמריקני, ולא בסגנון ערבי-ישראלי. ובגלל הפער הזה היא והפועלים מטעמה גם מתוסכלים.
נתניהו עצמו, כראש ממשלת ישראל, פועל כישראלי. (הוא איננו נדל"ניסט כאולמרט, אופורטוניסט כברק או מאחז עיניים כפרס),
ציפי לבני לידו, היא תעתיק של קרי, שר החוץ האמריקני וגם מקור השראה מסולף עבורו. היא מייצגת את הקבוצות הדוגלות בגישה "משיחית" לנייר המכונה הסכם שלום, ובגישה "עכשווית" להווייה המזרח תיכונית שזמן הוא אחד המרכיבים הנזילים שלה.
היא אינה מתאימה לניהול המו"מ, והיא אינה טובה לקרי כמודל לבסס עליו את חשיבתו המזרח תיכונית בכלל, ואת החשיבה הישראלית בפרט. מאחר שנתניהו אינו "נשמע" באופן מלא ומוחלט לממשל ארה"ב, נוח לקרי להקשיב ללבני, ולהתעודד משיחות רקע עם בוז'י הרצוג, אבל לא שם נמצא הפתרון.
מבחינה ישראלית נמצא הפתרון, עדיין, בפשרה הוגנת עם הפלשתינים על-פי קווי המתווה שהציב נתניהו, אבל הוא חומק משם במהירות.
מבחינה ערבית, הוא ניצב במקומות שהציב אותו לאחרונה אבו מאזן – הרבה יותר רחוק משהיה בתחילת השיחות. אם רוצה קרי להצליח בתיווך עליו לייצר נוסחת פשרה אמיתית, והוא יודע כיום היטב מה המרחק בין עמדות כל אחד מהצדדים מנקודות האיזון המינימליות של הצד האחר. אם יבחר קרי ללחוץ על ישראל משום שהוא סבור שכאן השפעתו גדולה יותר – יכשל. אם ימנע מלחץ על הערבים, משום ששם השפעתו נראית חלשה יותר – יכשל.
במילים אחרות: אם דרך הפעולה של ארה"ב תיגזר מתוך נוחיות ולא מתוך הבנת בסיסי הבעיה, חבל על הזמן. מחזה האבסורד ימשך עוד שבוע, חודש, או מספר חודשים, וייצר בדיוק את אותן תוצאות שהוא יכול לחולל כבר מחר בבוקר, אם יוכרז על "מותו" הרשמי; ובלבד שנתניהו יציג ללא דיחוי קבל עולם את העמדות הישראליות העקרוניות למקרה שהערבים יחזרו לדרכם החד-צדדית.
