מי אנחנו?

יצאנו מגרמניה, אני, ילד כמעט בר-מצווה עם הורים ואחות בסוף שנת 1938, לאחר שחווינו את ליל הבדולח. בגלל טעות ב"סרטיפיקט" (רישיון העלייה המנדטורי) נשמט שמה של הסבתא שגידלה אותנו, ואמי הייתה בטוחה, שעם הגיעה ארצה תתקן את הטעות וסבתא תתאחד עם המשפחה. נשארו מאחור גם דוד ודודה עם ילדם בן ה-9 שהייתה להם אפשרות לצאת לפאראגואי, אבל "הדוד קרל" תמה, מה יעשה שם 'בין האינדיאנים', בעוד שכאן כולם מכירים ומחבבים אותו...

אבי ואחיו - אמידים, בעלי חנות רהיטים - ביקרו בארץ בשנת 1935 כתיירים. כן, תיירים עם מצלמות! הם הביאו איתם 'מזמרת הארץ' - סיגריות "דובק", עבודות בצלאל ובהן מגילת אסתר יפהפייה מגולפת מעץ זית, וגם שלל תצלומים שלא היו מביישים תערוכה ציונית. בבית הכנסת המפואר שלנו, כולם התפעלו.

אגב, בית הכנסת: עוד הספקתי לראותו מופצץ ושרוף אחרי ליל הבדולח, והיום לא נותר ממנו אלא זכר בדמות אנדרטה, שיופייה מכאיב.

ובכל זאת, ב-1935 החליטה המשפחה להישאר בגרמניה, ומסיבות כבדות משקל כגון יתושים ובישול בפרימוסים. כן, זו רשימה על קוצר הראייה וקוצר ההבנה של האדם בחברה, האדם ההולך עם הזרם.

עד פרוץ המלחמה הקדישה אימא את חייה לניסיונות נואשים להציל את סבתא ולא הצליחה. סבתא גורשה לפולין ושם נרצחה. גם הדוד ומשפחתו נרצחו בפולין. עד יום מותה, בגיל 90 כמעט, הרעילו רגשי אשמה את חייה של אמי.

בסערת נפש אני מסתכל בתצלומי "אבני הנגף" ("שטולפרשטיינה") של בני משפחתי המומתים - כך קוראים הגרמנים לאבני הרצפה ממתכת שהתקינו ביוזמתם ברחובות, פתח בתיהם לשעבר של יהודים שמשם הוצאו בדרכם האחרונה - עם תאריך הגירוש, תאריך הרצח ומקומו.

צחוק רם

את המחקר עשו תלמידות תיכון במסגרת תוכנית חינוכית ארצית, עשו... ברצינות וביסודיות גרמנית. אני מסתכל באבנים ואינני יודע את נפשי, רק גופי מגיב - בצמרמורת.

אני זוכר את המראות של ההמונים הגרמנים המשולהבים והמהופנטים, כל אימת שהיטלר ביקר בעיר ואני נאלצתי להתייצב עם הכיתה בצידי הכביש ולהרים ידי ביחד איתם. כשנסענו לארץ דרך אוסטריה שלאחר ה-"אנשלוס", ראינו מדינה שכולה טובלת בדגלים האדומים עם צלב הקרס. "רצון העם"? "העם" רצה את היטלר ואת הנאציזם בכל נפשו. ככה זה - הרוב יחשוב ויאמין תמיד במה שאומרים לו, ואת מותר האדם, את צלם אלוהים שבו, עדיף לחפש אצל המיעוט הנון-קונפורמיסטי, זה שאינו הולך בתלם ומוכן לשלם על כך את מלוא המחיר.

לימים, אולי 15 שנים קצרות אחרי המלחמה, נקלעתי לרגל עבודה לעיר מינכן שנחשבת לערש הנאציזם וראיתי שם סרט קולנוע שהורכב כולו מיומנים ישנים שהציגו את היטלר בכל שיחו ושיגו, ובעיקר - נואם. מה שריתק והפליא אותי הייתה תגובת הקהל: צחוק רם, צחוק
עליז ומשוחרר של לעג בריא, שפוי ונורמאלי לנוכח התנועות, העוויתות וההעוויות ההיסטריות של מי שרק לפני זמן קצר היה ה-"פיהרר" האחד ואין בלתו שלהם, שמילתו הייתה פקודה ופקודתו -קודש. אז מי הוא "העם הגרמני" - ההמון שצעק "הייל" או אולם הקולנוע שפרץ בצחוק, בעצם...על עצמו?

ומי אנחנו? המיליונים שיכלו להציל את עצמם אלו רק פקחו את עיניהם, ולא רצו? או קומץ "המשוגעים" שהלכו אל ארץ מפגרת וחרבה בעקבות חלום עתיק, מיעוט קטן שקצת לעגו לו וקצת ריחמו עליו, ובכל זאת - ממנו כל מה שיש לנו היום?

יש לקחים מן האבחנה הזאת לא רק ליום השואה. טובים הם לכל ימות השנה.