ההינתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון, המסעירה את הציבור הישראלי, היא אירוע טראומתי, אשר עוד בטרם התחולל כבר משסע את רקמת חיינו. אולם החלטנו לפנות אליכם, מעל דפי ביטאונכם, כדי להתריע מפני הינתקות חמורה אפילו יותר: הינתקותה של הציונות הדתית ממוקד העשייה הציונית.
במשך עשרות שנים הייתה הציונות הדתית אחד הכוחות המובילים בתחיית העם היהודי בארצו. בהתיישבות, בתחום הרוח, בהגנה, בהנהגת המדינה, בחינוך, בתעשיה - בכל הענפים הללו בלטו אנשי תורה ועבודה ביכולתם ובנכונותם להתייצב בחזית המעשה הציוני.
מלחמת ששת הימים, אשר העניקה לנו אחיזה ביהודה, שומרון וחבל עזה, הפנתה את הלהט של חלק מהמנהיגות בקרב הציונות הדתית אל חבלי ארץ אלה. אכן, במאמץ ובהקרבה של יחידים ושל ציבור שלם, נאחזו בהם רבע מיליון מתיישבים. ועל רקע התהליכים שעברו על החברה הישראלית, אשר החלה להתפנות ולעסוק בשאלות חברתיות, כלכליות ואחרות, בלטה עוד יותר הדבקות שלכם במטרה. בהשקיפכם מן ההר אל השפלה, אל ציבור שבעיניכם נראה אולי אדיש, חשתם כי אתם הציונים האמיתיים, אולי האחרונים. נחישותכם, יזמתכם ותושייתכם העניקו לכם תחושה כי בחלקתכם ייקבע גורלנו בעתיד, וכי בידכם לעצב אותו.
האירועים האחרונים מלמדים כי הציבור הישראלי נוטה להתכנס לגבולות מצומצמים יותר, בהם ניתן יהיה לקיים לאורך זמן מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק, לשנות את סדרי הקצאת המשאבים ולבסס מינהל תקין במדינת ישראל. אכן, מוקד קבלת ההחלטות נמצא בתוך הקו הירוק. אתם מתנגדים לכך, וייתכן שהדבר נראה לכם ככפיות טובה מצד הציבור שפעם ראה בכם חלוצים וכיום שינה את טעמו. אולם כפי שהדברים נראים לנו אופני המאבק שאתם מנהלים כנגד הפנוי מובילים אתכם אל מחוץ למחנה.
לדעתנו, הנהגת יש"ע מובילה בפועל מהלך של הינתקות מליבת המעשה הציוני, במדינת העם השב לארצו. במקרה הטוב, היא איננה מודעת להשלכות של מנהיגותה ובמקרה הגרוע היא איננה מייחסת לכך חשיבות יתרה. ואולם מנקודת תצפית היסטורית, המאירה על גבולות גזרה רחבים ואופק רחוק הרבה יותר מהללו הנצפים על-ידי הנהגת יש"ע, מדובר על תוצאה גרועה עבור תנועת השחרור של העם היהודי, היא הקטר המושך את הקולקטיב הישראלי לאשש את ריבונותו של העם היהודי במדינת ישראל קרוב לששה עשורים.
אין ספק כי הטראומה של העקירה תשאיר חותם כואב על המפונים שמן הסתם ישאו את כאב הפנוי בשארית חייהם, ממש כשם שעקורי איקרית ובירעם נושאים את כאבם הם בגליל או בדומה לנעקרי חמשת הכפרים הערביים שפונו בגליל לשם בנייתה של העיר היהודית כרמיאל. ואולם חמורה מן הטראומה האישית, היא הפגיעה בעתידו של הניסיון הציוני המשותף, הצפויה מקריסת עמוד תווך - הציונות הדתית - בתהליך בו מקים עם את ריבונותו מחדש. ציבורים מסוימים מקרבכם, אנשי יש"ע, ובעיקר אחדים ממנהיגיכם, בחרו לפגוע, במודע או שלא במודע, בשותפות שלכם עם כלל ישראל במדינת ישראל, על-ידי כך שהינכם מפקיעים את עצמכם מן הפעילות במסגרת הממלכתית של המדינה. העדויות להפקעה זו הולכות ומצטברות: הקריאה לסרבנות על-ידי מנהיגות רוחנית ופוליטית ושתיקה מכעיסה של חלקים אחרים בקרב המנהיגות, ההודעות על פגיעות בחוקי המדינה על-ידי נבחרי ציבור, ומעל הכול: ההיערכות למנוע בעד זרועות הממשל הישראלי, וצה"ל והמשטרה בראשם, לממש את החלטות הכנסת.
המרידה ברשויות הממלכה מובילה אתכם להינתקות נפשית מהחברה הישראלית ולהינתקות מעשית ממשימותיה של מדינת ישראל. השנים הקרובות עתידות להיות שנים קריטיות בתהליכי עיצוב דמותה של החברה הישראלית; קריטיות יותר מכל תקופה אחרת, למעט שנות הקמת המדינה. גיבוש קווי המתאר המבניים והערכיים של הקולקטיב היהודי במולדתו - חוקה שתבצר את הדמוקרטיה, והכרעות בדבר תוואיה של זהותו היהודית של קולקטיב זה לאורך ימים - מציבים אשכולות של אתגרים בפני המנהיגות של דורנו. אתגרים אלה רוויים במבחנים ובבעיות, החל מהסדרת היחסים בין דת ומדינה, דרך יציקת תשתית להתנהלותו של קולקטיב יהודי ריבוני בעולם מודרני-גלובאלי, וכלה בגיבוש מרכזיותה של ישראל כתנאי להמשכיות והרציפות של העם היהודי. כפי שהדברים נראים, החלטתם שלא להשתתף בתהליכים קריטיים אלה; במודע או שלא במודע, בחרתם להדיר עצמכם מן השותפות לממש את החזון ההיסטורי של הציונות בדורנו.
ישנם בקרבכם רבים שאינם רואים כך את הדברים. וזוהי העילה העיקרית לכתיבת המאמר שלנו בביטאונכם: המציאות איננה מורכבת רק מן העובדות האובייקטיביות אלא גם - ובעיקר - מן האופנים שעל פיהם היא נתפסת ומתפרשת. אין כאן צדק מוחלט: "כך אנו רואים את המציאות וזהו," שכן את אותה מציאות אחרים רואים אחרת ועל כן התנהגותם שונה משלכם. "הצדק" הוא סך הכל של התפיסות ואופני הפרשנות של המציאות. רק קבלת "הצדק" ככזה מאפשר את החיים ביחד. רק כך התנהל בהצלחה המפעל הציוני, שבו שימשה בעבר הציונות הדתית הפוליטית כמלט מלכד, בהיותה אמצע, תווך חיוני. יתר על כן, תמציתו של אורח החיים הדמוקרטי היא הקבלה של אופני תפיסה שונים ומגוונים של המציאות. זו גם טיבה העיקרי של השותפות: היכולת לקבל את ולחיות עם אופני התפיסה האלה. את הכלל הזה חלקכם שוברים, בעוד חלקים אחרים יושבים באפס מעשה לנוכח השבר.
אם דיברנו על מראית העין של הדברים, הרי שברור לנו כי התנהלותו של ראש הממשלה והאופן בו קיבל את החלטותיו מחרידה רבים ממנוחתם. גם בין חברינו במכון הישראלי לדמוקרטיה ישנם המוחים על ההתנהלות הזאת. אלא שההתנהלות הזאת, שאפשר שהיא מדיפה ניחוחות ציבוריים דוחים, תעמוד למשפט ההיסטוריה. היא איננה מושא למשפט עכשווי של סקטור כזה או אחר בציבור. הדבר דומה להכרעתו של בן גוריון בתש"ח לכפות - אפילו בכוח - את מרות הממלכה, או לנסיגה מחזון "מלכות ישראל השלישית" בעקבות מלחמת סיני ב-1956, שעות ספורות אחרי שהכריז עליו. הדבר דומה להכרעתו של בגין לפנות את סיני ויישוביה לאחר שהכריז שיתגורר באחד מהם, ולמרות שבבחירות שקדמו לכך נבחר על מצע ארץ ישראל השלמה. והדבר גם דומה להכרעתו של דה גול להתפנות מאלג'יריה למרות שנבחר, לכאורה, לבצע את ההיפך.
התביעה הנשמעת ממחוזות שונים למשאל עם, גם אם היא תולדת החרדה מפני משקן העז של כנפי ההיסטוריה, היא תביעה מסוכנת, משום שהיא מערערת את סדרי המשטר בישראל. בטווח הארוך, היא אף מהווה איום על אשיות הדמוקרטיה. אנחנו, עמיתי המכון הישראלי לדמוקרטיה, מתנגדים למשאל משום שהוא מסכן את הדמוקרטיה השברירית שלנו. עם זאת, למצער, ניתן לטעון שהתביעה למשאל עם שנויה במחלוקת. תביעה זו תתממש אם הכנסת תחליט לממש אותה. אולם אם הכנסת תחליט שלא לממש אותה, הרי שרשויות המדינה, ובהן צה"ל והמשטרה, יצטוו לבצע במלואן את החלטות הכנסת, דהיינו להתפנות מרצועת עזה ומצפון השומרון.
אם הזכרנו את דה גול, כדאי להעיף מבט אל הניסיון הצרפתי באלג'יריה, לפני כמחצית המאה, ולשאול את עצמנו האם נוכל ללמוד ממנו דבר מה.
באחד בנובמבר, 1954, התקוממה החזית לשחרור לאומי (פל"ן) כנגד השלטון הצרפתי באלג'יריה, ופרצה מלחמת עקובה מדם. אחרי שמונה שנים של שפיכות דמים, ומאות אלפי הרוגים, ויתרה צרפת על אחיזתה במושבתה וב-1962, עקרו מאלג'יריה כמיליון מתיישבים צרפתיים אשר אבותיהם התיישבו בארץ זו 132 שנים לפני כן. הם חשו כי הותירו מאחור ארץ מולדת, בתים נאים, פרדסים מוריקים וכרמים פוריים, ועסקים משגשגים. אך כשדרכה כף רגלם על אדמת צרפת, הם התקבלו במשיכת כתף, אפילו בקורטוב של בוז. היה זה כאילו הפטירו כלפיהם בני ארצם: "אתם בחרתם לגור שם; נפשנו קצה בכך; מעתה זוהי הבעיה שלכם. זה לא מזיז לנו."
קיימים קווי דמיון בין האירועים הללו לבין נוכחותנו באזורי יהודה, שומרון ועזה. הצרפתים ניסו להחזיק מיליון מאנשיהם בקרב תשעה מיליון אלג'ירים; זהו אותו יחס בין יהודים לערבים הקיים בשטחים. הצרפתים ניסו לשמר את הסטטוס המיוחד של המתיישבים, מבלי להעניק אותן זכויות לתושבים המקומיים. כתוצאה מכך הם נשאבו אל מלחמה אשר דלדלה את משאביהם, קרעה לגזרים את חברתם והפכה אותם למצורעים בקהילייה הבינלאומית. ובנוסף לכול, הם לחמו באויב שהפעיל נגדם שיטות טרוריסטיות.
לעומת זאת, ישנם הבדלים משמעותיים בין שני המצבים. אלג'יריה מעולם לא הייתה ערש האומה הצרפתית, בעוד שחברון היא עיר האבות, היקרה ללבם של ישראלים רבים - ולא רק לאלה היושבים ביש"ע. בין צרפת לאלג'יריה הפריד הים התיכון, בעוד שבמחוזותינו ישראלים ופלשתינים שזורים זה בזה. ולבסוף, לאלג'ירים מעולם לא היו דרישות או שאיפות לגבי צרפת גופא, בעוד שאצלנו, החשש הוא כי אפילו יקבלו הפלשתינים מדינה בגבולות 1967, הם לא יסתפקו בה, אלא יהפכו אותה לקרש קפיצה להשמדת מדינת ישראל.
מה הם הלקחים שהפרשה הצרפתית באלג'יריה מזמנת לפתחנו? הלקח הראשון הוא שברגע שהצד החלש מצליח לגרום לבנאום הסכסוך, הוא מסוגל לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו של הצד החזק. במידה רבה, זוהי המציאות בה אנו נמצאים זה מכבר.
שנית, ניצחון צבאי - ולמרבה האירוניה, הצרפתים נחלו ניצחונות מוחצים בשדה הקרב - הינו חסר משמעות אם אינו משרת יעדים מדיניים מוגדרים. הצרפתים התחילו עם "אלג'יריה הצרפתית", דהיינו החזקת אלג'יריה בידיים צרפתיות בכל מחיר; אחר כך היטלטלו אל עבר "פציפיקציה" (השקטת השטח), שהייתה שם גורף שהסתיר חוסר מיקוד והיעדר מטרה; ואז הסתערו לפתע על רפורמות חפוזות, מאוחרות מדי. לקראת הסוף, הגנרל דה גול היה כל כך מתוסכל מהמו"מ עם הפל"ן, עד כי איים ליצור מובלעת עבור המתיישבים הצרפתיים בשפלת החוף, ולהגן עליה בכל מחיר. בסיומו של דבר, הוא זנח את כל היעדים הקודמים, וספר את הימים עד להסתלקות מאלג'יריה.
ומכאן ללקח השלישי, אותו עתידים היו גם האמריקנים ללמוד בדרך הקשה בווייטנאם: בחברה דמוקרטית, ממשלה אינה יכולה לאורך ימים לנהל מדיניות אשר איבדה את תמיכתה הציבורית. רבים נוהגים לשבח את דה גול על שהקדים את בני ארצו בהבנה כי צרפת תיטיב לעשות אם תשתחרר מהנטל האלג'ירי. אכן, דה גול הרחיק ראות, אין ספק, אך האמת היא שחש בזמן כי הצרפתים פשוט איבדו עניין באלג'יריה, ותוך ניסוי וטעייה הוא החזיר אותם לאירופה.
כמו הצרפתים באלג'יריה, אנו כותשים את הפלשתינים במשך שנים מבלי להשיג תוצאות מדיניות. יתרה מזו, יותר ויותר ישראלים מבינים כעת כי תוך 15-20 שנה יהיו בין הירדן לים התיכון יותר ערבים מיהודים, ולפיכך, אם נמשיך להחזיק בשטחים, תיהפך ישראל למדינת אפרטהייד או שתאבד את אופייה היהודי.
יש אומרים כי אריאל שרון הוא הדה גול הישראלי - שניהם נבחרו על מצע אחר מזה שהגשימו, בסופו של דבר. ימים יגידו אם השוואה זו נכונה. כך או אחרת, אם נגזר על ישראל להתנתק מן השטחים, היינו מייחלים לכך שהמתיישבים, אחינו ואחיותינו, השאור שבעיסה שבחברה הישראלית, יחזרו אלינו כבר עתה, וישתלבו במשימות הציוניות שגם בתוך גבולות הקו הירוק לחן עוד לא נס. כן ישקיעו את מרצם בעיצוב אופייה היהודי של הדמוקרטיה הישראלית. הציבור הישראלי יחבק אותם כמי ששכלם הורה להם להישמע להחלטות הממלכה וגבר על יצרם שהסית אותם למרוד בה. או אז, הציבור הזה יסייע ביד רחבה בקליטתם במקום מושבם החדש. אל להם להמתין עד שייאמר להם: " זוהי הבעיה שלכם. זה לא מזיז לנו".
לסיום, ההוויה הישראלית עדיין לא גיבשה לה - אפילו בשנתה ה-57 - מסורת יציבה של אחריות לריבונות פוליטית. גיבוש מסורת שכזו אינה משימה קלה כלל ועיקר, לאחר 70 דורות של העדר התנסות באחריות לריבונות פוליטית. זכינו כולנו להיוולד אל דור המעצב את העתיד - עתידו של העם היהודי בארצו. חווית ההשתתפות בתהליך הציוני ההיסטורי של העיצוב היא חוויה נעלה ומרגשת. היא גם חוויה תובענית; ובראש תביעותיה ההכרח להסתגל לתפניות בהכרעות היסטוריות, כגון ההכרעה להתיישב בשטחים מאוכלסי ערבים או לחילופין, לצאת מהם. הדיון על הנימוקים והוויכוח עמם מותר, אם המתדיינים מקבלים מראש את כללי המשחק, שהרי רק כך הם יכולים להישאר שחקנים, או חיילים במערכה של המחנה המשותף. אי-קבלה של כללי המשחק, על פיהם יש למלא את החלטות הכנסת - המוסד העליון של הריבון - עלולה להפקיע את חלקכם בשותפות הציונית.
שמות פרטיים שונים לנו, אך שם המשפחה הציוני הוא משותף. המרידה שלכם במשותף עלולה להשית על כולנו תוצאה עצובה עד מאד.
________________
פרופ' אריק כרמון הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה; אורי דרומי הוא עורך הפרסומים במכון
