להתחתן עם מוזלמן

הרצל היה לחוזה המדינה שבדרך והתנועה הציונות חתמה עליו והקימה את המדינה לפי כל האותיות הקטנות. זו האמת שאני ובני דורי גדלנו על ברכיה הקוצניים. למדנו ברנר, ביאליק, מאפו עד שם וכל סופרי המופת שהוקיעו את חרבוני הגולה, ספחיה וספחותיה.

מהו הספיח המרכזי בחוצות הגולה? היהודי עם הזקן והמעיל השחור שמתחתיו טלית מהוהה על לא מאומה. לימדו אותנו לבוז לכל מה שגם הגויים בזו לו. את הגויים כינו אנטישמיים וגינו אותם רק משום שהם שנאו באותה מידה ראויה (ואולי בעצם יותר) גם את המשכילים שכבר הסירו את הזקן והטלית, צחצחו את הנעלים שלהם כשהם ענובים עניבה וחנק, דברו גרמנית צחה ופולנית שוטפת, למדו באוניברסיטאות וקראו עיתוני לע"ז. שיהיה. היו גויים שאמרו, היהודים הם דת - וכל אותם משכילים שבינינו התרחקו מיד מבית הכנסת, אכלו חזיר בשינקין ובכל חוצות הערים, התחתנו עם גויות וגויים והקימו בתים נאורים לתפרחת. מצד שני או ממול היו גויים שאמרו שהיהודים הם עם - ולכן היהודים החרוצים התגייסו מיד לצבא, גידלו שפם של ניטשה, נעשו ראשי מפלגות אידיאולוגיות ואוניברסאליות והתנצרו למחצה. אבל היו גויים שאמרו שהיהודים הם גם-וגם, גם עם וגם דת. מה עושים? כך קמה התנועה הציונית שחיפשה לעצמה נדל"ן לבית לאומי אי-שם בין זאלצבורג לוינה, כי אין לאן לברוח. הכוונה הייתה להקים איפשהו בית לאומי עם המון בתי קפה פתוחים לכול, ואולמות ריקודים וגם בתי אופרה אחרת.

בבית הלאומי ניתן יהיה להוכיח לעולם בקנה מידה אחד לאחד שהיהודים הם לא דת ולא עם. וזה – בימים ההם - לא היה קל. היה צורך למחוק אלפים שנות היסטוריה של נכים ונכאים. אבל הציונים טענו תמיד שזה לא היסטוריה אלה היסטריה של בושות. בארץ ישראל הם ניסו להקים דת חדשה שנקראה 'דת העבודה' אבל נפלו בגלל ויכוח טיפשי על צרכניה. אז, בבקשה, כמה אנשים חולמים היום על עבודה? ומנגד, כמה אנשים חולמים היום להיות עורכי דין?

כשה לטבח

ברל, מאושיות ארץ ישראל, חברו הקרוב של בן-גוריון מספר ביומנו כי בשעה שרדיו בי.בי סי החל לתקתק את החדשות היה הקהל מצטבר בקרבת מקום כדי להאזין בקשב דרוך לתיאורי הקרבות המשתוללים באירופה וגם במדבר המערבי. אבל ברגע שהתיאור עבר למחנות ההשמדה נשמטו האנשים לדרכם ואפילו סגרו את הרדיו. בישוב לא רצו לשמוע מה קורה ליהודים הנשחטים ונשרפים בהמוניהם.

כשההסתדרות הוציאה חוברות על המתרחש בחזיתות - נמכרו כלביבות חמות כל החוברות העוסקות במעללי הקרבות שבהם נחבטו צבאות בנות הברית במערכי הציר. אבל חוברת קטנה שבה לוקטו עובדות על אופן חיסולו של העם היהודי באירופה נשארו על המדפים בשל חוסר עניין ציבורי. איש לא רצה לקחת את הבושה איתו הביתה. הקרב הסטאטי על סטלינגרד הסעיר את דמיונו של הישוב בארץ עד כדי שאיפה להתגייס מיד ולהצטרף אל הפרטיזנים המזדנבים בקרח בעקבות הצבא הגרמני המחושל שבעולם. אבל שריפת בית כנסת יהודי על יושביו עוררה דחייה, אפילו שאט נפש. בושה.

בני אדם לא אוהבים לראות את חוסר אונם משתקף בראי. אולי זה מה שראה בן-גוריון כשהבי.בי.סי תיאר את מצוקות היהודים וסבלותיהם בקצה מהדורות החדשות. נודה על האמת, גם להקים את הבריגאדה היהודית במסגרת הצבא האימפריאלי הבריטי היה קשה מאוד. האנגלים חשדו שכל כוונת היהודים הינה להקים לעצמם צבא שילחם, אולי, באירופה נגד הגרמנים אבל יחזור ארצה בשל ויעמוד לרשות הישוב נגד העוצמה הערבית שהחלה להתגבש מולו.

בארץ נעשה פאנפילוב מלך מצביאי המצביאים. בפלמ"ח הוא החליף דף גמרא יומי. 'את חכי לי ואחזור' של סימונוב – הפך למזמור תהילים של דוד המלך למרות שהתאים יותר לאוריה החיתי... אבל האמת הייתה במקום אחר לחלוטין. כשבועיים ואולי יותר אחרי פריצת הקו במבצע בר-בארוסה עדין מיאן החבר סטאלין לקבל את העובדות כהווייתן. עובדה לא הייתה 'פאקט' באותם ימים ארורים.

את הגנרלים הסובייטיים שלא נטבחו ולא נפלו בשבי ולא התאבדו בהמוניהם, הוציא החבר להורג באמצעות המשטרה שלו גם לאחר שהתאבדו ונפלו בשבי. הצבא הבולשביקי המפואר (הצבא האדום שהקים חברנו טרוצקי) - התפורר. מדובר פה במאות דיביזיות שהפכו לאבק כהרף עין או במשק מטוס. מיליוני חיילים גאים הפכו לשבויי חרב, הניפו ידיים והרכינו ראש. גם בנו הבכור של החבר נפל בשבי. אביו סירב לפדות אותו. בעבורו פדיון שבויים יש רק במוות. סטלין הקפיד לא להיכנע לגרמנים על גבם של מיליוני בני עמו. מאחורי כל יחידה צבאית מסתערת צעדו חיילי נ.ק.וו.ד. חמושים במיטב הנשק שהחל לזרום מאמריקה וירו בכל חייל סובייטי שהעז להסב את ראשו לאחור או הרים יד. רבים מהחיילים שצעדו קדימה בפקודת החבר ראו צורת נשק רק שבוע לאחר שנקפדו. בידי אחדים היו רק רובים ובידי אחרים תחמושת. אבל – קדימה, קדימה אל שדות הקטל שנעשו מירקם של פוריות באותם ימי פור.

זה יותר טוב, מר בן-גוריון? ללכת ככה אל שדות הטבח כמו שה המובל על-ידי רועים רצחניים הדוחקים בו מאחור על מלמדי בקר חשמליים ואוטומטיים? קשה להתווכח עם בן-גוריון ועם חבריו כי גם הם היו בולשביקים בתפיסת עולמם. כלומר, קנאים השרים את שירת ליבם ההומה. תפיסת עולמם של הקומוניסטים הייתה פשוטה וברורה מאז ומתמיד. כיוון שאין להם הון (קפיטל) כדי להשקיע במדינה ולבנות תעשיה ותשתיות, יש לקחת את האדם באשר הוא כמעט בן-אדם ולהפוך אותו להון. בצורה משוכללת שכזו נעלמו מיליוני הקולאקים ובני מיעוטים ברוסיה ובאוקראינה והפכו לדשן שהצמיח חיטה או לפלדה שבנתה תעשיה. לחיסול הזה – שהיה מנוגד עקרונית לחיסול שחיסלו הנאצים – ניתן שם מוסרי לכאורה: חיסול המעמדות. העולם ובתוכו חבורת החלוצים היהודיים שהגיעה מרוסיה לארץ עוד בימי הצאר – העניק לטובחים הבולשביקים הכרה, לגיטימיות ואהדה מלב אל לב. ברוסיה הכול שתת אהדה בימים הארורים ההם.

הצבא האדום במגוג

כחמישה מיליוני גיבורי הצבא האדום המפואר נפלו בשבי הגרמני על יחידותיהם, נשקם, דגליהם ומפקדיהם. לאן הם נעלמו? הם נטבחו במחנות שבויים, כמעט כולם. לא מדובר פה ביהודי עלוב נפש שיוסף וגם חיים ברנר נהגו לתאר את אורחות חייו העלובים בפרוטרוט בתוכניות ריאליטי ראויות לשבח ספרותי ואמנותי. החייל הסובייטי לא נלקח מבית הכנסת או משוק הפשפשים או מבית המדרש ולא מושלך לגטו או מובל ברכבת לבור מוות מבלי לדעת ולהבין מה מתרחש.

היהודי האומלל הוצף בשקרים ותרמית ולכן לא ידע מה ילד יום. עד לרגע שבו נחטף מתוך מערך חייו לא השתוללה מעולם חיה אנושית כלשהי בטירוף נוראי שכזה. גם היום אין בנמצא שום הסבר לעווית הרצחנית שאחזה בתזזית גרמניאק. אבל כאשר החל הצבא האדום המפואר להתפורר, להיכנע ולחדול – העולם, בעיקר הסובייטים, ידעו ידוע היטב מה מתחולל בקרבת מקום מעבר לגבול. סטאלין עצמו לא היה תמים. בעודו מחבק את המטורפים הנאצים שהעם הגרמני העמידם מעליו – הוא הכין בסתר צבא אדיר מעבר להרי אורל והתכונן למלחמת גוג במגוג בזמנו החופשי. אבל זמנו לא היה חופשי לנצח כי מטורפים, כפי הנראה, מעבירים אותות חשמל ממוח קודח פרנויה למוח רותח, והיטלר החל להעלות חששות וחשדות עוד לפני שכבש את צרפת.

כלומר, לאנשי הצבא האדום המפואר היה ברור וידוע ומפורש מה יתרחש במחנות השבויים שאליהם ילוקטו כפרי בשל. חייל גרמני אחד הוליך פלוגה רוסית אל השבי ושלושה גרמנים הובילו חטיבה אדומה משוריינת. מחנות השבויים לא גודרו כי בידי הגרמנים לא היו אמצעי גידור מיותרים. הגרמנים התקדמו והותירו את הצבא הסובייטי האדיר מפורר במכלאות שסומנו על-ידי יתדות בחול וביקשו מהם, בלשון פקודה כמובן, לשבת ולמות בהכנעה. וזה מה שהגיבורים הסובייטים עשו בשקדנות. שמעתם על איזה מרד רוסי עסיסי? שמעתם על פאנפילוב ועל אנשיו – אבל מה עם מרד קטן באחד ממחנות השבויים שבהם נמקו החיילים הגיבורים של ברית המועצות?
ברגע זה נזכרתי שגם התרבות המערבית לא עמדה לחיילי צבא האימפריה הבריטית האדירה והם הפכו למשתפי פעולה שהצטרפו, בהתלהבות למאמץ המלחמה המלוכסן והקימו את הגשר על הנהר KWAI לתפארת מדינת היפנים. מזל שויליאם הולדן האמריקני היה שם ופוצץ אותו. נשאלת השאלה WHY KWAI? לא, זה לא סיפור בדיוני.

כלבתו של קולונל שולץ

בניו ותלמידיו של ברנר, גם בן-גוריון וחבריו, הקימו קולות שבר ומצוקה של בושה וחרפה. כיצד זה הלכה יהדות השואה כשה מובל לטבח. הם לא היו שם, הם לא ראו ולא שמעו, הם לא הבינו. גם היום אינם מבינים. אבל הם צעקו והשמיצו את היהודי של הגולה כמו שעשו אבותיהם כל הימים, כמו שעשו המשכילים למיניהם והציונים לסוגיהם. חברים, למה בעצם לא הייתם אתם שם? אתם הגיבורים – למה לא? מה מנע בעדכם מלצאת לשם. תראו, חברים ציוניים, את המוסלמים (אלף אלפי הבדלות) מתקבצים לאלפים במחנות טרור ומתאמנים בקדחתנות כדי לשפוך את דמם כיאות למען מטרה גדולה – הגנה על האומה הערבית ועל האיסלאם. איפה הייתם אתם בימים הקשים ההם כשיהדות אירופה הפכה לכלבתו של קולונל שולץ? מה, החיים אז היו בסך הכול ספרות זולה?

בסובייטיקה אין חדש. הצורר הבולשביקי – אכזר עד לזוועה - מעולם לא טען כי חיילי הצבא האדום הגיבורים שנכנעו ושבקו חיים בעודם חיים הובלו כשה לטבח. למרות שזו האמת להמיתה. השאלה הזאת מעולם לא נדונה בציבור. ולכן יש להסיק מסקנה ישרה כי זו שאלה יהודית-ציונית למכביר. בתנועת הקומוניזם לא נדרשו כוחות נפש עילאיים מחייל איוון אחד או מכל קבוצה מאורגנת להתגבר על כולאם. את זה השאירו הסובייטים לפרטיזנים. הרוסים לא התעסקו והתחפרו במחלות הנפש של עצמם כפי שעשו זאת היהודים בארץ ישראל בתאווה כה רבה ותוססת. פרויד, לא לשכוח, ממציא הפסיכו וכדומה, היה גם הוא יהודי והוא ברח ללונדון בימים הנוראים ההם. הוא חיפש משמעות במערב.

בהמשך תקראו פה מה הייתה דעתו של המוזלמן היהודי ק. צטניק על תרבות האיבה שהציונות טיפחה בארץ ישראל בקנאות עברית עיוורת ואולי תבינו כיצד ראתה יהדות השואה אותנו – השמנמנים החיים בארץ הקודש. סיפורו של ק. צטניק הוא סיפור מדהים של הצלה. סיפור על יהודי טוטאלי, אם ניתן לומר, שכתב בכמה שבועות, בעודו בגולה, כתב עדות נורא בשם 'סלמנדרה'. את הסיפור הזה קראה בחורה ציונית ישראלית שורשית לחלוטין, פרי הילולים של הישוב העברי הנשגב המתחדש בארץ ישראל, בת למשפחות האצולה של תל אביב – והיא החליטה, עוד לפני שפגשה את המתעד (אני מתקשה לקרוא לו סופר כי זה עלול להפחית מערכו וגדולתו), להתחתן איתו. בימים ההם נהגו גם ציונים טובים וחילוניים להתחתן. איזו בושה היא עשתה לכולנו. נטשה אותנו לטובת מוזלמן מקצועי!.

רב מ"ג וקסמיו

לשם קינוח, מלווה ב'אלף אלפי הבדלות', ברצוני להביא את סיפורם של מ"ג אנשי ה'הגנה' גיבורי החיל שהשליכו את נשקם, נכנעו והתמסרו לכוח של חיל-הספר הבריטי בארץ ישראל. בספרו של שבתאי טבת 'משה דיין – ביוגרפיה' מתוארת הפרשה בפרק השמיני ששמו, כמו במקרה, 'עכו'. שנים לפני שהפך סמל לבית-משוגעים היה המוסד הזה קישלה טורקי שגם הבריטים שמרו על כבודו. סמלים רבים וכבודם בעכו מונחים.

מסופר בכוח רב רושם של ה'הגנה' במסגרת הקורסים הארציים של ה'הגנה' ה-10 וה-11 לקצינים מפקדי מחלקות שנערכו ביבנאל מחשש עין המשטרה הבריטית. בין מפקדי הקורס ומדריכיו נמנו משה כרמל, יגאל אלון ומשה דיין. על איכות האנשים וטיבם תצביע העובדה שהקורס הוציא מתוכו מי שעתידים להיות סגן ראש הממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל, שר תחבורה ושלושה אלופים בצה"ל. הקורסים נערכו במסווה של קורסים למדריכי ספורט של אגודת 'הפועל' במחנה צריפים ואוהלים. קורס 10 עבר בשלום וללא תקלה. בקורס השני מספר 11 התחוללה הפתעה ב-3 לאוקטובר שנת 1939. שני קציני משטרה מטבריה הגיעו לביקור בלתי צפוי. הם גילו רובים מתחת למזרנים. לאחר שעזבו הקצינים את המחנה סוכם שאם יגיעו השוטרים – יש לאסור אותם. הוחלט להעתיק את הקורס לעין השופט. הכוח העיקרי ובו 43 אנשים בפיקודם של לב וכרמל ילך בדרך אחת והקטן, בו 17 איש בפיקוד יגאל אלון, ילך בדרך אחרת. יגאל ואנשיו הגיעו בשלום לעין השופט. הסיירים בראש טור המ"ג היו משה דיין ומרדכי סוקניק. הציר שנבחר היה קשה לתנועה ונבחר בשל היכרותם של הסיירים עם התוואי בהיותם יוצאי חלציו של אורד וינגייט האגדי.

כאשר עברו את הכפר הערבי טירה (קיבוץ גזית לעתיד) ונכנסו לוואדי אל-בירה נתקלו בשש בבוקר ביחידה של חיל הספר העבר-ירדני (חיילים ערבים תחת פיקוד בריטי). זו עצרה אותם. לאחר הקמת המדינה התעוררה השאלה כיצד התמסרו המ"ג מרצונם לאנשי יחידת הספר בעת שהיו חמושים בעשרים רובים פולניים, 10 רימונים חיים, ארבע אקדחים ותחמושת. איך קרה שמ"ג מובלים (כמו מה?) לעכו? במאמר מוסגר ראוי לציין כי לפי החוק המנדטורי להקמת בתי דין צבאיים לפי חוקי חרום ממאי 1936 הייתה נשיאת נשק חם במחתרת עבירה בת עונש מוות. נקודה.

פסקי דין שלהם לא ניתנו לערעור והיו זקוקים רק לאישורו של המפקד הראשי של הכוחות המזוינים בארץ ישראל ובמקרה של גזר דין מוות גם לאישורו של הנציב העליון. אז מה קרה לאנשים האלה, למה לא התפזרו ברוח הבוקר ונמלטו עם נשקם, לכל הרוחות? משה כרמל? משה דיין? כל גיבורי החייל, בחירי הישוב הישראלי המתהווה בפאר והדר? איני מעלה פה טענה פשוטה שעל חיילים ישראלים הייתה מוטלת החובה להילחם. כן, תאמינו או לא, גם זו אופציה. אבל – ייתכן מאוד שהחשש של הלוחמים היה כבד וצירו סב על הנקודה שאם תפרוץ מלחמה קטנה בוואדי הבריטים עלולים לקחת את כל היישוב היהודי בארץ כבני ערובה (כמו שהגרמנים עושים) - ואז...

לפי תיאורו של משה כרמל (הוא כתב ספר כדי להסביר מה קרה), הצבא הבריטי (האדיר והענק) תקף בכלי רכב גדושים חיילים מזוינים רבים המצוידים במכונות ירייה. מתקבל הרושם שהמערכה הייתה אבודה מראש. ספר תולדות ה'הגנה' קבע כי בשיירת חיל-הספר היו בסך הכול 5 כלי רכב ובהם חיילים מצוידים ברובים ומקלעים. מרדכי סוקניק טוען שהיחידה מנתה 3 כלי רכב בלבד.

לאחר שהוקמה המדינה אותר מי ששימש סמל באותה יחידת ספר, מוחמד ראסד, צ'רקסי מכפר קמה, והוא שפך המון אור מביך על התקרית. מדובר ביחידה בת 3 כלי רכב מסוג טנדר שלא הייתה במשימת סיור כלל ועיקר. המשימה הייתה שגרתית ותכליתה נסיעה לבנק ברקליס בחיפה כדי למשוך כספי משכורות. בראש היחידה עמד שלם בריטי (פיי-מאסטר) בדרגת סגן משנה. לדברי הסמל הצ'רקסי, אם היה ידוע שעומדים להיתקל בכוח המונה 43 יהודים – היה הצבא הבריטי שולח לפחות גדוד כדי לנסות ולעצרם. יחידת הספר מנתה 11 חיילים (ג'ובניקים?). כשהבחינו בכל כך הרבה יהודים עם רובים – סיפר הסמל הצ'רקסי - הפיי מאסטר 'עשה במכנסיים'. לא נעים, בכלל לא. הריח, כמובן. 'עכו' נותר משל.