הישגים נמוכים, מורים שלא הוכשרו ללמד, ותוכניות-לימודים שלא עודכנו מזה שני עשורים - אלה ממצאי
מבקר המדינה על תמונת המצב העגומה של מקצוע המתמטיקה, ערב מבחן הבגרות השנתי. אלא שמבקר המדינה לא גילה בכך את אמריקה. הוא רק נתן אסמכתא רשמית למה שהיה ידוע מכבר.
לא בכדי נחשב לימוד המתמטיקה בבתי הספר הישראלים לעקב האכילס של התלמידים ולאימתם הגדולה. לבי-לבי לאותם תלמידים נבוכים - כמוני בעבר - הנאלצים להתמודד עם מבחן החרדה הארור הזה, כשליבם שקוע עמוק בתחתונים.
האמת ניתנת להיאמר שחרדת המתמטיקה של התלמיד הישראלי המצוי הפכה כבר לשם דבר ומוכרת, אפילו, כתסמונת לימודית מובהקת. מסתבר שלחרדה הזו יש אכן על מה להתבסס. ראשית לכל היא נעוצה ב"ליקוי-מאורות" אצל מי שניחן דווקא בחשיבה הומניסטית במקום ריאליסטית.
רובנו, מה אפשר לעשות, נוטים יותר למקצועות של מדעי הרוח והחברה, ורק למיעוטינו יש ראש בריא לחשיבה לוגית-מדעית של מתמטיקה. סוד גלוי הוא שמוסדות ההשכלה הגבוהה - כמו הטכניון בחיפה, מכון ויצמן והפקולטות למדעים באוניברסיטאות - מעדיפים לקלוט אל בין כותליהם את בעלי הציונים הגבוהים במתמטיקה דווקא, על פניהם של מצטייני העברית והתנ"ך, שנקלטים לפקולטות "זניחות" יותר, במדעי הרוח והחברה.
הצרה היא שמצטייני המתמטיקה - המקצוע היוקרתי והמועדף - הם מיעוט שבמיעוט. רק המחוננים שבהם מצליחים להתמודד, כראוי, עם חמש יחידות, ומותירים הרחק מאחור את "מפגרי" שלוש וארבע יחידות.
תסביך על-פי סקרים מדעיים, הצלחה במתמטיקה נעוצה בכישרון גנטי, שאם אתה יורש אותו מאבא או אימא - סיכוייך לשלוט בו כמעט מובטחים מראש. אלא שמה לעשות ויש גם יוצאי-דופן - כמוני למשל, שפשוט נופלים בין הכסאות. אבי המנוח, שהיה עילוי במתמטיקה (וגם,אגב במקצועות ההומניסטיים), הותיר בי "חלל גנטי" והוריש לי רק את הצד ההומאני שלו. נטייתי המופרזת למקצועות ההומניסטיים בלטה לאורך כל שנות-לימודי, וברבות הזמן גם יצרה בי קנאה, חולנית כמעט, בכל מי שהצליח להתמודד עם תורת המספרים. פעמים רבות חשתי עצמי בשל כך כ"סוג ב'", שנגזר עליו להיות "בררה" ולעסוק במה שהבריות מכנים "לופט-געשעפטן" (עסקי אוויר), שאין להם, בעצם, עם החיים המעשיים והשימושיים ולא כלום.
על אף שבתסביך הזה לוקים, מלבדי, גם ישראלים רבים אחרים - אין בדבר משום נחמה, ואפילו לא חצי-נחמה. אלא ש"הליקוי הגנטי" ניתן היה, מן הסתם, לתיקון מסוים, בעזרתם הנדיבה של מורים מוכשרים ומעולים למתמטיקה, שיודעים להרביץ את תורת המספרים בדרך מופשטת ומובנת לכל. אלא שהצרה היא שכאלה כמעט אינם בנמצא, זולת יחידים וספורים, שניתן למנותם על אצבעות יד אחת. ב"עולם ההפוך" שלנו הם מאכלסים, דווקא, את בתי הספר האקסטרניים, והסטטיסטיקה מוכיחה, בעליל, כי תלמידיהם מצליחים במקצוע הזה הרבה יותר מאלה הלומדים בבתי הספר הקונבנציונליים . אל קולר האשמה לכך צריך לתלות במורים המקובלים והשגרתיים למתמטיקה, שרבים מהם אינם בקיאים, אפילו, די-צורכם ברזי המקצוע עצמו. מבחנים שנערכו למורים כאלה הוכיחו, בעליל, כי הישגיהם היו, פשוט, נמוכים למדי.
אז אם המורה למתמטיקה אינו בקיא די-צורכו אפילו ברזי המקצוע שלו, או שאינו יודע ללמד אותו בדרך מובנת לכל - מה לנו כי נלין על התלמידים הנכשלים בו בהמוניהם? אחרי ככלות הכל, המדובר במקצוע יוקרתי, הנחשב, מן הסתם, לראשון במעלה במערכת הכללית של מקצועות הלימוד, ודווקא משום שהוא כזה, הגיע, סוף-סוף, הזמן שמישהו במשרד החינוך יתנער ממסך העשן האופף אותו ויסיק את המסקנות הדרושות, כדי שהמקצוע הזה לא ימשיך להיות עקב האכילס של התלמיד המצוי.
