בשבוע שעבר נערכו בחירות לנשיאות בסוריה, והנשיא אסד נבחר ברוב "מוחץ". בדיחת השנה. כשבוע לפני כן נבחר הגנרל סיסי לנשיא מצרים ברוב מוחץ. זאת לא הייתה בכלל בדיחה. שתי תוצאות שונות לגמרי מהאירועים שהחלו לפני כשלוש וחצי שנים בעולם הערבי, ושכונו בתחילה בשגגה בשם "האביב הערבי".
המונח סימל תקווה, משאת נפש אירופאית ואמריקנית, שהנה נופלים משטרים דיקטטוריים, ועומדים לקום משטרים דמוקרטיים, או לפחות כאלו שהדמוקרטיה תהיה עבורם ערך עליון. ממשלו של אובמה עדיין חושב כך! לא להאמין אבל בנאומו המפורסם בפני בוגרי ווסט פוינט, עליו עמדתי במאמרי הקודם, הוא אמר את הדברים הבאים: " הטלטלה בעולם הערבי מציגה את הסיכוי ארוך הטווח של שלטון הנענה (לדרישות הציבור ) וממשל יעיל יותר".
אם נעיף מבט על התוצאות עדכה של הטלטלה שעברה על חלק מהעולם הערבי, נגלה שתי תופעות מרכזיות: האחת, למעט מצרים החריגה, בכל המדינות בהן הייתה טלטלה, נמצא השלטון בהתפוררות, ועמו המדינה. השנייה, הטרור האיסלאמי הקיצוני התנחל בלב העולם הערבי.
בטוניס, קיים שלטון רופף ביותר; בלוב אין למעשה ממשל, מיליציות שונות שולטות במדינה, ולפנינו מדינה כושלת בתהליך של התפוררות; הוא הדין בתימן, שם המדינה מחולקת בין תומכי הנשיא, בין תומכי אל-קאעידה, לבין פלג שיעי; בעירק, שם הטלטלה התחילה למעשה לפני למעלה מ-10 שנים לאחר נפילת צדאם חוסין, אין שלטון אפקטיבי, והמדינה מחולקת למעשה למדינה כורדית, שיעית וסונית. ועכשיו לסוריה.
כאשר אנחנו אומרים שאסד נבחר לכהונה שלישית של נשיא סוריה, הכוונה היא שהוא "נבחר" באזור בו הוא שולט. מדובר ברצועה הנמתחת מדמשק וצפונה לעיר חומס ומשם מערבה לחוף הים התיכון, וצפונה לאורך החוף עד מעל העיר לטקיה. חלק קטן ממדינת סוריה. שאר השטח, כמעט כל הצפון והמזרח, נמצא בשליטה של קבוצות מורדים שונות, שהקימו נסיכויות, כאשר קיימת גם מדינונת כורדית. רוב מעברי הגבול של מה שהייתה פעם מדינת סוריה, נמצאים בשליטת המורדים. כמו-כן נמצאות בידיהם בארות הנפט. השליטה ב"מדינת
בשאר אסד" מתאפשרת בשל סיוע של אירן וחיזבאללה, ותמיכה רוסית איתנה. מה שמאפיין את כל המדינות שתוארו ( ותוניס במידה פחותה ) הוא שאף אחת מהן לא הייתה בעבר מדינת לאום עם שלטון מרכזי חזק. מצרים בולטת בחריגות שלה. היא היוצאת מהכלל, והיא זאת העומדת בניגוד קוטבי לסוריה. לא בכדי, כנראה, יש לנו הסכם שלום עם מצרים, ולא עם מדינה כמו סוריה.
מצרים עברה בטלטלה סיבוב פרסה מלא: התחילה בהדחת נשיא דיקטטורי בדמות מבארק, עברה לשלטון של האחים המוסלמים, ועכשיו חוזרת לשלטון דיקטטורי (או ביתר דיוק שלטון דמוקטטורי, דהינו, בעל פרצוף דמוקרטי ותוכן דיקטטורי) בדמותו של הגנרל סיסי. האם הוא יצליח למלא את הציפיות האדירות שהעם המצרי תולה בו, ושכולן למעשה בתחום הכלכלי והחברתי? האם בשאר אסד יצליח להמשיך ולשרוד ולהרחיב את תחומי שליטתו, תוך הגברת ההרס והטבח? שתי שאלות ענקיות.
מה שברור הוא שהטרור האיסלאמי הקיצוני העתיק את מרכזו מאפגניסטן ופקיסטן למה שהיה פעם מדינת סוריה, ולחצי האי סיני. בזה טמונים הסיכונים למדינת ישראל כתוצאה מהטלטלה, בצד אי-הוודאות הקשה לגבי האזור. וגם כאן שוני אדיר בין מצרים לסוריה: עם סיסי מובטח לישראל שתוף פעולה נגד הטרור בסיני; בצפון, כל דאלים גבר.
