עם כניסת שר החינוך לתפקידו, הוא הצהיר בכינוס חגיגי באולם המדייטק בחולון, שהוא יטול על עצמו את המשימה להסיר ממערכת החינוך את הכתם של עובדי קבלן. הוא הבטיח שלא תישנה התופעה, שכל מורה עשירי במערכת החינוך הוא מורה מטעם חברות "עַבְדֵי קבלן". והנה חלפה למעלה משנה, ומערכת החינוך נמצאת בשלבי ההערכות לקראת שנת הלימודים הבאה, שתמשיך לחבק את המוקש של העסקת עַבְדֵי קבלן, יתרה מזאת יגדל מספר המורים המועסקים באמצעות צינורות חמצן עושקות של חברות עַבְדֵי קבלן בשנת הלימודים הבאה.
שר החינוך הבטיח בלהט על הבמה, שלא יהיו עובדי קבלן, אך הבטחתו עלתה לה על שרטון של תהליכי קפיטליזם חסר בלמים, שהולך ומכרסם בהון האנושי העובד. נראה, שההבטחה נותרה בודדה ובוהה בחלל אולם המדייטק בחולון כבר יותר משנה. ההבטחה ניצבת לה נכלמת ומובסת על-ידי תהליכים, שהחלו כבר להסתער על המשק הישראלי משנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת.
מלל המנוסח במליצות וברהיטות לשון של שר חינוך היפראקטיבי הופך לבדיחה עצובה מול תמורות עמוקות, שחוללו קברניטי המשק בקפיטאליזם.
שי פירון לא הבין שרטוריקה אינה מתכון קסם כדי להתמודד עם התמורות שהיו נחוצות כדי להפיח רוח חיים במשק הקפיטליסטי. תמורות שהיו נחוצות כדי להתגבר על סתירות ונטיות משבריות אינהרנטיות, אשר הגיעו לכלל נקודות רתיחה. אך כל התמורות בדבר אחד לא נגעו והותירו על-כנן את המניע האולטימטיבי של הקפיטאליזם - הצבירה האינסופית של הון, שהייתה כרוכה בהסדרי כוח חדשים בתכלית בין השוק למדינה.
המדינה בתקופה של טרם הניאו ליברליזם יכלה להטיל מרות על ההון, נטלה על עצמה גם מחויבויות להוצאות לרווחת הציבור כמו חינוך ובריאות. הניאו ליברליזם הטיל מום קשה בחוסנה של החברה והחליש את מעמדה של העבודה אל מול ההון. כן, אפילו עבודה מאורגנת של מורים הולכת ונחלשת, ובחלל נותרנו עם פאתוס מרקיע במות ונראה ונשמע משכנע, כשהוא יוצא לחלל האוויר מפיו של שר החינוך, שר שהבטיח חגיגית ובנמרצות רבה לפני כשנה וחצי, כי תוך שנה תיעלם עבודת עַבְדֵי קבלן. אך ההערכות לקראת שנת הלימודים הבאה מכינה לנו מציאות שונה לחלוטין, כמעט 15% מכלל העובדים במערכות החינוכיות של מדינת ישראל יועסקו על-ידי חברות קבלן.
עם התעצמות המדיניות הניאו ליברלית אנו עדים לכך שהעבודה, כקטגוריה חברתית מובחנת, למעשה התאיידה. נחלש כוחם של האיגודים המקצועיים. את מקומם של הסכמים קיבוציים תופסים במקומות רבים תחליפים, שפוגעים אנושות בזכויות סוציאליות של עובדים. ניתן תוקף לצורך לשחרר את השוק מכל בקרה פוליטית. השוק פועל על-פי כללים שהממון מכתיב. והממון כערך אינו מכיר במחויבות לשלל נושאים חברתיים. הממון מכיר רק במחויבות אחת שיש לו כדי שרף הרווח יזנק ולא חשוב מי משלם את המחיר, ולעתים קרובות זה מחיר שנגבה בתהליך, שניתן להכתירו בשם קפיטאליזם אכזרי, קפיטאליזם שמכתיב, כי כל מורה עשירי במערכת החינוך יהיה עובד חברה קבלן, ללא זכויות סוציאליות, בלי משכורת בימי חופשה או מחלה וללא ביטחון תעסוקתי.
לא רק מורים נפגעים, אלא ציבורים גדולים של עובדים בעבודה פיזית קשה, כמו במפעלי ים המלח או פועלים אשר נתנו עשרות שנים של עבודה מסורה למפעל כמו "כיתן דימונה", שמצאו עצמם יום אחד בפני שער נעול, כשההנהלה מחליטה להיפטר מהם. להנהלה כדאי לייצר בעולם שלישי ורביעי, ואם אפשר במקום הנחות ביותר, רק שלא תאלץ למלא את חובותיה למכלול התנאים הסוציאליים של ההון האנושי המניע את רווחי ההון שלה .
חומרת התופעה של העסקת מורי קבלן במערכת החינוך משתלבת עם חומרת הברוטאליות של ההון, שיצר רווחים מרקיע שחקים במשך שנים לבעלי "כיתן דימונה" והיה המסד של בניית עיירת הפיתוח דימונה בנגב. ההון יכול ביום אחד להחליט שהוא זורק את ההון האנושי כחפץ חסר ערך. נעלם להון אחריות של מדינה כלפי אותו הון אנושי יקר שהעסיק. התאיידה כליל המחויבות כלפי אלו שבאגלי זעתם בנו את העיר דימונה. בנו עיר בלב השממה. גורלו ועתידו של ההון האנושי של "כיתן דימונה" הופקר לחוקי הג'ונגל, המכובסים בשם יפה - חוקי המשק. לחוקי המשק האלו יש שם, והשם המדויק הוא קפיטליזם חזירי.
את טעמו המר של הון חזירי טעם, למרבה הצער, ההון האנושי של "כיתן דימונה", שעבור רבים בתוכו בגיל חמישים וששים לא היה לאן ללכת. את טעמו של ההון החזירי הזה יטעמו בשנת הלימודים הבאה למעלה מ-15.000 עובדי הוראה, שלא יקבלו משכורות בחודשי הקיץ והחגים, ולמרביתם אין ולא תהיינה זכויות סוציאליות.
פועלי "כיתן דימונה" חוו על בשרם מפגש קטלני עם ההון, כערך המאופיין במרוץ מטורף אחר הרווח, במרוץ אחר תמורה מרבית גם במחיר פגיעה קשה במי שהניע את מכונות האריגה ארבעים שנה . 15.000 עובדים במערכות החינוך יחוו את החוויה הזו בלב לבה של המערכת המעניקה חינוך לילדינו, לאלו שיעצבו את החברה שלנו. מצער שגם ההסתדרות אינה יוצאת למאבק נגד התפיסה, שהמדינה משקיפה מהצד על מה שנראה בעיניה מקודש - כללי השוק או צרכי השוק.
כמי שעבד במערכת החינוך למעלה מארבעים שנה אני כואב, שלתוך מערכות כמו חינוך ובריאות נותנים להון להכתיב תכנים, כי המדינה שיחררה עצמה מכל מחויבות להון האנושי שלה. לכן נשארה לה מבוישת ההבטחה של שר החינוך לעקור את תופעת עובדי קבלן בחינוך, שהוא עצמו קבע כי מדובר בנגע חינוכי שיש לעקרו. שר החינוך משחרר לחלל רטוריקה ערבה לאוזן, אך בתכניה הוא מטיל את המום של הנצחת התופעה של חברות עַבְדֵי קַבְּלָן.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
