מרים את הכפפה

במאמר שכותרתו צוטטה לעיל דן מרגלית מנסה להקהות במקצת את המסקנות וועדת גרמן אשר אינן מיטיבות, לעניות דעתי, עם מערכת הבריאות הציבורית, בלשון המעטה. בסוף המאמר כתב מרגלית: "פתוח לשכנוע". ננסה.

ועדת גרמן פספסה את אחת ההזדמנויות הנדירות לשנות את פני התרבות הקלוקלת והבלתי נסבלת הקיימת במערכת הבריאות הישראלית . אין זו הפעם הראשונה שאני כותב על כך. חיבור הבלתי טבעי בין רפואה ציבורית לרפואה פרטית הוא מבחינת הפקרות שהמדינה שותפה לה. המצב של הרפואה הציבורית בישראל הוא תולדה של תרבות ניהולית בלתי נכונה, מהולה בפחד וחשש בלתי מוסברים, אשר הביאו ומביאים עד היום לנפגעים וחללים.

במקום לנסות לקטוע את הקשר הגורדי בין הרפואה הפרטית לרפואה הציבורית, וועדת גרמן הלכה לכיוון של כניעה מפני פטרוני הרפואה בישראל, ולא הכרעה, כפי שדן רגלית טוען. כדי לקבל החלטות מסוג זה כפי שוועדת גרמן קיבלה, אין צורך בשום ועדה אלא בשר או שרת בריאות היודעים לקבל החלטות אמיצות. לדאבון להב, מה שהיה הוא שיהיה, כפי שנסביר בהמשך.

ולפני, קטע מתוך מאמר בו סיפרתי על תלאות עמי ועל החיבור הנוראי בין רפואה ציבורית ורפואה פרטית: "אז מגיעים לקטע הפחות סימפטי: עלות הניתוח וההחלמה בבית החולים הפרטי. שואלים שתי שאלות מפתח: האם ניתן לנתח את אמי בבית החולים הממשלתי שבו אתה עובד? תשובתו חד-משמעית: אין סיכוי. שאלה שנייה: האם אתה יכול לנתח את אמי דרך קופת החולים שבה היא חברה ומשלמת כסף רב בעבור כל סוגי הביטוח הקיימים? תשובתו: אינני עובד עם הקופה המסוימת (שקר: הוא היה ראשון ברשימת המנתחים של אותה קופה). כעת נכנסים לאשת הסוד: ללא ניד עפעף היא מודיעה, שעלות הניתוח לאחר הנחה של כמה עשרות אלפי שקלים - בגלל היותה של אשתי רופאה - היא 220,000 שקל, כולל אשפוז של חמישה ימים. כל יום אשפוז נוסף - 20,000 שקלים נוספים. כל זאת לניתוח שהוגדר על-ידי המומחה עצמו כ"ניתוח בינוני".

זו התרבות וזו המציאות. כל אימת שלא תהיה הפרדה מוחלטת בין הרואה הציבורית לבין הרפואה הפרטית, המערכת תדרדר תהומה. אין עוד מקצוע בעולם שבו קיימת זיקה ישירה, בלתי מעורערת, בין המגזר הפרטי למגזר הציבורי. זאת ועוד; אין בהצעתי זאת כדי כוונת זדון לפגוע במקצועם ופרנסתם של הרופאים, אותם אני מעריך ומוקיר על עבודתם הקשה והמסורה. ברם, הערבוביה בין העיסוק הפרטי לעיסוק הציבורי גרמה לחציית גבולות, דוגמת המקרה הפרטי אותו תיארתי בפרוטרוט במאמרי הקודם. שוו בנפשכם שפרקליט מחוזי או פרקליט זוטר יעבוד בבוקר בפרקליטות ואחר-הצהריים יעסוק בפרקטיקה פרטית, תוך מתן ייעוץ משפטי לאותם אנשים העלולים להיתבע לדין על-ידי המדינה. הרי זה לא יעלה על הדעת. הנורמה שהשתרשה במחוזותינו, לפיה מובן מאליו שרופא העובד במוסד ציבורי יעסוק גם בפרקטיקה פרטית היא נורמה פסולה. הניסיון מלמד, שרופאים המועסקים בבתי החולים הממשלתיים או הציבוריים חצויים למדי באשר ל"תפוקה" בין שני המגזרים. לדאבון הלב, רבים מבין הרופאים שכחו שהיותם מועסקים בבתי חולים ממשלתיים או ציבוריים מחייבת אותם באותה המידה, לפחות, כפי שהיא מחייבת אותם בהיותם עוסקים ברפואה פרטית. מקצוע הרפואה הוא מקצוע חופשי תרתי משמע. יבחר כל רופא או תבחר כל רופאה את מקום עבודתם, בין אם במגזר הציבורי ובין אם במגזר הפרטי. בדיוק כפי שבכל מקצוע חופשי אחר ישנה הפרדה מוחלטת בין שני המגזרים, כך ייעשה גם בתחום הרפואה. רופא פרטי זכאי לדרוש כל תמורה עבור עבודתו הפרטית. השוק הוא שוק חופשי ומן הדין ומן הצדק שכל אחד יבחר את הטוב ביותר בעיניו. דא עקא, אין לאפשר מצב שבו המחויבות היא כפולה, סותרת במקרים רבים מאוד, ומנוגדת לכל נורמה מוסרית, במקרים אחרים. מי מבין הרופאים שיבחר לעבוד במגזר הציבורי יצטרך לשאת בתוצאות הכלכליות נובעות מכך. יבחר הרופא לעסוק בפרקטיקה פרטית, יבורך ויצליח אך רגלו לא תדרוך במסדרונות בתי החולים הממשלתיים או הציבוריים. ואם נחזור לאנלוגיה שלעיל, כפי שעורך דין בוחר היכן לעבוד, קרי במגזר הציבורי או במגזר הפרטי, כך יעשו גם הרופאים. ועוד סיפור קצר הממחיש את אשר חווים החולים בבתי החולים. ידיד משפחה אשר אושפז בבית חולים בירושלים, רופא ומנהל מחלקה בעצמו, אומנם בגמלאות, ספר לי מה עבר עליו במשך שבועיים. לאחר שנכרתה הבוהן באחת מרגליו, אושפז במחלקה פנימית להשגחה. לפי דבריו, מעולם לא תיאר לעצמו, גם כרופא, שהמצב כה קטסטרופאלי, החל מהיעדר כל התעניינות מצד הצוות הרפואי ועד השפלות קשות. ביום שחרורו הופיע אדם קטן קומה וחלוק לבן אשר התקרב לחברנו. למראה האיש, חבר שלנו שאל מי כבודו? תשובתו הייתה קצרה: מנהל המחלקה. במשך שבועיים לא ביקר מנהל המחלקה או ממלא מקומו כדי להיווכח במו-עיניו מי החולה המאושפז. קל לנחש מה עובר על חולה במצב כזה. זו התרבות, זו המציאות וזו ההתייחסות של המדינה למתרחש במערכת הבריאות.

את זאת וועדת גרמן לא פתרה כי לא רצתה. הציבור, ככל הנראה, ישלם על כך ביוקר. והעיקר הבריאות!