באר מתגלגלת מתחת לשבילים חרוכים

המדרש מהלך בתוך דברי ימי ישראל במדבר נוטל אירועים הנדמים כשייכים אך לעצמם ומצרף אותם לפסיפס אחד. אמן גדול הוא. הנה כי כן אומר המדרש כי ענני הכבוד בזכות אהרון דאו מעל בני ישראל והגנו עליהם. מאין זאת לו למדרש? ממותו של אהרון על פסגת הור ההר. משה ואהרון ואלעזר עולים אל ההר וכשהם שבים אין אהרון עימהם. הוא נותר למעלה. שם נסתלק ושם נטמן. ללא קשר תכני נראה לעין אומר הכתוב לאחר הפטירה "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ" (במדבר כ"א,ד').בא לו המדרש ומחבר."כיון שנסתלק אהרון", הוא אומר, "נסתלקו ענני הכבוד", עננים של ממש, המגנים מפני זעם החמה המדברית, "ותקצר נפש העם בדרך שהייתה השמש קופחת עליהם". מיד נתהפך האבל של כלל הציבור על מותו של אהרון עליו נאמר, "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם, כ',כ"ט) לתלונה על היעדר רווחה חומרית " ... לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (שם כ"א, ה'). המדרש אינו חוסך את שבטו. אין לעננים כבוד עוד. הם לא היו התגלות של ה', ההולך לפניהם ומנחה אותם בין צוקי המדבר ובקעותיו בהם אובדת כל דרך, אלא מסתור פיזי מזדמן של הגנה אישית נוחה מפני קרני השמש הקופחת. אהרון המת חטא במותו מפני שבכך הסיר אביזר חיוני מעל ראשם של שבטי צאצאי העבדים הנוודים.

כיוצא בזה בא לו המדרש האמן אצל הספור המקראי ועושה פסיפס מאבני אירועים רחוקות. האירוע האחד, הוא מותה של מרים, בשנת הארבעים ליציאת מצרים." וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (שם כ',א'). ללא קשר סיבתי נראה לעין אומר הכתוב מיד, "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (שם, ב'). בא המדרש ויוצר תמונה. כשם שהעננים שבאו לעולם בזכות אהרון נסתלקו כשנסתלק אהרון, כן באר המים שליוותה את ישראל בזכות מרים נסתתמה כשמתה, "והיאך הייתה הבאר עשויה? סלע כמין כוורת הייתה ומתגלגלת ובאת עמהם במסעות וכיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד היה אותו הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד והנשיאים באים ועומדים על גביו ואומרים עלי באר והייתה עולה" (במדבר רבה פרשה א').אירועים נפרדים מצטרפים לסיפור רציף אחד, מותה של מרים, פרשת מי מריבה, "וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם. אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ.בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה"( שם, כ"א,ט"ז-י"ח). המדרש נוטל את השירה הזאת שלא נמצא לה פירוש מבורר במקרא עצמו וקובע אותה כחלק מספור שלם המפרש את אירוע מי מריבה פירוש חדשני ומרתק. "אָז יָשִׁיר" משמעו כאן אז, בעבר, כשהמים היו שופעים מעליהם עולים וניגרים, היו ישראל שרים " עֲלִי בְאֵר" אבל עכשיו שמתה מרים, נתגלגלה הבאר המיטלטלת. רבי יהושע אבן שועיב הספרדי (1280-1340) שחיבר ספר 'דרשות', משלים על-פי מדרשים, "... ובמיתת מרים נסתלק הבאר דכתיב ותמת שם ולא היה מים לעדה, ונסתלק הסלע וישב לה בין שאר הסלעים, והשם צוה שידברו לאותו הסלע הראשון, וישראל דחקו אותו שיכה הסלע שמצאו, והוא אמר המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים?"!

גרסאות שונות

התפנית היא מושלמת. לפתע מציע המדרש פירוש משלו לאירועי מי מריבה ומעניק בסיפורו עשיר הדמיון וההשראה מענה יצירתי משלו לשאלות החטא ועונשו של משה ושל אהרון. כאן המקום להתבונן בספור ההתנגשות חסרת הרחמים בין משה לבין העם הנראה לכאורה כספור אחד המופיע במקרא פעמיים. להלן הספור הדרמאטי האחד ( שמות פרק יז, פסוקים א'-ז'): "וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן".

הסיפור השני, בספר במדבר, דומה לראשון בדראמה אך סופו הטראגי שונה ממנו בתכלית. "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה' וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְקֹוָק אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְקֹוָק וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" ( במדבר כ',א'-י"ג). הצד השווה בין שני הסיפורים גדול עד כדי כך שיש שטענו כי איזה מעתיק או עורך אלמוני עשה מסיפור אחד שניים בגרסאות שונות, בשמנים ובמקום שונה. הניסיון הביקורתי הזה מופרך מתוך עצמו. בארבעים שנות מדבר יש מציאות חוזרת של מצוקת מים קשה מנשוא. המדרש היה אומר לבטח כי בארה של מרים שחפרוה ראשי עם לא נחפרה עדיין בבוא ישראל לרפידים. משנחפרה לא חסר העם מים עד לשנת הארבעים כשמתה מרים. גם מריבת העם את משה ואת ה' היא אירוע חוזר. מצוקה עיקשת היא עמידה בניסיון חוזר, וכישלון בעמידה בניסיון אינו בודד מפני שחולשת אנוש הנקרא לעמוד בכוחות רוחו מול חסרון בחומר היא חולשה מובנית בבשר ודם.

מכה כפולה

התבוסה של משה מול נחשול הזעם של העם כולו עד כדי מנוסה אל חיק היכל ה' היא מובנית בטיבה של המנהיגות של משה. מרדכי מרטין בובר, בכרך "תעודה וייעוד " של כתביו, בפרק "מנהיגים שבמקרא" עמודים 161-162, כותב, "ההיסטוריה הולכת ומונעת על-ידי ההישגים בלבד. אומנם נושאת היא קינה חרישית לגיבורים שנוצחו, אך דברי שבח בקול ענות גבורה בפיה על התקיפים המפלסים.....בתולדותיו של משה מתערבבים עם ההישג הגדול האחד (יציאת מצרים) כשלונות מרובים...כשלון אחר כשלון... כל מקום שהוא מתנגש עם העם - יד העם על העליונה ואפילו כשאלוהים מתערב בדבר והעם בא על עונשו. ההיסטוריה של מנהיגות זו איננה תולדות יציאת העם ממצרים אלא הליכתו במדבר....גם תולדות חייו של משה עצמו אנן מתכוונות כלפי נעוריו עם כל ההמססתעף מהם אלא על מותו, מות אדם שנכשל, שפעלו קיים גם לאחר מותו, אך בצדו עומדים העדר הצלחה אכזבה וכשלון חדשים לבקרים ועם זאת לא ננעל שער התקווה גם מעבר לכישלון זה". איננו עוסקים ב'כישלון' אחד של מנהיג שכוחו הוא בחולשתו שמופיע בספור כפול, אלא בשני כישלונות, חלק מרצף בלתי נמנע של מופעי חולשה שאינם מחלישים כהוא זה את הבשורה שמשאיר רועה הרוח אחריו. שני סיפורים אפוא.

בעיקר נבדלים הסיפורים בתפקידו של המטה. בספור האחד נוטל משה את המטה שהכה בו את היאור כדי להכות בסלע על-פי מצוות ה'. בספור השני, מצטווה משה לקחת את המטה כדי לקיים "וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ" לא כדי להכות, ומצטווה לדבר, לדבר אל הסלע או מעל הסלע אל העם, כי אחרי ארבעים שנה של מדבר ראוי לדבר אל העם להאמין בכוח המילה, להתרחק מן היזכרות בניסים שהוליכו את יציאת מצרים ולהתכונן לחיים על-פי הדיבור. בסיפור האחד מכים בסלע וה' רוצה בהכאה הזאת, בשני מכים בו, פעמיים, וספק רב אם לכך נתכוון ה' ומכל מקום בעקבות המכה הכפולה הזאת נענשים משה ואהרון ומרים ונאספים בזה אחר זה אל עמם בטרם ייכנס העם אל הארץ אליה הוא הולך ארבעים שנה במדבר.

המקרא איננו מרים את היריעות מאחריהן הוא מסתיר את החטא שחטא משה ושחטא אהרון. איננו יודעים. הזיקה בין מי מריבה לבין נעילת שערי הארץ בפני מי שהוליך את העם להגיע שם, היא וודאית אך טיבה לא פורש. רבי יהושוע איבן שועב, מונה סידרה של הנחות פרשניות של בעלי סמכא שהצד השווה ביניהם הוא שונותם וגיוונם המוחלטים.

"הרמב"ם ז"ל כתב כי חטאו לא היה אלא הכעס לבד שאמר שמעו נא המורים, כי לאדם כמוהו לא היה להיות בו מדת הכעס ואפילו מעט כי אינה באה אלא מתכונה רעה".

"והרמב"ן ז"ל תפס (חלק) עליו... כי שמעו נא המורים היא לשון תוכחה... הכתוב אומר אשר רבו בני ישראל את יי', ומה פשע גדול מזה להיות רב את יוצרו, והנה משה אמ'. גם בי התאנף יי' בגללכם, הם גרמו הרעה והיאך ייאמר שאין להם פשע וחטאה, ועוד מקרא מלא כתיב ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם...".

"ורש"י ז"ל פירש על שהכו הסלע, והשם לא צוה אלא ודברתם, וזהו לא האמנתם ומעלתם ומריתם, שהיה מתקדש שמו שהיו אומרים ישראל ומה סלע זו שאינו שומע ולא מדבר ואינו מתפרנס עושה מצות השם יתברך, אנו על אחת כמה וכמה.... אבל אינו מחוור כל כך כי מה קדושו יותר בדיבור מן ההכאה, ועוד כי מאחר שאמר לו קח את המטה מטה זה למה אם אינו צריך הכאה".

וכתב הרמב"ן ז"ל: והנכון מכל הדברים... הוא כדברי ר' חננאל ז"ל שכתב כי החטא הוא אמרו נוציא לכם מים וראוי שיאמרו יוציא יי' לכם מים... ואולי חשבו כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים, וזהו לא קדשתם אותי".

"ורז"ל סוברין שחטאו שנסתפק ביכולת השם ואמר, המן הסלע הזה נוציא לכם... בפומבי".

אלה אינם אלא מקצת מן הסברות הידועות ומפני שהן שונות כל כך האחת מחברתה מתחוור ללא ספק כלל כי יש הסכמה משוערת, או אחת האומרת כי כל הסברות אמת והן מוסיפות האחת נדבך על נדבכי חברתה, או שכולן חותרות להגיע לפתרון תעלומה והתעלומה גדולה מגדולת פותריה.

... והמדרש בשלו. הוא מתענג על האמת הברה של האגדה, ורוקם מחיבתו זאת את אמונתו הגדולה בתקווה. בארה של מרים שלו מתגלגל והולך בשבילים בהם שורפת המצוקה את הדשא הירוק מתחת לכף רגליה של האומה הזאת שעל-פי הפרוזה של החיים ראוי היה לצפות כי לא יוכל לבוא אל שום ארץ מובטחת. אבל הנה הוא הולך במדבר, והאבן השופעת בכסות של סלע היכול להסתתר בין טרשים מדבריים ועין פרוזאית לא תראה אותו לעולם, מתלווה אליו בסתר, והנה הוא הולך בארצות העמים הצחיחים ממי החיים של החרות, והבאר, זאת הפעם בכסות של ספר וספרי ספרים מלווה ומחיה אותו והנה הבאר הזאת שנסתמה- לא סתומה! וזה לשון התלמוד (מסכת שבת דף ל"ה עמוד א'),"אמר רבי חייא: הרוצה לראות בארה של מרים, יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים". ויש רואים אותה בטבריא בים כנרת, ויש רואים אותה בנחלים, כאילו היא באר המיטלטלת באשר שם מחיים המים את נפש בני האדם בכל הזמנים ובזמן שלנו היום בוודאי ובוודאי.

שבת פרשת חקת התשע"ד.