צער, בושה והסקת מסקנות

האימה והצער נוכח רצח הצעירים היהודים עוד טריים עמנו, וכבר התבשרנו שגם שלי דדון הי'ד נרצחה מתוך שנאת ישראל (מה שנקרא בתקשורת "רקע לאומני"), והיא רק בת 20. ושוב חזרו אותה האימה ואותו הצער נוכח הירצחו של הצעיר הערבי משועפת, ועל כך נוספה הבושה כאשר נתגלה, שהחשודים במעשה המחריד של שריפת אדם, כמעט ילד, בחיים - הם יהודים.

כאשר מעשה מזוויע ומעורר חלחלה כזה נעשה בקרב עדה, חובה על הציבור כולו להעמיד לעצמו את השאלה, במה חטא והיכן שגה שאנשים מקירבו עשו מעשה נבלה שפל ואכזרי כזה (ואני מבקש לסייג, למרות שנמסר שכבר יש הודאה: הכל לכאורה, כי האשמה טרם הוכחה, והכל בחזקת חשד).

כל מה שייאמר כעת יבטא רק מחשבות ראשונות, כי צריך זמן כדי לעכל בשורות כל כך קשות.

אפתח בהבעת התקווה שלא יימצאו בתוכנו דמגוגים מנוולים שינסו לנצל את הטרגדיה הכפולה הזאת - אנושית ולאומית - כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית הקטנה והצרה שלהם. למשל, יזדקקו מחדש לקלישאה האידיוטית של "הכיבוש", כאשר ברור שלא במתנחלים מדובר, והחטיפה והרצח היו בירושלים. בכלל, אין ימין ואין שמאל בפרשה הזאת.

יחד אנו כואבים את רצח שלושה הצעירים שלנו ויחד כואבים את רצח הנער הערבי, יחד מתביישים שיהודים היו מסוגלים למעשה שכזה ויחד חובה עלינו לעשות את חשבון הנפש, למה וכיצד יצאה רעה כזאת מקרבנו.

נדמה לי, שאין לנתק את הרצח הספציפי הזה מגל גדול, בלתי פוסק, של רציחות על הרקע הקרוי "פלילי", ששוטף את הארץ זה כמה שנים.

רק לפני ימים ספורים דקרו שני צעירים הזה את זה למוות ברחובות באמצע הרחוב, בגלל הערה טפשית שפלט אחד מהם. הם היו שיכורים. ובאותו היום נשפט אב שקשר את שני ילדיו הקטנים, כיסה את עיניהם ורצח אותם בדקירות סכין. מדוע? כדי להרגיז את אשתו, שקיבלה עליהם משמורת בארה"ב. ולא היה זה המקרה הראשון בארץ ישראל של רצח ילדים בידי הוריהם. היש זוועה גדולה מזו?

אך לא רק המעשים מחרידים. התרגלנו לרשום לפנינו את הכרוניקה השבועית של הרוגי תאונות הדרכים ותאונות העבודה, של הטבועים בים ושל הדקורים למוות בקטטות האינסופיות בברים ובסביבתם, כדברים שבשיגרה. אשמים אנחנו, שליבנו כבר נעשה גס בידיעות המחרידות האלה, התרגלנו ונעשינו קהי רגש ואטומי שכל.
מכאן ועד לרצח הנער הערבי, כאשר במקום אלכוהול עלתה להם לראש הג'ננה, קצרה הדרך עד מאוד. ואנחנו, מחוסר תשומת לב, לא צפינו את זה.

יחס ראוי לחיי האדם שנעשו כל כך זולים במקומותינו, מחייב עיון מחדש בהטלת עונש המוות, למשל על רוצחי ילדים; מחייב ביטול הישראבלוף של "מאסר עולם", המסתיים בפועל כעבור 15 שנים לכל היותר; מחייב פיקוח, הגבלות ושיטור לגמרי אחרים בברים ובשאר מקומות הבילוי; מחייב מאמצים חינוכיים יוצאים מן הכלל, ועל הכל - משטרה הראויה לשמה. את המפקפקים ניתן להפנות לראש עירית ניו-יורק לשעבר, רודולף ג'וליאני, שניקה את עירו והרים אותה משפל עוד יותר עמוק מזה אשר פקד אותנו.

לא ניתן לנקות מאחריות את ממשלות ישראל האחרונות ובמיוחד את זו המכהנת, ממשלת נתניהו, על החולשה, הרפיון, העייפות וחוסר המעש שהיא מקרינה. בכל צומת דרכים, כל אימת שדומה על האזרח מן השורה שכאן ועכשיו חייבת ליפול הכרעה לכאן או לכאן בעניין מסוים, הוא מוצא לאכזבתו שהממשלה מצאה דרך להתחמק מהכרעה ולקנות את השקט היום על חשבון קטסטרופה בלתי נמנעת בעתיד, אבל - בקדנציה של מישהו אחר...

דוגמה טרייה: מן הקבינט ומן המטכ"ל מדליפים את הצורך באיפוק ובהבלגה מול הפרובוקציות הבלתי פוסקות של שיגור טילים ופצמ"רים מצד החמאס. כיצד איבדנו את כוח ההרתעה שלנו, עליו תמיד הייתה גאוותנו?

פשוט מאוד: כל פעם שהביאו בפני הממשלה להכרעה, האם להכות בחוזקה ולא בהפצצות-דמה כדי למנוע שידרוג הנשק החמאסי ההתקפי, כדי להשמיד את מפעלי הייצור שלהם שהלכו והתעצמו וכדי לשים קץ לפיתוח רשת המנהרות שהפכו להיות סכנה אסטרטגית - תמיד העדיפה הממשלה את אי-העשייה, כדי לקנות שקט. את המחיר אנו משלמים היום, כאשר מדליפים לנו שתשובה אמיתית לחמאס מזמינה טילים על תל אביב וירושלים, והטילים שלהם עכשיו מדויקים וקטלניים יותר.

ומי מפחיד אותנו כך? אותה הממשלה שאפשרה את ההתפתחות הזאת ועכשיו מבקשת להצדיק שוב - חוסר מעש.

הציבור, בחושיו, מרגיש את החולשה של ממשלתו, את הוואקום, הריק, אפס עשייה מול כל בעיה שהיא, ובראש וראשונה בענייני ביטחון. לתוך הריקנות הזאת מתפרצים כל מיני כוחות, טובים ורעים, מיוזמות התנדבותיות נפלאות ועד לחבורה השפלה והאכזרית שלפי החשד ביצעה את מעשה הזוועה בנער הערבי.

ויש עוד לקח: מעתה חייבים לייחס את מלוא הנפקות למלים המסיתות, להתייחס ברצינות מוות (תרתי משמע) לביטוי: "מלים הורגות!" עינינו הרואות, שרק צעד אחד מבדיל בין "מוות לערבים" שצועקים בטריבונות לרצח ממש.

ולכן, כאן - באומר ובכתב של דברי הסתה, חייבת להתחיל המלחמה באלימות הקטלנית שהפכה אצלנו למכת מדינה. אנחנו נראה שינוי לטובה מיד לאחר שהפרחח הראשון ייכנס לשנת מאסר בפועל על הקריאה "מות לערבים".

מן הצד השני, אסור לנו לסבול עוד הערצת רוצחי יהודים בתקשורת, במוסדות הציבוריים ובחינוך אצל שלטונות רמאללה. אפס סובלנות לדיבור המסית!

ייזכרו נא הימים העצובים האלה בכך, שמהם ייפתח דף חדש בהתייחסות לחיי אדם בחברתנו, ומי ייתן לנו ממשלה שתאכוף יחס כזה - בכוח, אם צריך - גם על אויבינו.