האם מה שכתוב בעיתונים הוא האמת או רק תיאור הדברים כפי שהם מצטיירים בעיניו של העיתונאי המדווח, או ערבוב של ידיעה לגיטימית בדעה אישית של הכותב. בעיתונות הישראלית, למרבה הצער, קיים ערבוב לא ראוי ומסולף לא אחת, של השניים הגורם לכך שהמידע הנקלט במוחו של הקורא איננו האמת אלא הצגה סלקטיבית של האמת. דוגמה מעולה לתופעה שלילית זו ניתן למצוא בדיווחים על התקרית שבה, בירי של כוחות צה"ל, נהרגו ארבעה ילדים עזתים ששיחקו בכדורגל על חוף הים.
אין ספק כי מותם של הילדים האלה הינו אירוע טרגי וחובתה של התקשורת הייתה לדווח על המקרה. אך כנראה שרק בדיווח העובדתי לא היה די ודברי הפרשנות הנסערים - שכלל לא ברור מה אמינותם - הובילו את הקוראים למחוזות אמוציונאליים לא ראויים. התחילו בהסתערות הפרשנית שני ערוצי הטלוויזיה המסחרית, שמיד אחרי ההתרחשות התחילו להסביר לנו, שוב ושוב, כי בגלל האירוע "העולם" ודעת הקהל העולמית ילחצו על ישראל להפסיק מידית את המבצע, ממש כמו שהפסיקה את מבצע "ענבי זעם" בלבנון לאחר הרג אזרחים בכפר כנא. הפרשנים הטלוויזיוניים מיהרו לפסוק בוודאות כי המדובר ב"סופו של המבצע". הם לא טרחו לומר לכולנו, כי זו הערכתם האישית בלבד והשמיעו דעה כאילו היא עובדה מוגמרת.
דעת קהל - כוח עליון
בעולם התקשורת מרבים להשתמש במונח "דעת הקהל" כאילו המדובר במין כוח עליון שהכול נעשה כדברו. מן הבחינה העובדתית בהצגה כזו של חשיבות המונח אין שחר והוגי דעות לא מעטים אף הביעו את דעתם הברורה בהקשר זה. אחד המתבטאים החריפים נגד משמעות צמד המלים "דעת הקהל" היה הוגה הדעות הבריטי תומאס קרלייל שהביא אל המרחב הציבורי את האמירה הבאה: "דעת הקהל היא השקר הגדול ביותר עלי אדמות" ואחר כך הוסיף: "דעת הקהל היא ראי עקום; פעם היא מגדילה ופעם היא מקטינה, אולם תמיד מעוותת את הדברים".
בהקשר לדברים האלה ראוי להבין כי "דעת הקהל" לגבי האירוע המצער בחוף עזה איננה מונח שמשמעותו זהה בכל מקום ברחבי העולם. אין דעת הקהל בעולם הערבי-איסלאמי זהה, או אולי אפילו דומה, לדעת הקהל בעולם היהודי ואפילו לא הנוצרי.
כדי שצופי הטלוויזיה, כמו גם קוראי העיתונים, יתייחסו ברצינות לתקשורת חובה על התקשורת, בראש וראשונה, להיות אמינה בדיווחיה. וחשוב מאוד שהעיתונאים המדווחים והפרשנים המפרשים יפנימו את ההכרה כי אמינות היא המידה ההגיונית בה אפשר להאמין לדבר מה, וכי דיווח אמין הוא זה שהוקפד שלא יכללו בו שקרים, שגיאות או סתם דברי הבל המצוצים מן האצבע.
דוגמה שלילית נוספת לפרשנות פגומה ניתן למצוא ב
ידיעות אחרונות שבו - יחד עם הדיווח העובדתי - פורסמו הדברים הבאים כאילו הם עובדה שאין עליה מחלוקת: "גורמים מדיניים אומרים, כי התמונות ניפצו לרסיסים את הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל. כל הדיבורים המדיניים על תוקפנות החמאס נמחקים מיד מתודעת הצופים. אירוע שכזה מוחק את הדיון הפוליטי ומטביע חותם אמוציונאלי עמוק. מרגע שעיתונאים זרים דיווחו על האירוע העולם יאמין לפלשתינים".
ניתוח קצר של הטקסט המוזר והבלתי ראוי הזה מעלה מיד מספר שאלות שאת התשובה עליהן לא יזכה לקבל קורא ידיעות אחרונות:
- מיהם אותם גורמים מדיניים עלומי שם? האם הם ישראלים או אולי המדובר ב"גורמים במדינות איסלאמיות תומכות חמאס?
- המונח "ניפצו לרסיסים" מעיד על הרס מוחלט. ואולי האמת היא כי האירוע גרם רק לנזק מסוים?
- ממתי יש לישראל לגיטימציה בינלאומית? הרי ברוב העולם לא קיימת אהבה גדולה לישראל ויש אף מדינות המחרימות את מוצריה.
- מי קבע ש"נמחקים מיד מתודעת הצופים" כל הדיבורים המדיניים על תוקפנות החמאס - גורם הידוע בעולם כארגון טרור רצחני. אולי לא מדובר בנזק מידי, אלא רק בתרומה לנזק מצטבר?
- מי העיתונאי החכם באדם היודע כבר עכשיו כי אחרי הדיווח של כתבים זרים על האירוע "העולם יאמין לפלשתינים"?
כל קורא, אפילו בעל רמת משכל בינונית, יכול להגיע בקלות למסקנה כי הטקסט הזה, המתחזה למידע, אינו אלא הגיגי מוחו הקודח של העיתונאי החתום על הדברים, או אולי המדובר בטקסט שאותו הוסיף עורך שאלה דעותיו. ראוי היה שמערכת ידיעות אחרונות לא תזלזל ברמתם של קוראי העיתון ותגיש להם טקסטים הגיוניים הראויים להבנת אדם.
זעזוע עולמי?
רוב הטקסטים העיתונאיים שתיארו ופירשנו את האירוע הקשה והמצער השתמשו במלים "התקרית הקשה הצליחה
"לזעזע את העולם". כיוון שלא היה לי ברור באיזה "עולם" מדובר בדקתי את אופן הדיווח בכלי תקשורת מהמובילים בעולם כמו "ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ואחרים וגיליתי כי הדיווח, כולל צילומים שבישראל לא פורסמו - הוצג באופן עובדתי בעמודים הראשונים, אך לא בכותרות הראשיות.
בקיצור ולעניין אפשר לומר בוודאות כי
"העולם לא הזדעזע" וכל מי שניסה לבחוש בקדירה התקשורתית בתקווה שתתחולל סערה עולמית - כנראה ייאלץ להתבדות.
יחד עם כל הביקורת על הדיווחים העיתונאים המוטים נגד ישראל, קיים מישור אחד שעדיין ישראל חייבת לפעול בו. כנראה שבאמת מדובר בטעות מכאיבה של מישהו בצה"ל שבעקבותיה נהרגו ארבעה ילדים חפים מפשע. אם אלה העובדות ראוי היה שצה"ל ידווח אמת לתקשורת, יביע את צערו על הטרגדיה ויסיק את המסקנות האישיות הראויות. בהקשר הזה אי-אפשר שהממשלה תהיה פטורה מאחריות. חשוב שראש הממשלה בכבודו ובעצמו יודיע לעולם כי ישראל תפצה את משפחות ההרוגים. ואולי הפעם לא יחזור על האמירה - הנכונה כשלעצמה, אך אינה מתאימה למקרה הזה - כי החמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי נגד כוחו ההתקפי-מתגונן של צה"ל.
גם אם כך ייעשה ראש הממשלה - העולם לא יזדעזע ויתחיל לאהוב את ישראל. אבל לפחות יהיה זה נדבך קטן אך חשוב לביסוס האמינות. ואז נוכל כולנו לחזור אל האמונה בפתגם הקובע, כי למרות הכול אסור לאבד את התקווה וכי "חשכת הלילה קודמת תמיד לאור השחר שיגיע."
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
