ב-14 ליולי 2014 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ניאגו (ע"א 3102/12) אשר דחה את ערעור בני הזוג ניאגו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי תל אביב (עמ"ה 1029/00). בית המשפט אישר כי מבחן השליטה והניהול הוא המבחן הקובע את תושבות החברה, דהיינו, חברה שהתאגדה מחוץ לישראל, תסווג כתושבת ישראל כאשר היא נשלטת ומנוהלת מישראל.
בעניין שנדון בפסק הדין, בני הזוג ניאגו קיבלו דיבידנד מחברה בבעלותם שהתאגדה באיי בהאמה. למרות ההתאגדות הזרה, בית המשפט העליון קבע כי החברה הינה תושבת ישראל בהתאם למבחן השליטה והניהול:
"אילו היו מקימים המערערים חברה זרה בעלת קיום אמיתי, שאכן ניהול עסקיה והשליטה עליהם היו מבוצעים מחוץ לישראל, הרי שאז הדיבידנד שחילקה החברה הזרה לא היה חייב במס..."
פסק הדין שב ומאשש את ההלכה כי המקום בו מתקיימות החלטות העסקיות המהותיות בתאגיד הוא אשר קובע את תושבות התאגיד. התאגדות במדינה זרה וקיומם של משרדים ומנהלים מחוץ לישראל אינם ערובה לתושבות זרה, וכל מקרה נבחן לגופו.
עם זאת, בית המשפט מבחין בין בעלות בתאגיד לבין ניהול ושליטה בו. כלומר, ישראלים אשר בבעלותם תאגידים זרים, ומעוניינים כי תאגידים אלו לא יסווגו כתושבי ישראל, צריכים אפוא להבטיח כי הניהול והשליטה אינם מישראל. מאידך-גיסא, אין להניח כי עצם הבעלות הישראלית בתאגיד הופכת אותו לישראלי.
המסקנה הינה אפוא כי היערכות נכונה תאפשר שימור התושבות הזרה של התאגיד.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
