|
|
בוכות על קברו של סמ"ר עמית יאורי [צילום: AP]
|
|
|
|
|
הם לא שרו שירי תפילה לשלום שלא הגיע.
הם לא זימרו בקול גדול את שירי המלחמה והניצחון.
הם לא ביקשו מהאל שבשמיים שסוף-סוף תנחת כאן היונה עם עלה של זית במקורה.
הם זכרו היטב שפעם הושמע להם שיר של שלום, אבל השלום לא הופיע ופרחיו לא פרחו.
הם גם לא שברו את ליבם בתקווה לבנות לעצמם עתיד טוב יותר במכורה רחוקה אחרת, כי כאן לא מצפה להם עתיד מבטיח.
הם ידעו בליבם שאין להם ארץ אבות אחרת וכי הפעם זו המלחמה שלהם. המלחמה על הבית – שלהם ושלנו.
הם רצו, בעת קרב, קדימה אל מול פני המערכה והמוות, כדי שמולדתם תוכל להמשיך ולהתקיים.
הם לא ידעו, כמילות השיר, שבלילה אחד הם יהפכו מנערים שבקושי התחילו את חייהם, לגברים המכירים את כלי המלחמה ומסתערים כדי להביס את האויב.
הם ידעו שאין ברירה, אבל גם הבינו, באמונה שלמה, שאם לא יעשו עכשיו כול מאמץ, אם לא יקריבו את היקר מכול - את חייהם הצעירים - זו לא תהיה המלחמה האחרונה.
הם ניצבו בשערי עזה האלימה, הרצחנית, ונלחמו בחרוף-נפש, בגבורה ובעוז, במעמקי מנהרות המוות, כדי שאנחנו, בחזית העורף, נוכל לחיות.
הם לא הרבו מלל על תבונתם, על צניעותם, על אומץ ליבם וגבורתם, כאשר התמודדו מול הפחד האנושי וגברו עליו.
הם ידעו שאי-שם הרחק מאחור, תוכל מדינתם, מכורת ליבם האהובה, לסמוך עליהם וכי הם, הגברים הלוחמים של עזה, לא יאכזבו.
הם כבר לא ילדים. עכשיו הם הלוחמים לתפארת, עזי הרוח והאמונה, קסדות פלד על ראשיהם הצעירים ונשק מגן בידיהם המיומנות, המאומנות.
הם נלחמו בכל נפשם ומאודם, בתקווה שגם מחר תזרח להם השמש, אבל הם מצאו את אחרית חייהם, יפים וצעירים, בקרב דמים - מאש צלפים, מירי טילי נ"ט, מפיצוצי מלכודות תופת.
הם נלחמו בעוז אל מול פני המערכה גם כאשר ידעו שבבית מצפים להם, בדאגה רבה, אישה וילדים אוהבים שלא חטאו והורים מודאגים. מצפים שתחזרו הביתה בשלום. ובה-בעת הם ידעו, כי גם הטהורה שבתפילות לא תוכל להחזיר אותם לחיים מעולם המתים.
הם, הגיבורים הצעירים לנצח של תמוז, חודש הטילים והמנהרות - בשערי עזה המתמוטטים, הממיתים.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
