מה הניע את ה"חמאס"?

מאות פרשנים, עיתונאים, קריינים וכמובן קרייניות נאות ניסו בחודש האחרון להבין ולהסביר לנו מאין צמח פתאום ה"צוק איתן" הזה ששיבש את מהלך חיינו.

לטעמי הוא נבט ברגע שהגנרל סיסי הדיח את נשיא מצרים מורסי. סיסי לא הסתפק בהדחת הנשיא אלא ביצע שורה של פעולות שחיסלו לחלוטין את ארגון "האחים המוסלמים" במצרים. המקום היחיד שגנרל סיסי לא יכול להגיע אליו במרדפו אחר האחים היה רצועת עזה. הוא הבחין מהר מאוד כי ה"חמאס" בעזה מגבה בלוחמים, בנשק ובמסתור את פעילי "האחים המוסלמים", הוא גם הבחין כי כל ארגוני הטרור האיסלאמיים הנמצאים בחצי האי סיני ובפועל שולטים בחצי האי נעים בחופשיות מרצועת עזה למצרים וחזרה. הדבר היחיד שהוא יכול היה לעשות כנגד "החמאס" היה חיסול המנהרות בין רפיח העזתית ורפיח המצרית דרכם עברו נשק, טילים, דלק וכל סוגי המצרכים שהעזתים חפצו בהם. הפעולה לא הייתה קלה ויתכן שעדיין פועלות מנהרות בודדות אך ברור כי הדלת בין עזה למצרים נסגרה בטריקה עזה.

סגירת המנהרות והמעבר החופשי ב"מעבר רפיח" הכניסו את תושבי רצועת עזה בכלל ואת "החמאס" בפרט למצור. לא ניתן היה להעביר אספקה מלבד זו שהגיע דרך ישראל במעבר "כרם שלום". לא ניתן היה להעביר כספים לרצועה לתשלום משכורות. יש לזכור שהבנקים אינם מנהלים חשבונות של "החמאס" מאחר שהוא ארגון טרור ובניהול החשבונות הם מסתכנים בתביעות בינלאומיות של נפגעים כתוצאה מפעילות אלימה של "החמאס", ולכן בסיכומו של דבר הכספים מגיעים לרצועה במזומן. כמובן שגם אספקת חומרי הלחימה כמעט פסקה לחלוטין.

הזרוע המדינית של החמאס חיפשה פתרון למצב ומצאה אותו בהקמת "ממשלת פיוס" עם אש"ף בהנהגת אבו-מאזן. יש לזכור כי בבחירות האחרונות שהתקיימו ברשות הפלשתינית (2006) נבחר מנהיג "החמאס", הנייה, לראש ממשלת הרשות הפלשתינית, אך הוא לא הצליח לתפקד כלל בתפקיד זה. מנגד הרשות הפלשתינית, כבר זמן רב, אינה עורכת בחירות לנשיאות הארגון מחשש, סביר מאוד, שאיש "החמאס" יבחר לתפקיד. אך בלחץ האירועים הוסכם על הקמת "ממשלת פיוס" פלשתינית.

הקמת "משלת הפיוס" אמורה הייתה לחלץ את "החמאס" מהמלכוד שבו הוא נמצא על-ידי כך שכספים יגיעו לרצועה תחת המעטה החוקי של אש"ף ומנגד אבו-מאזן וארגונו האמינו כי דרך "ממשלת הפיוס" יחזרו לשלוט ברצועת עזה. במהרה הסתבר כי אבו-מאזן שואף להמשיך במו"מ לשלום עם ישראל ולשם כך הקים ממשלה המורכבת מטכנוקרטים (אנשי מקצוע ולא פוליטיקאים) וצוות מו"מ שאינו כולל אנשי "חמאס". כספים הגיעו לרצועה אך לא לאנשי "חמאס" אלא לנאמני אש"ף.

הזרוע הצבאית ב"חמאס" שתמיד פעלה במנותק מהזרוע המדינית הבינה שלמעשה, לפי מדיניותו של אבו-מאזן המתנגדת לאלימות ושואפת להסכם שלום עם מדינת ישראל, היא מיותרת ועתידה להעלם מחוסר אמצעים וכספים לתשלום שכר לחייליה ופעיליה.

ופה נשאלת השאלה שעדיין אין לנו מענה הולם. האם, על-רקע המצב של הזרוע הצבאית של "החמאס", חוטפי הנערים מגוש-עציון פעלו לפי פקודה ישירה ומכוונת מעזה ליצירת פרובוקציה או כשגרה חפשו לתפוס ישראלים ולרצוח אותם. בכל מקרה חטיפת הנערים יצרה "תגובת שרשרת" של מאסר כל התשתית הארגונית של החמאס בגדה המערבית על-ידי ישראל . כך שבצד המצור של מצרים, ההתעלמות של אבו-מאזן והמאסרים של ישראל ראו ב"חמאס" מזימה מתוכנת ומתוזמנת לחיסולם.

כל זה גרם ל"חמאס" לפעול במצב שכל ארגון מיושב בדעתו נמנע מלפעול. מצב של לחץ ותחושת מחנק. פעולה בנוסח "נהפוך עליהם את השולחן".

כבר במערכת "עמוד ענן" בשנת 2012 הבין ה"חמאס" כי איום הטילים על ישראל מתמסמס בגלל מערכת ההגנה "כיפת ברזל". הם הגו את הרעיון של חפירת מנהרות לתוך שטח ישראל. אני איני מבין את ההיגיון הצבאי של מנהרות אלו הרי הן טובות רק לפעולה אחת כי מיד לאחריה המערה תיסתם. וגם לא ברור לי מה יהיה ההישג הצבאי. נניח ש-300 אנשי "חמאס" חמושים ונלהבים יצאו מהמנהרות יתקפו 30 ישובים לאורך הגבול ויהרגו מאות ישראלים. האם בכך הם ימוטטו את מדינת ישראל? האם התושבים יעלו במהירות על מטוסים וספינות וימלטו מהארץ? סביר יותר שברצועת עזה ימותו רבבה או שנים של תושבים כתגמול. המנהרות הללו הן יותר איום פסיכולוגי מאשר מעשי. ראינו במערכת הנוכחית כי כל הפשיטות מהמנהרות לא הרגו אפילו אזרח אחד. הן נבלמו בראשיתן על-ידי הצבא.

ה"חמאס" נכשל בכל מעשיו. הטילים לא נחתו, המנהרות לא הרגו אפילו אזרח אחד, הפשיטה מהים נסתיימה בכישלון, מנהיגיו ומפקדיו הסתתרו במעמקי האדמה ולא העיזו לצאת משם. כנראה שבסיכומו של דבר ההצלחה היחידה שתהיה להם היא כספית. הם יקבלו את שכרם.

מנקודת מבט ישראלית יש זהות כמעט מוחלטת בין "מלחמת לבנון השנייה" לבין מערכת "צוק איתן".

שתיהן נפתחו בחטיפות שהסתיימו במוות. בשתיהן מדינת ישראל רצתה להחזיר לעצמה את ההרתעה. במלחמת לבנון השנייה הגה הרמטכ"ל דאז חלוץ כי רק באמצעות תקיפות אוויריות רבות עצמה, תוך פגיעה בתשתיות ובאזרחים ניתן להגיע לכך. הכישלון נעוץ בכך שהממשלה לא "הלכה" עד הסוף בדרך זו וניסתה לעצור את ירי הטילים דרך היבשה. באותם ימים מלחמה זו נחשבה לכישלון אך בדיעבד מסתבר כי זו הייתה הצלחה גדולה. אזור הצפון נהנה כבר 8 שנים משקט ביטחוני מוחלט.

מערכת "צוק איתן" היא חיקוי כמעט מלא של מלחמה זו. בעקבות ירי הטילים המתגבר של "החמאס" החלו כוחות האוויר של ישראל להרוס תשתיות צבאיות ואזרחיות ולגרום להרג לא מועט של אזרחים.
תפעול המנהרות על-ידי "החמאס" לא הותיר ברירה לממשלה אלא להורות לצבא להיכנס, לגלות אותן ולהרוס אותן. בדומה למלחמת לבנון השנייה, גם במקרה זה נגרמו אבידות לא מועטות לצבא.
אך בסיכומו של דבר התוצאות יהיו זהות. שנים ארוכות של שקט ביטחוני.

כמו במלחמת לבנון השנייה גם ב"צוק איתן" ישראל "קיבלה" אשראי בינלאומי רב לחיסול מעוז הטרור בעזה. צריך להבדיל בין הצהרות של מנהיגים ( בעיקר אירופאים) לצרכי פנים לבין מהלכים מעשיים. העובדה שמועצת הביטחון לא קיבלה שום החלטה אופרטיבית מעידה על כך יותר מכול.

מתוך הנחה כי ההרס הרב והקורבנות הרבים יגרמו להרתעה רבת שנים מסתפקת מדינת ישראל בעיקרון של "שקט יביא לשקט". זו החלטה נבונה מאוד שאינה יוצרת דרישות יוצאות דופן מהצד השני ולכן גם לא ידרשו ויתורים בתמורה.

ריסון "החמאס" הוא רצונן של מרבית מדינות המזרח התיכון בפרט והעולם בכלל ונראה שתמורת סכומי כסף לא גדולים במיוחד ניתן להשיג זאת.

היו לא מעט "חריקות" אזרחיות במלחמה זו. שרים לא מועטים, חלקם חברי קבינט, הרשו לעצמם להביע דעות שאינם נחלת הממשלה כולה. הבעת דעות היא דבר חיובי אך אינה מתיישבת עם חברות בממשלה.

היו מהדורות החדשות האינסופיות. איני יודע מי יזם אותן. הן היו מיותרות וגרמו לעצבנות מרובה בציבור בגלל עצם שידורן, כאילו משהו קורה כל דקה, ובגלל הבאת שלל הפרשנים שרובם דיברו דברים טפלים ולא לעניין כלל. מין הראוי בעתיד להגביל תופעה זו.
קיים גם היבט כלכלי. הייתה האטה גדולה במסחר בכל הארץ ובמיוחד באזורי הדרום. הממשלה חייבת למצוא מנגנון שייתן פתרון כלכלי מעשי מהיר למצבים כאלה.

רק בעוד כשנה-שנתיים נוכל לשפוט נכונה מערכה זו.