מועדון הדיבר העשירי

מכל עבר מזהירים אותנו כי אי-השוויון הכלכלי הוא הבעיה החברתית הגדולה ביותר שניצבת בפנינו. לא בכדי זכה ספרו של הכלכלן הצרפתי תומאס פיקטי "הון במאה ה-21", העוסק במגמת אי-השוויון הכלכלי בארה"ב ואירופה, לתמיכה רחבה מצד כלכלנים, עיתונאים ופוליטיקאים הרואים במגמה זו סכנה ממשית לחוסנה ולכידותה של החברה המערבית.

הביקורת החריפה על אי-השוויון והפערים בחברה כוללת לעתים גם התרעות מפני קונפליקט חברתי אלים שעלול לפרוץ, אלמלא ינקטו ממשלות המערב פעולות נחרצות לצמצום אי-השוויון, כמו הטלת מיסוי כבד על העשירים.

אולם, האם תופעת אי-שוויון כלכלי אכן מצדיקה את החששות הכבדים המתעוררים לגביה? ניתן להבין זעם ציבורי כלפי אנשים המתעשרים על-ידי שימוש באמצעים פסולים, כמו ניצול קשרים במסדרונות השלטון להשגת הטבות כלכליות על פני מתחרים. התערבויות ממשלתיות - כגון מכסי מגן, סובסידיות ומענקים לחברות שפוליטיקאים חפצים ביקרן - מיטיבות עם מיעוט קטן על חשבון אחרים שאינם "מקושרים". תופעות כאלו אכן ראויות לגינוי ואף למחאה חברתית נחרצת.

מנגד, יזמים וחברות הזוכים להצלחה מסחרית וכלכלית על-ידי עבודה קשה, חדשנות והשקעות נבונות, ראויים לשבחים מצד החברה. נכון שהצלחה זו מגדילה לעתים את אי-השוויון הכלכלי, אולם הרווחים הנובעים ממנה נוצרים מהתקשרות שבה מרוויחים גם הלקוחות וגם היזמים והתוצאה של תהליך זה היא שיפור הרווחה האנושית הכללית.

הדאגה העמוקה מאי-השוויון תמוהה בעיקר לאור הנסיקה המרשימה ברמת החיים הכללית המאפיינת את העשורים האחרונים. למרות האתגרים והקשיים לנוכח הטרור העולמי, מלחמות אזרחים, מיתון כלכלי ואסונות טבע, החברה האנושית חווה עידן של שפע חסר תקדים בכל תחומי החיים. כותב החוקר והבלוגר הכלכלי אורי כץ: "אם נשווה בין האדם הממוצע, החציוני, העשיר, העני, המעמד ביניימי, הלבן, השחור, הבלונדיני, הברונטי, והג'ינג'י מכל ארבעת המינים היום לבין מצבו של המקביל לו או לה בשנת 1900, 1950, 1970, או 1990 בכל מדינה מפותחת ובמרבית המדינות האחרות, לא נראה שום מגמת הרעה.

מדי פעם יש קפיצות למעלה או למטה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אין דבר מלבד שיפור עקבי". מגמה זו, מוסיף כץ, לא פסחה גם על מדינת ישראל, שגם אזרחיה חיים יותר, רעבים פחות, צורכים אוכל מזין יותר, נהנים מכוח קנייה רב יותר, משכילים יותר, צורכים יותר תרבות, נהנים מטכנולוגיה מתקדמת יותר ומזמן פנוי רב יותר, ועוד ועוד.

הדבר נכון לא רק לגבי מדינות המערב המתועשות, אלא במיוחד לגבי האזורים העניים והדלים ביותר על פני כדור הארץ. הגלובליזציה המואצת, תהליכי ליברליזציה כלכליים ופתיחות גוברת למערב מותירים את חותמם. הבנק העולמי מדווח כי אחוז האנשים הסובלים מעוני מחפיר (השתכרות של פחות מדולר ורבע ביום) - באפריקה, אמריקה הלטינית, אסיה ומזרח אירופה - צנח משמעותית במהלך העשור האחרון.

מאז פתיחת סין למערב לפני שלושה עשורים 660 מיליון סיניים נחלצו מעוני, ואחוז האסייתיים החיים בעוני מחפיר צנח מ-77 אחוז בתחילת שנות ה-80' ל-14 אחוז בסוף שנות ה-90' של המאה הקודמת. מגמה זו של קידמה ופיתוח מאפיינת לא רק את סין, הודו וברזיל, אלא גם את העניות שבמדינות יבשת אפריקה. באופן כללי, האנושות נהנית מתוחלת חיים גבוהה מאי-פעם וגישה לשירותי הבריאות המתקדמים ביותר בהיסטוריה האנושית.

מדוע אם כך אי-שוויון כלכלי נחשב איום חברתי בפני עצמו, גם אם נוצר בתנאים הוגנים של שוק חופשי, ואפילו כשהוא מלווה בעלייה כללית של רמת החיים? סוציולוגים ופסיכולוגים קוגניטיביים נוהגים להסביר לנו כי הפרט אינו נוהג לשפוט את מצבו באופן אוביקטיבי ביחס לעצמו, אלא בהשוואה לסובבים אותו. על כן, אי-שוויון כלכלי יוצר בעיה חברתית הנובעת מאפקט "הדשא של השכן ירוק יותר". אך אם בקנאה עסקינן, ואם ברצוננו להמשיך ליהנות מפירותיהם של הקידמה והעושר תוך הקטנת מתחים וקונפליקטים חברתיים, דומה כי הפתרון הרצוי הוא לא לטפל ב"עושר מופרז", מהלך שבסופו של דבר יפגע בכלל האוכלוסייה, אלא להבין כי הבעיה נעוצה בחינוך ולא בכלכלה.

בהקשר זה, מציע הכלכלן גארט ג'ונס מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון (וירג'יניה, ארה"ב) לייסד את "מועדון הדיבר העשירי", על שם מצוות "לא תחמֹד". ניתן להפיג את המתחים החברתיים הנלווים לאי-השוויון הכלכלי, אך הדבר דורש מחויבות מצד הורים, מורים, מרצים, מעצבי דעת-קהל, בלוגרים, בעלי טורים, עיתונאים ועוד, שיתגייסו להפרכת ההנחות המוטעות, אך הרווחות, על אי-שוויון כלכלי.

רק חינוך ערכי לסובלנות השולל חמדנות וקנאה המתבטאות בהשוואות תכופות בין מולטי-מיליונרים לבין האזרח הממוצע (שאוביקטיבית מצבו הולך ומשתפר), ודוחה את התפיסה כי בעלי הון הם אויבי האנושות, יכול לעשות שינוי תרבותי וחברתי ממשי. מאמרים כמו "ומה עם קו העושר?" מאת יוסי כורזים הקוראים לממשלה לטפל בבעיית "העושר המופרז", ממחישים היטב כי גם בארצנו יש צורך ב"מועדון הדיבר העשירי". מאמר חז"ל לפיו "איזהו עשיר? - השמח בחלקו" הוא נקודת פתיחה מצוינת לכך.