בראיון שנתן לשחר סמוחה ("מגזין
גלובס" 31.7.14) מציג פרופ' שאול מִשעל, אחד המומחים הבולטים בעולם בחקר חמאס, את משנתו ביחס לארגון. הפרופ' מאוניברסיטת תל אביב ומבית הספר לממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה הוא לכאורה רחוק מלהיות תיאורטיקן קתדרה המנותק מהמציאות. כיליד עירק ובוגר קרבות מלחמת ששת הימים כצנחן, ניתן לומר כי מִשעל מכיר את המזרח התיכון דרך סוליות הנעלים ולא רק מדפי הספר.
בעיניו של מִשעל, "חמאס תמיד היה ותמיד יהיה 'איסלאם חברתי-קהילתי שהמסר והאמונה הדתית שלו מחייבים לעשות טוב למוסלמים ולקהילה ולהיטיב את אורח החיים שלהם על-מנת שהם יהיו מוסלמים יותר טובים'". בפועל מדובר ב"השקעה בתשתיות חברתיות נוסח מה שש"ס עשתה עם 'אל המעיין', אבל סביב מסגדים וסביב מסרים דתיים".
האומנם? כיצד אפוא מתיישבת קביעה זו של הפרופ' אודות רצונו האמיתי של חמאס להיטיב את חיי המוסלמים עם התעקשותו של הארגון מזה שנים רבות שלא להשקיע את כספי הסיוע הרבים שמוזרמים לרצועה להיטיב את מצבה של אוכלוסייתה הענייה והמרוטה של רצועת עזה, אלא לבנות בה רשת של מנהרות תקיפה ומנהרות הברחה? או שמא הטבת אורח חייהם של תושבי הרצועה היא הצבתם כמטרה אנושית לתגובת ישראל על ירי טילים על אזרחיה מבתיהם? מאיזה טוב לב קהילתי חברתי בדיוק נובע הרג אזרחים בעזה, בעוד שבכירי הזרוע הצבאית והמדינית של הארגון, שאם אינם מבלים במלונות פאר בארצות המפרץ, הם מחופרים היטב, מצויידים בכל טוב ודואגים שמשפחתם תהיה הרחק מהתופת?
ואם יותר לנו, אז עוד שאלה לפרופסור: מתי חשפה מנהיגות ש"ס את צאן מרעיתה להיות מגן אנושי לרצחנות נגד אזרחים חפים מפשע? לא מפריע למִשעל למתוח קו דמיון בין ש"ס לחמאס, אך הוא שולל בתוקף את הקו הדמיון בין חמאס ובין ארגונים איסלאמיים כמו אל-קאעידה או דאעש שמותח ראש הממשלה, בכוונו לדעת מלומדים כמו
מרק דיורי וברנרד לואיס. יתר על כן, לדעת מומחים לאיסלאם כמו פרופ' רפאל ישראלי, אין הבדל רעיוני של ממש בין האיסלאם עצמו כדת והאיסלאמיזם הקיצוני. אכן יש מוסלמים מתונים, אבל הם בלתי רלוונטיים כשההשפעה המובילה היא קיצונית, וההתרחשויות ברצועת עזה ממחישות זאת בצבעים עזים.
לדעתו של הפרופ', בעוד שישראל עסוקה במיקרו-טקטיקה, חמאס עסוק באסטרטגיה. ולשאלה מה מבחינת חמאס ייחשב ניצחון, עונה מִשעל כי "הניצחון שלהם יתבטא בכך שעזה תשנה את פניה. שהיא תהפוך להיות עיר מדינה לחופי הים התיכון עם נמל וקשר רציף עם העולם ללא תלות במצרים ובישראל. שיהיה להם קשר אווירי עם העולם שיאפשר להם בעצם קשר מעל ראשי ישראל ומצרים". וכדי לשכנע אותנו בקביעתו זו, מוסיף הפרופ' כי "חשוב לזכור שהם נלחמים בנו כדי להיות חלק מהעולם ולא כדי לחסל אותנו".
לו אכן הייתה שאיפתו של חמאס להפוך את רצועת עזה לשכיית חמדה של מזרח הים התיכון, הרי שבמשך שנים היו לחמאס כל הנתונים להגשימה לאחר הינתקותה של ישראל מעזה ב-2005. אך נראה כי מנהיגי חמאס לא הבינו מהי שאיפתם האמיתית. כי במקום להפוך את רצועת עזה למונקו או לניס, הם דווקא חפרו מנהרות-מוות תת-קרקעיות, צברו ארסנל של אלפי טילים שמהם ירו עלינו במשך שנים, הסיתו את עמם להקדיש את עצמם לג'יהאד ולשהאדה ורצחו את שותפיהם להסכמים עם ישראל - מעשים המעידים היטב על הלך הרוח והשאיפות של הארגון.
אם לכל זה קורא פרופ' משעל אסטרטגיה ולנסיונה השפוי של ישראל הכבול באילוצים בינלאומיים לא פשוטים להתמודד עם מציאות זו מיקרו-טקטיקה, אנו גאים להיות מיקרו-טקטיקנים.
בדיוק כמו שסירב
יאסר ערפאת להצעותיו המפליגות של
אהוד ברק ביהודה ושומרון בסתיו 2000, כך גם מסרבת הנהגת חמאס מזה כמעט עשור להביא שלום וקידמה בעזה, ויורה על יישובי ישראל טילים. קו הדמיון המחבר בין מנהיגות אש"ף עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ובין חמאס הוא קו החורבן וההרס. חמאס היום, כמו יאסר ערפאת אז, מעוניינים במלחמת השמדה ולא בשלום.
ח'אלד משעל הוא פוליטיקאי ממולח ברמה של מדינאי, יש לו ראייה רחבה ויכולת מיקוח ועמידה. הוא גורם מפתח שאולי גם יסגור את המעגל. כך סובר פרופ' מִשעל. מַשעל אכן מפגין יכולת תימרון מדיני לעבר מוקדי הכוח והכסף של העולם המוסלמי. הוא כריזמטי, וכעת הוא גם מחובר לקטר. עם זאת, מעבר לדם יהודים רב שעל ידיו, מבוקשו אינו להקים עיר מדינה, או להיות חלק מהעולם וודאי לא לחיות עמנו בשלום, אלא להשמיד אותנו בדרך להקמתה של מדינת איסלאם בכל רחבי הגלובוס. מטעם זה, יש לנצח אותו ואת חמאס. פשוט. בלי התפתלויות אקדמיות.
