החלטתו של בית המשפט העליון בעניין ארנון-פז (רע"א 4884/14) היא החלטה מטרידה אשר, בכל הכבוד, מחייבת בחינה מחודשת ומהירה על-ידי בית המשפט העליון, לפני שתוצאותיה ייספגו בתודעה ויצטברו לדוקטרינה שהפרת חוזה מותרת או, לכל הפחות, נסלחת.
עניינה של ההחלטה הוא בנאלי, שגרתי, כמוהו נדונים תיקים רבים בבית המשפט: לשכת עורכי הדין ולשכת רואי חשבון התקשרו בהסכם עם ארנון-פז שעניינו הקמת מועדון צרכנים. ההסכם כלל הארכה של תקופת ההסכם לתקופות נוספות, אלא אם כן הפר צד להסכם את תנאיו. לשכת עורכי הדין טענה, כי ארנון-פז הפרה את ההסכם ולא עמדה בתנאיו ועל כן הודיעה שלא תאריך את תוקפו.
ארנון-פז חלקה על הודעה זו ופנתה לבית המשפט בתביעה למתן סעד הצהרתי לפיו ההסכם בתוקף. בצד ההליך העיקרי, היא ביקשה צו מניעה זמני על-מנת שלשכת עורכי הדין לא תתקשר עם גוף אחר ותמשיך את ההסכם עימה. הבקשה נדונה ונדחתה בבית המשפט המחוזי, וארנון-פז, שלא השלימה עם התוצאה, פנתה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הבקשה נדחתה. בכך אין הפתעה, שכן בית המשפט העליון ממעט לקבל בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים של בית המשפט המחוזי.
המבחן הופך לגמיש ביותר
אלא, שדווקא בבקשת רשות ערעור הנדונה בפני שופט דן יחיד (ולא בפני הרכב שלושה), מצא השופט
נעם סולברג להוסיף מספר מילים מפתיעות, שלא לומר מדהימות על מקומו של סעד האכיפה בדיני החוזים.
כידוע לכל, וכך גם קובעים סעיפים 2 ו-3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), אכיפת הסכם היא תרופתו הראשונית, העיקרית והחשובה ביותר של מי שיריבו הפר את החוזה. לכך יש אי-ספור תימוכין לא רק בחוק, אלא גם בפסיקת בית המשפט העליון ובספרות המקצועית.
השופט סולברג ממתן תפיסה זו תוך שהוא קובע, כי בית המשפט לא ימהר לתת סעד של אכיפה וכי "כל הסכם אשר יובא לפני בית המשפט ייבחן לגופו, תוך מתן משקל לאופיו של ההסכם לטיבו ולנושאו; ככל שההסכם מצריך יחסי אמון ושיתוף פעולה רב יותר בין הצדדים, כך תגבר הנטייה שלא לחייב צד להמשיך בעל כורחו בהסכם".
המבחן, אם כן, הוא גמיש ביותר, המעביר לשיקול דעת מוחלט של בית המשפט את סעד האכיפה. ההנמקה לתפיסת עולם זו, היא חשש שהעדר שיתוף פעולה בין הצדדים להסכם יחבל בקיום ההסכם בעתיד. למבחן המוצע השלכות קשות מאוד לא רק על קיום חוזים והביטחון שיקוימו, אלא גם על עליית כוחה של הדוקטרינה הצינית המוכרת כ"דוקטרינת ההפרה היעילה".
נתחיל מעובדות המקרה. כאמור, המדובר בחוזה מסחרי שגרתי שאין בו היבט של יחסי אמון (מעבר לשגרה החוזית שיש בכל חוזה) ואין בו חשש להעדר שיתוף פעולה - הקמה והפעלה של מועדון צרכנים. קשה להניח, כי אם בית המשפט היה מוציא צו מניעה כמבוקש, לשכת עורכי הדין לא הייתה משתפת פעולה עם ארנון-פז והייתה פוגעת בחבריה, רק על-מנת להכעיס.
נהפוך הוא: מתן צו המניעה היה מחזיר את הצדדים לשתף פעולה תוך קביעת פרמטרים ראויים שיבטיחו את האינטרסים של כל אחד מהם, כאשר שניהם יודעם כי אם לא ינהגו כשורה, הרי שיש לצד השני שוט הדמות ההליך משפטי. אין הכוונה שבית המשפט ישמש כגננת לצדדים, ואולם בין קיום "עין פקוחה" של בית המשפט על המתדיינים לבין חבלה והפחתה בסעד האכיפה, עדיף שבית המשפט ישקיע מעט יותר מזמנו, ככל שהדבר דרוש.
מתן ביטחון לצדדים
נמשיך ברמה הכללית: החריג המצוי בחוק על פיו חוזה לשירות אישי אינו ניתן לאכיפה, מקורו בהיסטוריה של המשפט האנגלי ובסיפור הידוע שלא ניתן לאכוף על זמרת אופרה לשיר. ייתכן כי סיפור זה, מהמאה ה-19, יש בו רומנטיות ואולם, הוא לא ישים במורכבות של החיים כיום. כל חוזה נשען על מידת אמון כזו או אחרת שבין הצדדים, במיוחד חוזים למתן שירותים מתמשכים.
אין לכרסם במידת הוודאות של צד המתקשר בהסכם למתן שירותים מתמשכים, בכך שמשמיטים ממנו את היכולת לאכוף את ההסכם. המדובר בתוצאה לא סבירה ולא הגיונית. ואגב, להשקפתי, ניתן לכפות על זמרת אופרה לשיר, אם התחייבה לכך חוזית.
ונסיים בעמדה עקרונית: סעד האכיפה פירושו לא רק מתן ודאות למתקשרים בהסכם, עמידה על עקרון קיום ההסכם ושמירה על ודאות עסקית, אלא גם מתן ביטחון שהצד האחר אכן יכבד את התחייבויותיו. כרסום בסעד האכיפה ומשלוח הנפגע לסאגה בת חמש שנים של תביעת פיצויים, פירושו פגיעה בעקרונות צדק פשוטים, כאלו שאינם צריכים הסבר.
נקודת הצדק מתקשרת לסוגיה אחרת. כידוע, קיימת דוקטרינה כלכלית שזכתה לכינוי "ההפרה היעילה". דוקטרינה זו, פשוטה היא בתכלית: צד להסכם עושה את שיקוליו הכלכליים ומגיע למסקנה ששווה לו להפר הסכם, שכן תוצאות ההפרה עולות לו פחות מהיתרונות שיצמחו מהפרת ההסכם.
ניטול דוגמה פשוטה. צד מתקשר בהסכם למכירת דירה תמורת 2 מיליון שקל. הפיצוי המוסכם החוזי הוא 200,000. יומיים לאחר חתימת ההסכם, פונה אל המוכר קונה אחר ומציע למוכר 2.5 מיליון שקל עבור דירתו. מובן שלמוכר יש אינטרס להפר הסכם, ההפרה היא "יעילה" ותכניס לכיסו כספים רבים. אך אם לרוכש הראשון לא תהא תרופת אכיפה, הוא ייוותר וידיו על ראשו. אין ספק שסעד האכיפה נחוץ ביותר במקרה זה.
דרושה ודאות משפטית
החלשת תרופת האכיפה תכרסם משמעותית ברצון הברור של המחוקק ושל החברה בכללותה, כי חוזים יקוימו, גם אם יש קשיים ביישומם וגם אם מעורבים בהם, כמה מפתיע, אנשים ורצונותיהם. לא רק שחוזים לא ייאכפו, אלא גם שייפתח הפתח לכל צד להסכם לשקול, בכל עת, שיקול לא לגיטימי כגון ש"ההפרה יעילה" ושווה ללכת במסלול ביטול ההסכם.
קיימת נקודה נוספת שיש להעלותה, והיא עקרון הוודאות המשפטית. עורכי הדין וכל המתדיינים בבתי המשפט מעוניינים שהלכות בית המשפט העליון יהיו ברורות, כך שהפרשנות במשפט והיכולת לתת עצה ללקוח יהיו ברורות ובהירות ככל שניתן. המבחנים המשפטיים המשאירים שיקול דעת רחב לבית המשפט היושב לדין הם בעייתיים, ומזכירים פסקי דין שניתנו בתקופת הנשיא
אהרן ברק וזכו לביקורת לא מועטה שכן הם פגמו בעקרון הוודאות המשפטית. בשנים האחרונות, חזר בית המשפט העליון למתכונת יותר ברורה ונהירה של ההלכות המשפטיות, לשמחת עורכי הדין. גם במובן זה, החלטת השופט סולברג היא חריג.
כאמור, החלטתו של השופט סולברג ניתנה במסגרת בקשת רשות ערעור, כשהוא יושב לדין כשופט יחיד. הדברים המופיעים בהחלטה, בהקשר של אכיפת הסכם, כלל לא נצרכו להחלטה עצמה והיה ניתן להימנע מהם. נקווה, כי בית המשפט העליון יתן את דעתו לכל אלו ובזמן קרוב.
יש חדש בתחבורה הציבורית: קַבלו את הנהג המאבטח 
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
