נחום ברנע מפליג בשבחי עזה

אם חפצה נפשכם להבין מה מפעם בליבו של איש שמאל ציוני איכותי; אם חפצה נפשכם להבין את הרוח הרומנטית בה הוא שבוי, ואת הדרך בה הוא רואה את המציאות- לכו וקראו את מאמרו של נחום ברנע בידיעות אחרונות, מ-25 אוגוסט.

כותרת המאמר היא "בשבחי עזה", משהו בנוסח הספרים הדנים ב"שבחי ירושלים". תוך שהמחבר נותן סקירה היסטורית קצרה על גורלה האומלל של הרצועה (כולל בתקופה הישראלית "שהזניחה ודכאה אותם ב-27 שנות כיבוש" ), הוא מונה את שבחי עזה, שאינה רק מנהרות ושנאה וקנאות דתית אלימות וטרור.

ראשית, "העיקר בני אדם" המצויים בעזה. למשל, רזי אבו דיאב, "עזתי שוחר שלום", שעזב אותה אחרי השתלטות החמאס, בא לבקר ונתקע; למשל, אותם גברים שביקשו מהמחבר, שעה שביקר בעזה ב-2003, שימסור דרישות שלום חמות למעבידיהם בישראל וכולם מלאי ערגה וגעגועים לחיים בישראל.

שנית, קסם חוף הים על חולותיו הזהובים ודקליו ומסעדות הדגים הטריים שבו.

שלישית, השדות החקלאיים הירוקים הכורעים תחת כובד הפרי והירק.

מה אגיד ומה אומר, קראתי ונזכרתי באחד מטיולי בגרמניה, במחנה ההשמדה בוכנוואלד, הראשון שבעלות הברית הגיעו אליו במלחמת העולם השנייה. לא הרחק מהעיר ווימאר, עירו של גיטה. והנוף מסביב עוצר נשימה, יערות בירוק עמוק, דשאים, והשדות שבסביבה מדיפים ריח ניחוח רענן. חלקת אלוהים קטנה . ולמטה, בעמק, גיא צלמוות, מצמרר. וכשאתה שם, לא הרחק ממקדש התרבות הגרמנית, אפוף פליאה מיפי הטבע, אתה נזכר במילותיו של חיים נחמן ביאליק ב"עיר ההרגה": כי קרא ה' לאביב ולטבח גם יחד: השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט".

ובעיני רוחי העליתי את "100 שנות הטרור". נזכרתי בסיפורי סמילנסקי על ערביי הארץ, על ה"חברים" של היהודים, על אותם ערבים שהתקנאו באורח החיים היהודי, וכאשר הגיעה שעת המבחן, והיו רבות כאלו, רובם ככולם נהרו אחרי קריאת הקרב: "איטבח אל-יהוד". בזמנו הרשים אותי הסיפור על יחסי השכנות הנהדרים שהיו בין הכפר הערבי ג'עוני לבין ראש פינה, עד לשעת המבחן במלחמת העצמאות. לפתע הכפר הפך עויין, חיכה לרגע בו יוכל לבוא לראש פינה, להשמיד ולבוז בז. הסורים להם חיכו תושבי ג'עוני לא הגיעו. הסוף- הם, תושבי ג'עוני, הפכו לפליטים.
ברור שלא כולם כך, ברור שישנם חריגים, יוצאים מהכלל, אך הם מעטים להחריד.

ואי-אפשר שלא לסיים באימרת חז"ל: "אל תביט על הקנקן אלא על מה שבתוכו". לא דרישות השלום של העזתים, לא הדגים הטריים הם המדד. הם הקנקן. החינוך שהילדים שלהם קבלו, החינוך שהם קבלו, התרבות עליה הם גדלו, זה מה שיש בתוך הקנקן. חבל שהשמאל הציוני, האיכותי שלנו (שמובדל מהשמאל הקיצוני ההזוי ) מביט יותר בקנקן מאשר בתוכו. מספיק לו שפעם אחת, למשל, שאבו מאזן יפטיר "שהוא לא מתכוון לחזור לצפת", כדי שמיד ימחאו כפיים וישתבחו שבזאת הוא וויתר על "זכות השיבה" של הפליטים הפלשתינים.