ניצחון אפולוגטי

במסיבת העיתונאים שניהל נתניהו אתמול בהשתתפות יעלון וגנץ, המציא רה"מ בדבריו מושג חדש בתורת המלחמה בטרור: "ניצחון אפולוגטי"; למעשה, שתי קטגוריות של המושג בעת ובעונה אחת.

"ניצחון אפולוגטי מסוג ראשון" (נאמ"ר), שהוא ניצחון שבו מוסבר מדוע העובדות אינן מעידות שהושג ניצחון, ורק ההסבר הנלווה להן מביא בדוחק להבנה מפוקפקת שאכן הושג משהו שאי-אפשר לכנותו בפה מלא כשלון.

"ניצחון אפולוגטי מסוג שני (נאמ"ש), שהוא ניצחון שבו ברור לכל מי שעיניים בראשו שהושג ניצחון – גם על-פי תחושות הבטן וגם לפי העובדות בשטח – והמנצח מתנצל רק על כך ומסביר שהמפסיד פשוט לא הותיר לו ברירה.

במסיבת העיתונאים אתמול, הציג ראש הממשלה באופן ברור נצחון אפולוגטי מסוג ראשון (נאמ"ר). לא נדרש שום מאמץ אינטלקטואלי מיוחד בכדי להבין זאת.

לנאמ"ר שותפים: 1. בעלי הברית הפוליטיים המובהקים של ראש הממשלה; 2. אלה שתלויים בו תלות מוחלטת בנושאי קריירה, קידום, קשרים פוליטיים, קשרים כלליים ועוד; 3. האופוזיציה שפחדה פחד מוות מנפילת אבו-מאזן, וסבורה שראש הממשלה הציל אותו לפחות באופן זמני; 4. השמאל, שלא מעניין אותו באמת מה הושג, כל עוד חלום השלום לא נזרק במוצהר לפח האשפה של ההיסטוריה; 5. אובמה ופרידמן מהניו-יורק טיימס; ו- 6. גדעון לוי שאולי מחפש ריהביליטציה לאר שצעד צעד גדול מדי קדימה על-פי התהום התדמיתית... את כל האחרים השייכים לרשימה, יכול כל אחד לדמיין לעצמו בנקל.

רוב הציבור הישראלי, שתמך כמעט ללא תקדים בראש הממשלה בשעה שיצא למבצע "צוק איתן" שנועד "להכות את החמאס מכה קשה ולהביא לתושבי ישראל שקט ממושל מאוד...", נותר מבולבל גם אחרי מסיבת העיתונאים, ואינו יודע מה באמת הושג מלבד הרס 32 מינהרות. רוב הציבור שאינו שונא את ראש הממשלה או את ישראל וחייבים לציין שזה לא כל הישראלים, רק רובם ולא כל הערבים, רק מיעוטם, "מצביע" בעד תיקו. שאר העולם סבור שחמאס יצא מהעימות טוב יותר מישראל, ולו רק משום שהמשיך לירות, לא נכנע, לא איבד את מנהיגותו הצבאית ולא איבד את רצון הלחימה שלו.

ניצחון עם תכונה בעייתית

לניצחון יש תכונה "מחורבנת", או שהוא ברור מאליו, או שהוא לא קיים. ניצחון שצריך להסבירו באותות ומופתים בגימטריה ובשקלא וטריא, ודורש רו"ח צבאי ומדיני בכדי להכין את מאזן הבוחן שלו, ודרושה סדרת הרצאות של הקיביצרים של רה"מ בכדי להבהיר לציבור את ההבהרות שנתנו רה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל במסיבת העיתונאים איננו ניצחון; הוא במקרה הטוב ניצחון אפולוגטי מהסוג הראשון, ובמקרה השני – ביסוס לטענות החמאס.

יש הטוענים ללא שום ביסוס או צידוק שבמלחמות אסימטריות אין ניצחון, כי טרור הוא מין כישוף שדמוקרטיות אינן יכולות לו. ברור שדברים אלה מצוצים מן האצבע. אילו היו נכונים היו פני עולמנו שונים לחלוטין משהם עכשיו. נכון שדמוקרטיות באיוולתן מקשות מאוד על מלחמתן בטרור, במיוחד בטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי, אבל מכן ועד לפטליזם אפוקליפטי, המרחק גדול מאוד.

מה היו המטרות?

לאחר ששמעתי את "השילוש" הקדוש של מסיבת העיתונאים בשיח הרביעי שלו מול הציבור הישראלי (אם לא טעיתי בספירה), הרושם שלי הוא שנתניהו לא נכנס למהלך "צוק איתן" בכדי לנצח את החמאס; הוא נכנס למטרות אחרות, ולהלן אחדות מהן:

ראשית, בכדי לשמר את ההפרדה בין עזה לבין איו"ש ולבדל את אבו מאזן מעזה, ואת חמאס ממשלת "הפיוס".

שנית, לבחון את צה"ל ואת כושרו מול המבחנים העתידיים שהוא צופה לנו בשנים הקרובות, לאתר נקודות תורפה בתפקודו ולפעול לתיקונן; למשל: איכות הפיקוד העליון לגווניו.

שלישית, לדחות ככל האפשר את הרגע שבו יוכל החמאס להעמיד את ישראל במבחן צבאי בשתיים או שלוש גזרות בו-זמנית: עזה, איו"ש וערביי ישראל.

רביעית, לאתר באמצעות מבחן מעשי פרטנרים רציניים במערכת' הפוליטית הישראלית, איתם יוכל ללכת למבחנים הקשים הבאים.

חמישית, לבחון את כושר העמידה והחוסן הנפשי של אזרחי ישראל ובאירוע ביטחוני מתמשך, לאתר נקודות תורפה (כגון: חוסר מיגון, תפקוד מערך העורף, חרדות ועצבים, ובעיקר מבחן ההחלטה שלא להחליט שנושא המשרד להגנת העורף...) ולטפל בהן.

שישית, לפתח יחסים עם מצרים ועם נשיאה החדש, שמהם אולי ניתן יהיה להגיע לשת"פ אזורי על בסיס אינטרסים משותפים (שיזוהו בדיאלוג ישיר); שת"פ שישיג עבורו ועבורנו עוד שלוש מטרות: א. ימתן את מעורבות קרי בעניינים שלנו, ב. יוכיח לאובמה שהוא צודק, ג. יפתח מנופים אזוריים שיקלו עליו להחזיר את אבו מאזן במידת הצורך למו"מ ישיר אפקטיבי, לאחר שירד מעץ היוזמות החד-צדדיות שלו, ותחלש התמיכה האוטומטית של מדינות הליגה הערבית "המתונות" ביוזמות הזויות נוסח היוזמה הסעודית.

שביעית, להרגיל את העולם לפעילות ישראלית נגד טרור איסלאמי פונדמנטליסטי, שאינה עולה בקנה אחד עם הזיות הדמוקרטיות המערביות, שבינתיים רק מדברות ואינן עושות דבר.

שמינית, להרוויח זמן איכות אמריקני...

תשיעית, לחזק את מנהיגותו הפוליטית בקואליציה.

קל להיווכח שאף אחת ממטרות אלו אינה חד-משמעית ואינה ניתנת למדידה בקריטריונים כמותיים מובהקים; בהתאמה עם שיטות ביבי.

"...השגת שקט לתושבי ישראל לזמן ממושך..." – חלק מהמטרות המוצהרות של המבצע בתחילתו – היא מטרה לא מוגדרת כמותית, ולכן אינה בת-מדידה. ובכל זאת ברור שבכדי להשיגה נדרשים מספר תנאים: חיסול הזרוע הצבאית של חמאס, ממשל שונה בעזה מהממשל הקיים עתה בשילוב עם פרוז (אבל לא אבו-מאזן), ניוד אוכלוסין מסודר, ותוכנית שיקום לרצועה. מאחר שאף אחד מתנאים אלה לא היה חלק ממטרות המבצע, ברור שלא לכך התכוון נתניהו הפעם. ההגדרה בה השתמש עולה בקנה אחד דווקא עם המטרות האחרות שפורטו לעיל, אבל לא הודלפו לציבור.

ראוי לשים לב לעובדה נוספת: התנהלות נתניהו מול תושבי עוטף עזה וישובי קו העימות, דומה מאוד להתנהלותו מול מתישבי איו"ש – אלה כאלה אינם קובעים את מעמדו וגורלו הפוליטי של נתניהו; תומכיהם כן קובעים! באיו"ש מדובר בשותפיו לקואליציה ולכן בהם צריך להתחשב. בעזה אלה בעיקר נתמכי האופוזיציה של השמאל בישראל, ובהם צריך פחות להתחשב. כל עוד לא ברור לאן הולך נתניהו פוליטית, וסימן שאלה זה ישאר בעינו זמן רב, הוא מאותרג חלקית ע"י השמאל, ונשמר בינתיים על-כנו ע"י הימין, ודי לו בכך כרגע, כי מהלכיו הם פשרה בין חלופות גרועות, ומכוונים לקנות זמן ולהמנע משגיאות קרדינליות. בעולם האי-וודאות בו הוא חי ממילא, עוד אי-וודאות או פחות אי-וודאות אינה מעלה ואינה מורידה.

יעלון וגנץ הלכו לאיבוד במחזה שרקם נתניהו. יעלון השתתף בכל מסיבות העיתונאים וגנץ ברובן, אבל אחרי דברי נתניהו בתחילת כל מפגש כזה, היו דבריהם הד עמום לאלה שלו, וכמעט לחלוטין מיותרים; אבל גם הכבוד שווה משהו... . גנץ יצא מוגן יצא מוגן למדי מאירועי "צוק איתן", משום שמלא בקפידה אחרי הוראות הדרג המדיני. אבל ספק גדול מאוד אם יצא ממנו כמנהיג צבאי משכנע. הוא אדם סימפטי, נחמד, עדין למדי ועובד קשה, אבל כנראה לא יותר. יעלון יצא "לא מנהיג" – לא מנהיג צבאי, לא מנהיג מדיני ולא מנהיג פוליטי. הוא יזדקק לעבודת שיקום תדמית רצינית מאוד אם יש לו כוונה להתברג בימין בעמדה פוליטית משמעותית.

לסיכום, מדובר בעוד מבצע שלא העלה ולא הוריד מבחינה אסטרטגית דבר. למדנו:

א. שמנהרות עשויות להיות נשק אסטרטגי במלחמת טרור, אבל ידענו זאת גם קודם. הפעם נצבע הנושא ב"צבע אדום"; ב. כיפת ברזל מסייעת אבל היא אינה פתרון מוחלט. ביכולת יירוט של 90%, מתוך 100,000 רקטות וטילים של חיזבאללה, 10,000 יגיעו למטרות האזרחיות בישראל וזהו איום אסטרטגי ממשי. תהיה חובה לפעול נגדן אחרת ממה שפעלנו במלחמת לבנון השנייה (בלי כיפת ברזל) ואחרת ממה שפעלנו ב"צוק איתן" (עם כיפת ברזל). ג. חסר באופן דחוף פתרון אפקטיבי לפצמ"רים. ד. "מעיל-רוח" זו הצלחה ברורה. ה. תאום מודיעין, מודיעין מטרות, ושילוב בין-זרועי – התקדמו יפה מאוד. ו. החיילים הלוחמים – א"א++!

ז. "זלדות" – הביתה. ח. ח"א איננו פתרון נגד טילים ורקטות במתאר לחימה טיפוסי נגד טרור מחופר היטב ומוסתר בתוך אוכלוסייה אזרחית, כל עוד ישראל מסורסת ע"י ידידותיה במערב, מפני יישום אפקטיבי של זכות ההגנה העצמית שלה. לאור האמור ב-ב' לעיל, זו סוגיה קריטית. ח"א יכול לבצע הרבה מאוד אבל...; ומאידך-גיסא, במלחמות בשטח פתוח, מול תשתיות ומתקנים או מול צבאות גלויים וסדירים - זהו סיפור אחר. ט. השמאל איבד לא רק את הציונות אלא גם את כושר העמידה והסיבולות. שמאל זה דומה יותר לאירופה הנהנתנית והאגוצנטרית, מאשר לעבר המפואר של הוריו והורי-הוריו.

י. על-רקע כל אלה, חיזבאללה הוא איום חמור בהרבה ממה שהערכנו (לפחות אני) לפני מבצע זה. השקט של שמונה השנים האחרונות בגבול הצפון, אינו נובע בהכרח מהרתעה ישראלית, אלא ממדיניות התעצמות והתאפקות אירנית, במסגרת של תאום מהלכים אסטרטגיים סביב גבולותיה של ישראל.

אין ספק שלמדנו כמה וכמה דברים, והשגנו כאן ושם כמה וכמה הישגים, אבל אין בכך יותר מנצחון אפולוגטי מסוג ראשון, בקושי.