התקשורת העלובה שלנו חזרה לתהליכים השגרתיים של עיסוק בזוטות והפיכתן "לסקופים" מלאכותיים, ורוב הברברת הפוסט-מלחמתית מתמקדת עתה בשאלה, חשובה כשלעצמה, אבל בהחלט לא העיקרית והקריטית לימים אלה: האם ומתי ראוי לחברי קבינט לבקר קברניטים בעת לחימה?
העיסוק מתמקד בשתי שאלות "פיקנטיות": א. ביקורתו החריפה והחוזרת של רה"מ על חברים בקבינט שביקרו את המנעותו האובססיבית כמעט ממיטוט הזרוע הצבאית של חמאס; ב. החלטתו החד-צדדית של רה"מ, ללא דיון בקבינט, לקבל את הצעת מצרים להפסקת אש ביום ג', 26.8.14.
נראה שאף אחד מהשחקנים בקבינט אינו ראוי לציון לשבח על התנהלותו ונותרו שאלות פתוחות רבות על דרך התנהלות הקבינט, כאשר מספר הדיונים אינו מדד בשום אופן לאיכות ולרמה. נותרה פתוחה השאלה בדבר אופן ומידת שיתוף חברי הקבינט בהחלטות הקרדינליות, במיוחד לאור אקט הסיום. נותרה אי-בהירות באיזו מידה היוותה הקבוצה הצמודה לראש הממשלה והשותקת, קבוצה מכורה, ונותרה פתוחה השאלה אם ועד כמה היו סיבות טובות לאחרים להתבטא מחוץ לחדר הישיבות של הקבינט על-רקע שתי השאלות הקודמות. תחושת הבטן שלי הייתה שראש הממשלה ניווט את הקבינט על-פי דרכו אבל לא ניהל אותו, ובתהליך זה חזר לאחור לא מעט, לימים של ממשלתו הראשונה.
אני סבור שאין מקום לבקר החלטות מבצעיות ואסור לדון בהן בפומבי במהלך הלחימה, אבל מותר בתנאים מסוימים לבקר החלטות מדיניות ואסטרטגיות, ובלבד שהביקורת אינה חושפת סודות מדינה, אינה מחבלת בניהול הקבינט ואינה פועלת כסיוע ישיר לאויב.
המבחן הדמוקרטי מוביל מיד למסקנה שחופש הדיבור מתיר מה שהחוק אינו אוסר, אבל בלחימה דרושות רגישות ואחריות גדולות יותר מאשר בנליזציה של הפרשנות המשפטית הטהורה; שכל ישר הוא תמיד מצרך יקר מציאות. אבל קיימים שיקולים נוספים שיש לקחתם בחשבון בכדי להציג מערכת שיקולים שלימה כיסוד למתן תשובה לשאלה הנ"ל.
א. הסולידריות הלאומית - מעדיפה מצב של צימצום מרבי של הדיונים הפומביים בנושאי מחלוקת, אבל לא הכל ובכל מחיר
ב. ביטחון שדה - מחייב למעט בדיונים פומביים בסוגיות שלפליטת-פה בהן תהיה השלכה שלילית משמעותית על ניהול המערכה, או נזק ישיר לכוחותינו.
ג. ענייניות - בנושאי מחלוקת שבהם נדרשת התייחסות פומבית, יש להבטיח שאופן ניהול הביקורת ולשון הדברים לא יחרגו מתחום הדיון הענייני לעבר התבטאויות פוגעניות, שיקולים זרים, גחמות אישיות ופגמים מוסריים. הגבלות אלה מצביעות על מקום להעדפה של מיעוט הביקורת הפומבית.
ד. אחריות הדדית - הממשלה או הקבינט הפועל בשמה ומתוף סמכותה ומנהל את המערכה, נושאים באחריות להחלטות הקבינט, לטוב וגם לפחות טוב. שאלת האחריות ההדדית או המשותפת, היא שאלה קרדינלית: מצד אחד נתבעים חברי הקבינט לאחריות משותפת ומצד שני אין הם חשופים תמיד למכלול השיקולים ואפילו להחלטות עצמן.
מנקודת מבט עקרונית, זו מציאות בלתי רצויה ובלתי הוגנת ולעיתים בלתי סבירה בעליל. עם זאת לעיתים היא גם בלתי נמנעת, מטעמי סודיות, רגישות מבצעית, שיקולים משפטיים, דחיפות או מציאות שנדרשת בה הכרעה וההכרעה נגזרת מצורך בהחלטה מזה וממנגנון שנועד להתגבר על מבוי סתום מזה.
בסוגיה זו ניתן לומר שאם רה"מ אינו מנהל את המערכה בנפרד מתהליך הניהול שלה בקבינט, מרבה לשתף את חברי הקבינט בדיונים, במידע, ובהחלטות אופרטיביות עקרוניות, אין לשרים יסוד רב לביקורת פומבית. אם הוא נוהג "הפרד ומשול" בחברי הקבינט, ומפגין העדפה ברורה לחקם על פני אחרים, הוא משחרר את האחרים מחלק גדול מאחריותם להמנע מדיון פומבי בנושאי מחלוקת במגבלות האמורות לעיל. שאלות המינון נתונות בסופו של דבר לשיפוטו של רה"מ, משום שהוא זה שמפעיל הקבינט לבד מהסמכויות המוקנות לו כראש ממשלה.
ה. שיקולים של תכנון וניהול - אלה נחלקים לשתי קבוצות: 1. נתונים ומידע, בחלקם מסווגים בסיווג גבוה מאוד; 2. מטרות המלחמה והדרכים להשגת מטרות אלה, לרבות מטרות ביניים.
סעיף 1, עוסק בחומר שברוב המקרים הוא מסווג ואינו פתוח לדיון פומבי. כמו-כן, לרוב זהו חומר עובדתי, שהשאלה הפתוחה לגביו היא מהימנותו. נושאים אלה אינם צריכים להיות פתוחים לדיון ציבורי. 2. סעיף זה הוא קשור בעיצוב מטרות הלחימה והוא מדיני ופוליטי לא פחות משהוא צבאי ואסטרטגי. ההתנהלות בשאלות אלה מונחות ע"י שני שיקולים עקריים: ראשית, כיצד מתנהלים דיוני הקבינט, עד כמה הם פתוחים כלפי פנים, עד כמה הם חופשיים ומפורטים ועד כמה ניתן בהם חופש להבעת דעות ועמדות מגוונות.
שנית, עד כמה נעשתה עבודת מטה מכינה ונערכו דיונים מקדימים שעיצבו מדיניות מוסכמת או מדיניות שנפלו בה ההחלטות העקריות (המצב הרצוי), או שאין בנמצא הכנות כאלה, והדברים מתרחשים בקבינט, "תוך כדי תנועה" (המצב הלא רצוי).
חופש ההתבטאות המתבקש בדיוני הקבינט הוא פונקציה משוקללת של שתי מערכות שיקולים אלה. ברור שקיים כאם קשר בין נשיאה באחריות משותפת לבין יכולתם של חברי קבינט להאבק
בתום לב על דעותיהם ועמדותיהם ולהשפיע על התוצאה הסופית; דיון ולא ניסיון לשנות בדיעבד החלטות שנפלו כבר קודם בדרך מסודרת.
באין תשובה נאותה לדיכוטומיה זו, עומדת בפני חבר הקבינט תמיד האפשרות לפרוש מהקבינט ומהממשלה. מאחר שהחלטות הקבינט שקולות בעת מלחמה להחלטות ממשלה כמעט בכל, האבחנה בין פרישה מהקבינט לפרישה מהממשלה היא סמנטית. אירוע כזה מהווה משבר חריף בתקופת לחימה, במיוחד אם עשויה להיות לו השלכה על שלימות הקואליציה והאמון הממשלה; אבל גם לכך יש פתרון טכני - תמיכה בממשלה מחוץ לקואליציה עד להפסקת האשף מבלי להיות שותף בממשלה.
אני רואה בביקורת פומבית, כתחליף למשבר כנ"ל, פתרון מועדף על משבר בפועל. במציאות הקרובה למשבר ממשלתי, לגיטימי בעיני לנסות ולהשפיע על מהלכי הממשלה וראש הממשלה באמצעות דעת הקהל השפעה עניינית, במגבלות שפורטו קודם. הסיבה העקרית לכך היא שמלחמה כשלעצמה היא מהלך משברי, ולעיתים המציאות אחריה היא כזו שאינה מתירה עוד לתקן את המעוות שנעשה במהלך המלחמה.
שמענו לא אחת בפרסומים בדוחות של ועדות חקירה או בדיוני הפקת לקחים את השאלה הרטורית למעשה - למה לא אמרתם, מדוע לא שאלתם, מדוע לא עמדתם על דעתכם וכו'? אי-אפשר להחזיק את החבל בשני קצותיו, והבחירה היא בין לא-טוב לרע.
לסיכום: ניהול העבודה בקבינט, פתיחות, מיצוי הדיונים ובחינה רחבה של חלופות (לא אקדמיה, אבל בחינה רצינית)ומיצוי המידע והשיקולים, ולא פחות מכך הכנה מוקדמת - יכולים וצריכים למנוע ביקורת תוך כדי לחימה וקבלת-דין דמוקרטית. ככל שאלה אינם מתנהלים כסדרם, הסיכויים והסבירות לביקורת תוך כדי לחימה גדלים, ותהיינה לכך סיבות לא מבוטלות. כך או כך, שופתות באחריות איננה סיסמה ויש לה "מחיר".
הביקורת הפומבית ותגובות המבוקרים גם יחד אינן חפות משיקולים פוליטיים ותדמיתיים וקבינט מתנצחים הוא תעודת עניות לכל משתתפיו. הייתי מעדיף במקומו קבינט של מנצחים שאינו מצריך ביקורות וביקורות שכנגד.
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
