לדברי משה רבינו בנאומו האחרון והגדול לבני ישראל היו שתי מטרות עיקריות: האחת, להוכיח את עמו על מעשיו הרעים משך ארבעים שנות המדבר; והשנייה: להכינו לחיים אינטימיים עם הקב"ה בארץ הקודש, כאשר אותה מטרה נשגבת תלויה גם בבניית גדרות חברתיים בין עם ישראל לבין שכניו המצרים, העמונים, המואבים והאדומים. את הקשר ההלכתי עם כל העמים הללו קבע הקב"ה בפרשת 'כי תצא'.

בימינו אנו, נראות המצוות המגדירות את יחסינו לאותם עמים בלתי רלוונטיות בעליל. ומדוע? כי הרי נפסק להלכה כשיטת ר' יהושע (ברכות כח, א) שבלבל סנחריב מלך אשור בין כל האומות, זהותם אבדה, ולפיכך גרים מאומות העולם מותרים לבוא בקהל ה' (קרי, לשאת ישראליות).

ולכן, נשאלת שאלה גדולה: מה לנו היום להבין וליישם מן המצוות שקבעו שעמוני ומואבי לא יבואו בקהל ה' לעולם, ושאסור לנו לדרוש שלומם וטובתם, ומאידך-גיסא, שאסור לנו לתעב אדומי כי הוא אחינו, ואפילו אסור לנו לתעב מצרים כי גרים היינו בארצם. ובניהם דור שלישי יכולים לבוא בקהל ה'. מנה עומד מאחורי היחס הפרטני השונה לכל אותם עמים - עד מעשהו של סנחריב? מה ניתן ללמוד בימינו מאותן הלכות שפסקו מן העולם?

ראשית, יש לשים לב למבנה מערכת העונשים שקבע הקב"ה למעשינו. כאשר מדובר במצוות עשה לא קבע השם כל דירוג על טיב כל מצווה, כך שנוכל למדוד בין מצווה קשה וקלה כדי לנסות להעדיף אחת על חברתה. הראיה המובהקת לכך הינה שמצווה הנחשבת לקלה - כגון מצוות שילוח הקן - תזכה את העושה אותה באריכות ימים, אך גם מצווה קשה ביותר ככיבוד אב ואם תזכה על-פי התורה לאותו שכר.

להבדיל מהמצוות ההן, במצוות לא תעשה שלצידן עונש, אנו מוצאים מגוון של חומרות ענישה, ועל-פי אותם עונשים ניתן לנסות לקטלג את המצוות הללו. במצוות ההרחקה מהעמים הנ"ל יש ממד נוסף להשוואה וסיווג – מספר הדורות או משך ההינתקות בין עם ישראל לעמוני, מואבי, אדומי, מצרי ועמלקי – מכאן ניתן לנסות ולהבין את הרקע המוסרי שעל בסיסו קבע הקב"ה את משך הינתקויות מאותם עמים.

רש"י לשיטתו הקצרצרה מסביר כי אל לנו לתעב את האדומי "לגמרי, ואף-על-פי שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך" 'כִּי אָחִיךָ הוּא' (דברים כג, ח), ומדוע לא לתעב מצרי וגם את בניו להכניס בקהל ה' בדור השלישי? שוב עונה רש"י: "אף-על-פי שזרקו זכוריכם ליאור... היו לכם אכסניא בשעת הדחק". אם כן, מצאנו שתי סיבות גדולות שהגבילו את אורך ההינתקות שלנו מאותם שני עמים - אדום כי הוא עשיו אחיו של ישראל, ומצרים כי אנו מחויבים לזכור לו את החסד שעשה עמנו בימי הרעב, הכבוד שעשו לישראל אבינו ולבנו יוסף כאשר המליכו אותו עליהם.

טעמן של אותן מצוות בין אדם לחברו נראה ברור והגיוני. אך הקושי בא כאשר מנסים להסביר את חומרת החרם שהטיל הקב"ה על עמון ומואב - שאל לנו לסלוח להם לעולם, ושעלינו היה להחרימם לנצח אלמלא מעשה בלבול האומות של סנחריב. הסיבה, על-פי השם הינה "עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם בַּדֶרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם...לְקַלֲלֶךָ" (שם, ה). ידוע שכל גויי העולם מחויבים בשבע מצוות בלבד - שבע מצוות בני נח - נשאלת השאלה: איזו מצווה מאותן שבע הפרו עמון ומואב? לעניות דעתי, אפילו לא אחת מהן! אז מדוע היחס הכעוס הבלתי סלחני כלפיהם וכלפי צאצאיהם לעולם ועד?

התשובה הגדולה, לעניות דעתי, הינה שישנה מצווה גדולה ואוניברסלית, שהקדימה את שבע מצוות בני נח וגם את מצוות התורה עצמה. אותה מצוות-על הינה הכרת הטוב. היא היא ההופכת את האדם לאיש, או כפי שכינו אותו רבותינו האחרונים באשכנז "מנטש". והיא היא המצווה הבסיסית שדרך ארץ קדמה לתורה. איפה נמצא את חטאם של עמון ומואב בהפרת אותה מצוות-על של הכרת הטוב? אברהם, דודו של לוט, כאשר נודע לו שהוא נחטף על-ידי ארבעת המלכים בסדום, לקח את חניכיו ויצא למלחמה כדי להצילו ולהשיבו לביתו. עמון ומואב היו בניו-נכדיו של לוט. והיו חייבים את חייהם לאותו דוד אברהם. כאשר הם התעלמו מן החסד האדיר שהוא עשה אתם הם חטאו בחטא הגדול של כפיות הטובה. ועל כך נגזר עליהם נתק נצחי מהעם הקדוש שלא ידרוש שלומם וטובתם לעולם.

לסיכום, בימינו אנו, שאין אנו מסוגלים לקיים את מצוות ההינתקות מן העמוני והמואבי, עלינו לזכור יום יום את מה שהם עוללו לנו. את חומרת החטא העליון של כפיות טובה, שמדרדרת את האדם לריחוק מן הענווה אל הגאווה, אל הקנאה והכבוד, וכל יתר המידות הרעות שעתידות לסלול את דרכו של האדם לגיהינום, ואת האומה לגלות.