מצוות בן סורר ומורה הינה מצווה קשה עד כדי כך שחז"ל פסקו שבשל התנאים הבלתי אפשריים ליישומה היא לא הייתה ואינה עתידה להיות לעולם. ולכן נשאלת השאלה: מדוע הכתיב אותה הקב"ה למשה רבינו? ומה ניתן ללמוד ולעשות עם אותה מצווה שאין שום אפשרות להוציאה לפועל? ובמילים אחרות, מה היה קורה לתורתנו הקדושה אילו ביקש משה רבינו מהקב"ה לא להעמיס על בני ישראל מצוות שאינן ברות יישום, כגון: בן סורר ומורה ומצוות השמדת עיר הנידחת, שגם כלפיה קבעו חז"ל שלא הייתה ואינה עתידה להיות?

כדי לענות על השאלות הללו הבה נתחיל בניסיון להבין את מטרת מערכות המשפטים שבני אנוש מחוקקים. כידוע, כל חוק ומשפט שחברה מאמצת באים כדי לפתור בעיה ולהסדיר אינטרסים של חלקי החברה. כאשר אין מחלוקות בין אנשים, אין הם טורחים להמציא חוקי סרק. כפי שאומרים האמריקנים -- "If it didn’t break, don’t fix it" - "אם זה לא נשבר אל תתקן את זה".

אך במקרה דנן ישנה בעיה רצינית מאוד, ומשהו שבור ממש, אותו בן אינו שומע בקול הוריו, סר מן הדרך ושקוע בתאוות באופן מוגזם. בית הדין, על-פי עדויות הוריו, קובע שהוא ייהרג "על שם סופו, הגיעה התורה לסוף דעתו... אמרה התורה ימות זכאי ואל ימות חייב" (על-פי רש"י). בית הדין משוכנע שבהריגתו של אותו בן הוא (בית הדין) ימנע חטאים גדולים בעתיד, למרות שלמעשה הבן עדיין לא עשה מעשים המחייבים את מותו כעת. והנה באים חכמינו וקובעים תנאים מקדימים, המרחיקים עוד יותר את אפשרות מימוש המצווה: "רבי יהודה אומר: אם לא הייתה אמו שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה- אינו נעשה בן סורר ומורה" (סנהדרין ע"א, א). אם כן חזרנו לאותה שאלה: מדוע לכלול ומדוע ללמוד את סוגיית "הסרק" הזו על כל מרכיביה?

ואם הקב"ה הסמיך את בית הדין של מטה להכריע מראש אם אותו בן מראה סימנים מובהקים של רשע עתידי ולהמיתו, מדוע החליטו חז"ל להעמיס כל כך הרבה תנאים שהופכים את יישום המצווה לבלתי אפשרית? התשובה, לעניות דעתי, הינה שחז"ל סירבו לקחת אחריות על מה שעלול אותו אדם לעשות או לא לעשות בעתיד. הם טענו שרק ה' יודע ממש מה יעשה אותו אדם. ואפילו ה' החליט לא להשתמש באותו מידע כאשר הוא הציל את ישמעאל במדבר "בַּאֲשֶׁר הוּא- שָׁם" (בראשית כא, יז), כלומר הצלתו הייתה לפי מצבו בזמן ההצלה. וזאת למרות קביעתו של ה' בעת לידתו "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (שם טז, יב).

ולכן, מכיוון שהקב"ה עצמו עצם את עיניו למעשיו העתידיים של ישמעאל, גם חכמינו סֵרְבוּ לחרוג מאותה דרך וקבעו את התנאים החמורים שימנעו מהם את היכולת להגיע למצב שבו הם יהיו חייבים לשפוט אדם לפני ביצוע פשעיו. ועל איזו טענה הם התבססו בקביעתם זו? על הסמכות שה' נתן להם בהבנת התורה ויישומה "לֹא תָסוּר מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים י"ז, יא).

התשובה, לעניות דעתי, באה להוכיח שבניגוד לכל יתר המצוות שמוכיחות שהתורה הינה תורת חיים, קרי כל מצוותיה נועדו להדריך אותנו לחיות בדרך שתיטיב איתנו ותשפר את חיינו, פה התורה באה להוכיח שהיא תורת אמת. למה הכוונה? להבדיל ממערכות חוקים של בני אנוש שכוללים רק חוקים בעלי יישום ופרקטיקה, תורתנו האלוקית הינה מושלמת, כך שמצוותיה וחוקיה חלים על כל אפשרות - אלו שיצאו לפועל אי-פעם, וגם אלו שלא יצאו לפועל אי-פעם -- כי גם האחרונים נדרשים כדי להביא את התורה לשלמותה האלוקית.

ולכן, המסקנה המתבקשת לגבי מצוות בן סורר ומורה היא שהקב"ה הכתיב אותה כדי שתורתנו תהיה מושלמת בהתייחסותה לכל מקרה אפשרי - זו עוד הוכחה שהתורה היא אלוקית ולא תוצר של בני אנוש, ח"ו. ועוד, שמי שיצר אתה הוא הוא האלוקים, אין עוד מלבדו.

מדהים הוא שכל מבקרי המקרא, אלו הטוענים שהתורה אינה אלוקית, עם היתקלותם במצוות בן סורר ומורה הם נמצאים במשבר לוגי אדיר, כאשר הם נקראים להסביר מדוע התורה, שהיא לטענתם תוצר אנוש, כוללת מצווה ללא שום אפשרות ליישומה בפועל. אם הם כנים אינטלקטואלית עם עצמם, הם חייבים להודות כי רק המסקנה על מקורה האלוקי של התורה וקיומו של האלוקים מסוגלים להסביר את הכללת מצוות בן סורר ומורה בתורה.