כל ישראל חברים <br>

כשברחתי מהבית בירושלים בו גרתי עם שלושת בניי ומ"חורש רעתי" (בעלי לשעבר), לא ידעתי להיכן אגיע באותו ערב דרמטי. לא ידעתי היכן אשכיב את שלושת ילדיי לישון, ולא ידעתי כיצד ייראה הבוקר שלמחרת. מלבד מעט החפצים שהצלחתי להעמיס על עצמי, (בגדים לילדים ולי), ומלבד מעט הציוד שנכנס ברכבי (עגלת תינוק לתאומים שתפסה את כל המושב הקדמי שליד הנהג), מזוודה קטנה ושתי חבילות טיטולים בבגאז' של הרכב (שהיו אמורות להספיק לתאומים ולבני הבכור שהיה אז בן שנתיים) - לא היה לי "רכוש" ולא היו עמי מיטלטלין נוספים.

הסיפור כבר מוכר וידוע ומתועד בספרי האוטוביוגרפי "כלה ונחרצה" שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים: הגעתי למקלט לנשים מוכות, שם שהיתי חודש ימים. לאחר מכן שכרתי דירה עלובה בחיפה והתחלתי לעבוד ככל שידי הייתה משגת - עבודות שהיו תואמות את כישוריי (תואר שני בחינוך מיוחד), ועבודות שחורות כגון מכירת מים מינרלים באזור הצ'ק-פוסט למוסכים ולמפעלים - אף הן תואמות את כישוריי...

זו הייתה ההתחלה.

ארבע וחצי שנים נלחמתי על שיקום חיי עד שקיבלתי את הגט המיוחל. בשל האופן בו נטחן הצדק בגלגלי הממסד הרבני והחילוני, ובשל האופן בו מתפקדים מוסדות המדינה: המשטרה, הרווחה ובתי המשפט - הבנתי שאת הגט המיוחל אקבל רק אם אוותר ל"חורש רעתי" על הכל ואתן לו את כל שביקש - כולל ויתור על מזונות לילדים, ויתור על חלקי בבית, ויתור על חובות עבר וכניעה לדרישותיו בנוגע להסדרי הראייה. לא אכנס כאן לשיקולים השונים ולנסיבות בהן חייתי, אך אציין שני דברים: א. צדקתי בגישתי שיש לוותר לו וכי הגט חשוב יותר מכל. ב. לא אמליץ לכל אחת לנהוג בדרך בה נהגתי אני, שכן פרנסת שלושה ילדים ללא עזרת המדינה וללא תלות בה - אינה דבר קל ולא תמיד מתאפשרת.

את הגט קיבלתי בשנת 1999. מאז ועד היום הספקתי להתבסס כלכלית (לפתוח עסק ולקנות בית), להתבסס מקצועית, להוציא לאור שלושה ספרי ילדים ואת ספרי האוטוביוגרפי "כלה ונחרצה", להתבסס חברתית, לחנך ולגדל שלושה ילדים ללא פחד, ללא אלימות, כשאני לא רק נותנת להם ביטחון ויציבות אלא גם מצליחה להוות עבורם מודל חינוכי חיובי.

אין הדברים אמורים כדי לבוא ולפאר את עצמי ואת הישגי, אלא כהקדמה למסר של מאמר זה, מסר בו אני מאמינה בכל מאודי.

באותם רגעים מטורפים של בריחה אל הלא נודע, בעיצומו של חורף ירושלמי קר ורטוב, ידעתי דבר אחד, והוא זה שנתן לי את הכוח ואת האמונה שאסתדר: "לא משנה לאיזה אזור בארץ אגיע (עיר, כפר, ישוב, קיבוץ, צפון, דרום, מזרח ומערב), לא משנה היכן ייתקע רכבי ולא משנה על איזו דלת אתדפק באישון ליל כדי לבקש עזרה... ברגע שאעמוד שם עם שלושה ילדים קטנים ואבקש סיוע, אוכל ומקום ללון - יעזרו לי מיד... כי בארץ ישראל מדובר!"

את אותה התחושה ואת אותה הוודאות אינני יכולה לגרור לשום מקום אחר בעולם, ואני שגרתי מספר שנים בארה"ב, יודעת היטב על מה אני "כותבת". "כל ישראל חברים" אינה סתם אמירה, אלא אמת והיא לא באה כדי לרגש, אלא כדי להתוות דרך.

גם בהמשך הדרך בה נאבקתי באנשי מקצוע רפי שכל ובעלי מוסר נמוך, הצלחתי לשקם את חיי בזכות אנשים טובים באמצע הדרך; חלקם הפכו לחבריי הטובים, חלקם נשארו אנונימיים, חלקם היו, באו והלכו... אך ללא עזרתם וללא תרומתם - אינני יודעת אם הייתי מצליחה.

לא בכדי אחד מהמסרים שהעברתי בספרי "כלה ונחרצה" אומר: "צדק - אין, אבל אנשים טובים באמצע הדרך - יש!"

המוזר הוא שאותם אנשים אשר אותם אני מבקרת בספרי, אשר פעלו תחת הכובע הממסדי, בארבע קירות ביתם - כשלא היו בתפקיד (רוצה לומר: "off duty") - היו אנשים אחרים, חיוביים בהרבה, הגיוניים בהרבה, מוסריים בהרבה.

חג פורים מתקרב ובא! המצווה הגדולה ביותר בחג הפורים היא: מתנות לאביונים.

הבסיס היהודי של ציווי זה קשור בתפישה החברתית ובמוסד הסעד והרווחה של היהדות.

לפני מספר דקות הגיע אליי בני, איתמר, וביקש שאתן לו כסף לקניית ממתקים. "יש לנו פרויקט בבית הספר: משלוח מנות לילדי הנשים השוהות במקלט לנשים מוכות", הסביר לי ולא היה מודע לעובדה שלפני תשע שנים הוא עצמו היה ילד חוסה של המקלט לנשים מוכות - עובדה שנשכחה, שהוכחשה, או שהודחקה על-ידו בלי משים... (נו... טוב... אין להאשימו, הוא היה אז תינוק בן שלושה וחצי חודשים).

חייכתי לעברו ושיבחתי את בית הספר ואת הירתמותו המהירה לעניין. כיוון שאיתמר מודע לספרי "כלה ונחרצה" ולמעורבותי הפרטית והציבורית בנושא נשים מוכות בכלל, הוא חש גאווה רבה על שגם בבית ספרו מצאו את הנושא חשוב וראוי...

נושא הצדקה נדון רבות בתורה, במשנה ובגמרא. מדובר כאמור במצווה.

עיון בדבריו של הרמב"ם ובכתביו הביא אותי לאגרת תימן - מסמך שאותו הוא חיבר כדי לפסול משיח שקר שפעל באותן שנים בתימן. אותו אדם הוגדר על-ידי הרמב"ם כנביא שקר, גם מכיוון שהוא הטיף לתת צדקה מעל המידה המומלצת ביהדות - שהיא 20% [חומש] כלומר חמישית מכלל ההכנסות ומכלל רכושו של אדם. (אגב 20% הוא גם השיעור של חכירת אדמות מצרים בעצתו ואחר כך בניהולו של יוסף, וגם כיום הממוצע המקובל ברחבי העולם לגביית מס הכנסה).

על-פי הרמב"ם אל לו לאדם לסטות מדרך הביניים ולכן עליו להיות נדיב במידה ולא לנטות לקיצוניות: לא להיות פזרן ולא להיות קמצן. מי שנותן צדקה יותר מ-20% הוא פזרן. מכאן שהדרישה של משיח השקר לתת מעל המידה אינה הליכה על-פי התורה ולכן המשיח - שקרי. [היו לרמב"ם סימנים רבים אחרים לשקריות המשיח, כגון: חישובי קיצין שלו, אך לא בזה עסקינן עתה].

הבסיס הלוגי של סייג זה הוא שנדיבות יתר עלולה ליצור עניים חדשים, עניים שהיו אמידים, אנשים שהיו בעלי הכנסה ממוצעת אך בשל נדבנותם איבדו את רכושם ובכך הפכו לנצרכים המהווים נטל על החברה.

לדעתי מקור נוסף לאותם 20% שנקבעו בתורה נובע מהבנה פסיכולוגית של נפש האדם, נפש שמייצרת רגשות אשם. הגזמה ברגשות אשם יכולה להניע אדם לתת את כל רכושו ואת כל פרנסתו למען החלשים והנזקקים לו, ואם לא ברגשות אשם מדובר אז באי יכולת של אנשים להגיד "לא" - ואת זה התורה באה למנוע.

יתרה מכך - "לא יחדל אביון מקרב הארץ", נאמר בתורה והרמב"ם קובע שתמיד יהיו אנשים עניים, תמיד יהיו אנשים בשוליים ותמיד יהיו אנשים במצבים קיצוניים כאשר הצדקה לא נועדה [או: אין בכוחה] לבטל לחלוטין את מקרי העוני, אלא לשפר דרכיו של האדם.

יתרה מכך, מצוות הצדקה חלה גם על העניים ואת הצדקה שהם נותנים יש לקבל, אפילו זעומה היא, אפילו מרופטת וכו'.

בספר משנה תורה, סדר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק שמיני [י'] קובע הרמב"ם כי פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים:

"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים. שהרי השבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). ועל לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז) ועל לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כה, נג). ובטל מצוות פתח תפתח את ידך לו (דברים טו, ח), ומצוות וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לז), ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יח, יט), והצל לקוחים למוות (משלי כד, יא), והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים".

ברשותכם אקשור את הדברים לנשים המוכות החוסות במקלטים לנשים מוכות, מקום שאליו הן נמלטו בשל הסיכון והחשש לחייהן ובשל אלימות פיסית קשה ואכזרית שהייתה מציאות יומן.

להבהיר, שהייה במקלט לנשים מוכות היא אומנם בחירה, ואי אפשר לכפות על אישה מוכה להיכנס למקלט בניגוד לרצונה; אם חפצה היא לעזבו - היא רשאית לעשות כן בכל רגע נתון, אך עדיין מדובר בפתרון שלא מאפשר לאישה חופש ועצמאות והוא מצב של חוסר ברירה, בחירה שהיא בבחינת הרע במיעוטו.

הנשים שמגיעות למקלט לנשים מוכות נאלצות לעזוב מאחור את כל רכושן ואת ביתן בעוד הגבר האלים שהוא האשם במצבן, נשאר לגור בו וליהנות מכל הנוחיות והפרטיות שקיימת לו בתוך ביתו הפרטי. האישה לעומת זאת (שהיא הקורבן לאלימות), נכנסת למגורים משותפים עם עוד כעשר נשים (לחלקן יש ילדים קטנים), וחיה בתנאים קשים, ללא פרטיות, כשהיא כפופה לחוקים ולנהלים של המקלט, כשהיא תחת לחצים נפשיים, כשהיא חיה בחוסר ודאות לגבי עתידה ותוך תלות בנשות מקצוע (חלקן טובות, חלקן נחמדות וחלקן לא זה ולא זה), במצב משברי וכאוב.

מכיוון שצדק אינו שם המשחק בסוגיה זו, ומכיוון שיש מי שיגיד כי הצדק הוא הצלת חייהן, (הא ותו לא), לא נותר לי אלא להציע בפני הקורא כי יאמץ לו תפיסה אמפטית לגבי אותן נשים מוכות ולמרות שאין מדובר בשבויות, בכל זאת ניתן למצוא מקבילות רגשיות בתחושת הנשים המוכות במקלטים לבין תחושת אנשים בשבי.

לא בסטטוס משפטי מדובר כי אם בסטטוס נפשי כאשר מצוות פדיון השבויים מן הראוי שתחול גם על נשים אלה; יש לדאוג לפדותן בחזרה לחברה ממנה הן נפלטו. יש לעשות כל שניתן כדי שהן תוכלנה לחזור לחיות חיים של ביטחון וחופש, חיים בהם הן תורמות לחברה ומגדלות את ילדיהן בגאווה ובביטחון.

נכון, לשם כך יש לפעול במישור המדיני והפוליטי על-ידי חקיקת חוקים, להתקין תקנות ואולי גם להקציב תקציבים, אולם בפדיון שבויים מדובר. במישור החברתי יש לקדם את מעמדן על-ידי הסברה נכונה, ובמישור האישי והפרטי - לאמץ נשים מוכות וללוות אותן בהתנדבות בראשית דרכן החדשה בקהילה. נשים מוכות שיוצאות מהמקלטים עדיף להן לפתוח דף חדש בעיר או בישוב מרוחק מהבעל האלים ולפעמים גם מהמשפחה העוינת כדי שתוכלנה לחיות "בשקט", ללא הטרדות ואיומים. המעבר לעיר זרה שבה אין האשה מכירה אנשים - איננה קלה.

אם כך ייעשה, יותר ויותר נשים מוכות תוכלנה לברוח מהמסגרת ההרסנית שבה הן חיות שכן הן תדענה שיש מי שמחכה להן בצד השני.



... והמעוניינים לסייע - ימצאו כבר את הדרך לתרום ולפעול.